עצמות יוסף על קידושין פט

דרבנן בענין קדושין דאיהו אמר כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקידושין איתיביה קטנה שאמרה וכו' הא נערה הוי גט אין לדקדק דנקט קטנה לאשמועינן דאפי' קטנה מגורשת בזמן שיגיע הגט לידה ואשמועינן דיש לה יד דהא מלשון אינו גט עד שיגיע משמע דדבר פשוט היא אצלו דכשיגיע לידה הוי גט ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דא"כ קטנה נמי אמאי אינו גט עד שיגיע לידה דהא ה"ל כשלוחו של אביה ולא מצי לאוקמי בנשואה דהא קתני סיפא אם אמר אביה צא וכו' מכלל דלאו בנשואה איירי ולענין הלכה כל הפוסקים שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח ואפילו הנערה וכ"ש הקטנה כדי לקבל את גיטה וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע"ג דאין שליחות לקטן ה"ל כאלו האב עשאו ויכול לעשות שליח

הלכה יב איתמר קטנה שנתקדשה וכו' התוס' כתבו דה"ה נערה והוצרכו לתת טעם למה נקט קטנה ותימה דנימא דנקט קטנה לומר דאפילו קטנה צריכה גט דס"ד דאין לה יד כלל ולא תצטרך גט ונראה דכיון דכל עיקר טעמא לא הוי משום ידה אלא משום שמא נתרצה האב בקדושיה כיון דבנערה אמרינן הך טעמא אין לחלק בין נערה לקטנה. אמרו ליה הא אמר מר עוקבא וכו' פי' מעיקרא אמרו ליה הא מר עוקבא וכו' אלא שחששו אולי יודה לקרנא ורצו קודם לכן לידע מה בדעתו של רב כדי שאם יודה להם יוכלו באמת לחלוק על דברי קרנא ותוספת רי"ד גורסים ר"ע דקא קרי לרב ר"ע לפי שהיה חכם גדול בדורו כר"ע ולכך אמר שדרוה קמיה דרב. איכא דאמרי אפילו מיאון וכו' פרש"י מילתא באפי נפשיה וכו' וסתמא קאמר לה. יל"ד כיון דרש"י קאמר דסתמא קאמר לה כדי לחלק בין לשון ראשון לשני אמאי הוצרך לומר במילתא באפי נפשה ולא לימא אלא דפליגי הני לישני אהדדי ואפשר דמלישנא דקאמר אמר עולא ולא עולא אמר הוא דכתב כן אבל מ"מ לשון איכא דאמרי משמע ליה שבא לחלק בענין הדין. וכולן אם מתו וכו' פרש"י או נתגרשו קודם מיאון מה שפרש"י קודם מיאון הוא בעבור שרצה לפרש כל החלוקות בקטנה תוס'. אלא בקדשה נפשה וכו' וא"ת לשמואל מי ניחא ק' דהיכי קאמרי לשמואל מי ניחא ומי אמר להם דלא פריך ג"כ לשמואל. ע"ק דקאמרי התוס' דלשמואל לא קשי' דאיכא למימר דלעיל איירי בשידך וכו' והם אמרו לאיכא דאמרי דמר אמר חדא וכו' אלמא שמואל ועולא לא פליגי אהדדי כלל ונראה דמלישנא דגמ' משמע דלא פריך כ"א לעולא מדקאמר וקתני דבעיא מיאון דהא שמואל נמי קאמר צריכה גט ומיאון ואי הוה פריך לשמואל ה"ל למימר וקתני דלא בעיא גט אלא ע"כ לשמואל לא קשיא בהאי צד דמאי דקאמר שמואל דבעיא גט ומיאון היינו בדשדיך דבהא איירי אבל בדלא שדיך לא איירי ועולא הוא דקאמר אפילו מיאון אינה צריכה ופריך לעולא בצד זה וממילא נשמע דהקושיא ג"כ לשמואל היא בזה הצד אבל ממ"ש התוס' לקמן בד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה וכו'. נראה בהדיא דשמואל ס"ל דהיכא דלא שדיך צריכה מיאון והוא הפך מה שכתבו כאן. לכך נראה דמש"כ התוס' מר אמר חדא וכו' הכונה היא דבמאי דאיירי האחד לא בא האחר לחלוק עמו והא' איירי בשדיך והא' בלא שדיך ואי פרכת לשמואל מצי אמר לך בדלא שדיך דלא כעולא אבל אי לא אקשית מידי לעולא משום דוכתא אמינא לך דשמואל נמי שפיר מצי סבר כוותיה בדלא שדיך ואפילו מיאון אינה צריכה

דף מה איתמר מת ונפלו וכו' דע כי בגט יבמין כתוב נוסח אחר וכמו שתראה מדברי הריטב"א וכיון שכן ראוי היה לתת ב' גיטין גט כריתות שמא לא נתרצה בראשון כי אם בשני וגט יבמין אולי נתרצה בראשון ובשני ונראה דביבם שעשה מאמר גט מעליא מהני וטעם שכותבים גט יבמין הוא כדי שיהא מוכח מתוכו שהיא חלוצה ולא יבאו לטעות ויאמרו אין קדושין תופסים באחותה ודוקא בעלמא איכא למיחש להכי וכמ"ש הריטב"א ז"ל ע"ש אבל הכא ליכא למיחש לשמא יאמרו כלל כיון דאיכא מיאון בהדי גט מעליא סגי לה וק"ל

א הלכה יג הנהו בי תרי וכו' דקשתו חמרא תותי ציפי וכו' ודילמא ארצויי ארצי וכו' פרש"י והא אין האב נעשה שליח וכו' וזכין לאדם שלא בפניו וכו' והקשו בתוספי רי"ד על דבריו שאין זה זכות שהרי אוסרו בקרובותיה ע"כ לכך פי' דקאי אאב דילמא ארצויי ארצי האב קמיה בנו והודיעו שרוצה ליתן לו אותה לאשה ושתק הבן כששמע וכו' ע"כ. וקושיית' על רש"י ז"ל נראה דאינה דהא כיון שגילה הבן דעתו שהוא חפץ בה אין לך זכות גדול מזה ומיהו פי' תוספי רי"ד גם כן כתבו הרא"ש בשם הר"ם וכתב עליו ז"ל דלא משמע הכי וכיון דדילמא שליח שוייה אבן קאי אם איתא דדילמא ארצויי ארצי קמיה אאב קאי ה"ל לפרושי ע"כ ונראה לי דלענין דינא לא פליג הרא"ש ז"ל אהך פירושא דודאי אם האב ידענו דארצי קמיה ושתק בנו דהוי שליח אלא שכתב הרא"ש ז"ל בזה דאין פי' השמועה נראה כן אבל לענין הדין לא פליג וכן נראה מדברי הטור באה"ע שכתב פי' רש"י וכתב גם כן דברי הרמ"ה ועם שתמה הרב מהורי"ק עליו נראה דדברי הטור נכונים ובתשובה הארכתי עוד בזה ומן הסוגיא משמע דלא חיישינן דילמא נתרצה וכו' אבל אי ודאי ידענו באמת דארצויי ארציה הבן קמיה אביו ודאי דנעשה שליח לו אלא שהצריך הרא"ש שם תנאי אחר שאמר לו לשדכה שכך כתב ז"ל. ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה בדעתו לשדכן וכו' ואמר לשדכה לו והלך השדכן וכו' ועם שהרא"ש לא אמר כן גבי הבן קמיה אביו מ"מ כבר סיים ז"ל בדבריו באומרו ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא וגם הטור כתב ואמר לו לשדכה אתרוייהו וכן נראה לענין ההלכה. בפירוש אמר מר וכו' פרש"י בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאין חוששין וכו' וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח וכו' והנה מ"ש וכ"ש לשמא עשאו שליח יש בו מן הדקדוק דלא היל"ל אלא וכ"ש דלא חיישי' שמא ארצויי ארצי קמי' דלענין עשאו שליח פשיטא דלא חיישי' דהא לא חציף איניש וכו' ואולי האי דארצויי הוא הכנה לעשותו שליח וזאת היא ג"כ כונתו שלרש"י ז"ל ולענין הלכה הדברים באו באורך בספרי הפוסקים וכבר קדם לי זכרונם בפירושי לא"ה וכדי שלא יחסר מפרושי זה דבר ממה שנוגע לענין הדין בדיני הקדושין ראיתי ללקט הסלת ממה שכבר כתבתי ולכתוב דעת כל א' וא' עד יצא כנוגה צדקת הדין בס"ד. ביאור דברי הרי"ף הראשון שהקל בזה הוא הרי"ף ז"ל שכתב ז"ל ומדאשכחן לרבינא וכו' שמעינן מינה דלית הלכתא כרב ושמואל ואיכא מאן דחש וכו' ודעת הרי"ף ז"ל באמת הוא דעת תמוה דס"ל דאפי' נתרצה בפי' לא מהני ונר' שיש לו טעם לשבח דקאמר אביי בסוף ההיא סוגיא גבי הא דמייתי סייעתא מברייתא דמהר ימהרנה לו שצריכה הימנו קדושין אחרים ודחי אביי צריכה קדושין לדעת אביה ואם איתא אמאי קאמר צריכה קדושין וכו' נימא צריכה שיתרצה האב ובהכי סגי אלא ודאי דבריצוי לבד לא סגי אלא דיש לומר דאביי חדא מינייהו נקט וה"ה דמצי למימר שנתרצה וכ"כ תוספי רי"ד ואפשר שזהו ג"כ טעמו של הרי"ף שכתב ז"ל ואפילו תימא כדרב ושמואל שייכא וכו' ובתשובת ה"ה מוהרש"ך זלה"ה ח"א סימן ו' הק' על דברי הרי"ף ז"ל קושיות הא' במ"ש דהך עובדא לא שייכי וכו' דמאיזה טעם הי' מקום לחוש בהאי עובדא לדילמא שדר איהו בחשאי לקדשה אי לאו מטעמא דאביי ורבא אלא משום דגילה דעתו במאי דקאמר מעיקרא לקריבי' וא"כ כל ששדיך נמי אין לך גילוי דעת גדול מזה ונימא דחיישינן שמא נתרצה וכו' ונראה לי לתרץ דבשדיך ליכא הוכחה כלל דשמא לא יבא לידי גמר אבל בהאי דקאמר לקריבאי היה הוכחה בדבר שהיה רוצה לקדשה לו:

עוד כתב ז"ל ותו קשיא לי במ"ש ואיכא מאן דחש וכו' לא ימנע או ס"ל למאן דחש לסברת רב ושמואל דהלכה כבתראי או לא אי ס"ל דהלכה כבתראי א"כ מאי נפקא לן בהך שקלא וטריא דאביי ורבא שייכי אליבא דרב ושמואל כיון דרבינא דהוא בתר' מאריה דתלמודא ס"ל דלא כוותייהו וכו' ונראה לי דאינו ממה שיקשה שהרי הרי"ף ז"ל עצמו כתב עליהם ז"ל ואי אפילו תימא בדרב ושמואל שייכא הא רבינא דהוא בתרא ל"ס ליה וכו' וכיון שכן למה לנו לבקש טעם לאיכא מאן דחש וכו':

גם יש לחלק דסתמא דתלמודא הביא הך מלתא אחר דברי רבינא כנראה דהעיקר כדברי אביי דחייש למלתי' דרב ושמואל:

ואחר שסלקתי מה שיש להתרעם על דברי הרי"ף ז"ל:

ראיתי ליישב דברי הר"ן ז"ל בזה שכתב בתחילת הסוגיא גבי הא דאתמר קטנה שנתגרשה וכו'