עצמות יוסף על קידושין פד

התם וכו' עד אבל לר' יהושע בן קרחא דכל יש' אין יוצאים בפסח א' שצריך דכל א' יאכל כזית א"כ האי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ר"ל דא' שוחט פסחים הרבה וכו'. וקשה דהיכי מוכח מהך קרא הכי דמדכתיב ושחטו אותו משמע שא' ולא יותר ונראה דכיון דצריך כזית לכל א' ע"כ אותו משמע חד שה לבד וקאמר ושחטו כל הקהל וזה א"א שכל הקהל ישחטו פסח אחד דהא אינו מגיע כזית לכל א' וע"כ פי' הכתוב הכי הוי שפסח אחד יכול לשוחטו כל הקהל וע"כ טעמא הוי משום דאפי' מאן דלית ליה שותפות בגויה יכול לשוחטו דאיך יתכן שיאמר הכתוב דלשה א' יוכלו הקהל לשוחטו ומינה נשמע דא' יכול לשחוט פסחים הרבה כיון דיכול לשחוט אפי' מי שאין לו שותפות בו אחר זה מצאתי בתוספת רי"ד קרוב לזה. תוספות איש זוכה וכו' דסד"א הואיל ושייך באכילת קדשים וכו' דכתיב שה לבית וכו' נראה דייתורא דשה לבית אתא לרבות את הקטן וקשה דאי לא את' כי אם להך דרשא לחודא לשתוק מיניה ומדאיצטריך איש לפי אכלו למעט קטן ידעינן ליה דמהיכי תיתי לרבויי הא קטן לית ליה יד אלא ע"כ הייתי טועה משום דקיימא לן דממניה עליו ונראה דהייתי דורשו לשוחטין הפסח על היחיד כדי לקיים הסברא דבשום דוכתא קטן אין לו יד דלעולם אין ממניה עליו אבל בתר דכתיב קרא שה לבית איצטריך הך קרא לומר איש זוכה וכו' והשתא ס"ל ע"כ דאין שוחטים את הפסח על היחיד כנראה. תוספות אלא לחוב ע"מ לזכות. וק' דאמר בפ' הנזיקין וכו'. וקשה אמאי אינם מחלקים דהכא שאני שבאו לחלוק ואין מוחה בהם וכיון שמדעתם ורצונם באו כולם משום הכי בית דין מעמידים להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות אבל התם איירי במינהו אבי היתומים או מינוהו בית דין דבכי האי גוונא ודאי דאין ממנים אותם אלא לזכות לא שיהיה בדבר שום חובה כלל ועיקר. ונראה דכיון דאיכא גם כן קטנים בהדי גדולים כמו שכתבו רוב הפוסקים בכללם הרמב"ם והרא"ש בפרק אלמנה ניזונת והר"ן ז"ל בהלכות נמצא שהקטנים כמי שאינם דמי אלא שכשהם מוחים בדבר יש להם לעכב. איברא דמה שנראה לי מדברי התוספות בד"ה יתומים שבאו וכו' שאם היה אחד מהם מוחה אין להעמיד אפטרופוס וכו' נראה דבכולן קטנים איירי דאי בגדולים וקטנים ובאים גדולים לחלק חלקם מאי האי דקאמרי אם היה אחד מהם מוחה דמאי איכפת לן במחאת הקטנים שלא יטלו הגדולים חלקם ואם המחאה שכתבו התוספות הוא לאחד מן הגדולים זה א"א וכיון דאין משגיחים על הקטנים כיון שמעמידים להם אפוטרופוס אין שום אחד מן הגדולים יכול למחות לאחר ופשיטא לע"ד דאינם יכולין למחות. ומיהו רוב הגדולים הסכימו דאיירי בגדולים וקטנים ובאים הגדולים על חלקם ומעמידים אפוטרופוס על חלק הקטנים ולקמן בפסק ההלכה אבאר הדין בקצרה

הלכה ו אמר רב נחמן וכו'. ובוררים להם חלק יפה מלשון בוררים משמע שהב"ד הם הבוררים עם האפוט' ואם האפוטר' לבדו היה יכול לחלוק היה ראוי שיאמר ובורר להם חלק יפה ובפ' אלמנה לכ"ג גרסי' ובורר להם וראיתי בהרמב"ם והריטב"א ז"ל דס"ל דהוי השומא ע"י ב"ד ולשון בוררים הכי משמע. ונ"ל לדקדק זה ג"כ מדברי התוס' שכתבו לקמן בד"ה הא דטעו ה"ה דמצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות וכו' ואי איירי הכא באפטרופוס שהולך בלי שומת ב"ד היכי כתבו דבפחות משתות אינ' יכולין למחות דהא דין אפוטרופוס כדין שליח הוא ובכל שהוא בטל דבר ודוחק לומר דמשום דהושם ע"י ב"ד מש"ה יש לו כל דין הב"ד דדוקא בשתות בטל החלוקה ולא בפחות וגם ר"ת מסכים לזה בד"ה ובוררים הפך דעת ר"י ותמהתי על דברי הריטב"א ז"ל שכתב בשיטותיו ז"ל בהא דקאמר בגמרא הא דטעו הא דלא טעו ז"ל ומדמפרקי' דלא טעו ולא מפרקי' דטעו פחות משתות שמעינן דכל היכא דטעו כלל חוזר ואפי' בכל שהוא ואפי' לרבנן דקתני שתות התם הוא במכירת ב"ד אבל הכא בחלוקת אפוטרופוס דיניה כשליח דעלמא דקי"ל בפרק אלמנה ניזונת דשליח כאלמנה וכו' וכיון דבורים קאי אב"ד אמאי קאמר דפחות משתות בטל מקח והנה הריטב"א ז"ל דרצה לתקן דבריו באומרו ז"ל ולא חשיב' שומא דבי דינא דבי דינא סמכו אאפוטרופוס ע"כ ואינו מספיק וגם הר"ן כתב כדעת הריטב"א לחד סברא וכתב שדעת הרי"ף אינו כן והרמב"ם ג"כ מסכים עמו וגם התוס' וכמו שאבאר בס"ד ורב נחמן דידי' אמר וכו' ומי אית ליה לרב נחמן וכו' וקשה אמאי לא פריך נימא כתנאי דלפי הנראה דרב נחמן ושמואל פליגי בפלוגתא דהני תנאי, ונראה דהמקשה אה"נ דהוי מצי לאקשויי הכי אלא דפריך קושיא אלימתא אליבא דרב נחמן וקשי' מדידיה אדידיה ולתירוצ' דגמר' דמוקי פלוגתייהו בדלא טעו צ"ע אליבא דשמואל דנראה דאתי דלא כמאן דהא אפי' רבנן לא קאמרי אלא בדטעוו אבל בדלא טעו ס"ל דאינן יכולין למחות. ונראה דשמואל ס"ל דרבנן נמי ה"ה אפי' דבדלא טעו וקתני פחות משתות להודיעך כחו דרשב"ג, ועוד דהתם לא שייך פלוגתא במלוה ולוה אלא בטעו בדוקא אבל בדין אפוטרופוס כיון דיכולים למחות ברוחות ה"ה אפי' לא טעו וכיוצא בזה צריך לתרץ לדברי התוס' במ"ש בד"ה הא דטעו וכו' דה"ה דמצי למימר הא דטעו בפחות משתות וכו'. ותימא דאי טעו בפחות משתות מאי טעמא דשמואל דקאמר דיכולין למחות והא אפי' רבנן לא קאמרי כ"א בשתות אבל בפחות משתות ס"ל דאינן יכולין למחות. ונראה דלשמואל ה"ה אפי' בפחות משתות ס"ל לרבנן דיכולים למחות ונקט פחות שתות או הותיר שתות להודיעך כחו דרשב"ג דאפי' בשתות קאמר מה כח ב"ד יפה. ואין לדקדק אמאי לא נקט פלוגתייהו בפחות משתות להודיעך כחו דרבנן דכחה דהיתיר' עדיף אע"ג דלית הלכתא כרשב"ג כנ"ל. תוס' יתומים שבאו אור"ת דוקא שבאו וכו' ומחלוקת הארץ אין ראיה וכו' כנר' דקטנים יונקי שדים כמוחים בחלוקה חשיבי להו ובסוף הדיבור כתבו ז"ל. ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפי' שנוכל להעמיד אפוטר' על כרחו וכו' כנר' שמחלקים בין מוחה בפי' לקטן שאינו ילוד וה"ק למי שהוא יונק שדי אמו ואפשר דה"ק ועוד משם לא משמע וכו' והוא כמו תירוץ אחר נפרד וחוזרים ממה שכתבו לעיל. עוד כתבו דמחלוקת הארץ וכו' דהתם הוא על פי הדיבור וכו'. וקשה דא"כ היכי מייתי ראיה רב גידל יתומים שבאו וכו' מנשיא א' דשאני התם שהיה על פי הדיבור. ונראה דיליף במדרגות דכך הוא הכא שבאו כולן ואין שום אחד מוחה כמו התם דהיו יונקי שדים אלא שהיה על פי הדיבור. ועוד דאי בעלמא לחוב ע"מ לזכות לא היה חלוקתם קיימת לא היתה התורה נותנת רשות לחלוק הארץ דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי לחוב ע"ט לזכות ועוד דהיו שם יונקי שדים אבל כיון דהדין הוא דמהני לחוב ע"מ לזכות משום הכי קאמר רחמנא בחלוקת הארץ דיחלוקו ע"פ הנשיאים ואף על גב דהוי התם יונקי שדים דהשתא ליכא אלא חדא לגריעותא וטעמא דמלתא הוי משום דכיון דמעיקרא על דעת זכות ירדו אם קרה מקרה שיהיה אחר כך חובה לית לן ביה:

ולענין הלכה פסקו הפוסקים כרב נחמן ולא ראיתי חולק כי אם הריטב"א שכתב דיש מי שפסק כשמואל ואין דבריו עולים לענין הדין ועיקר הדין כך הוא דאם היו היתומים גדולים וקטנים יכולים הגדולים לומר שרוצים חלקם להשביחם ויעמידו על כל חלק הקטנים אפוטרופוס עד שיגדלו ויחלוקו הב"ד והאפוטרופוס ובוררים חלק יפה כלו' למעט שלא יגיע נזק ליתומים אבל לא שיגיע להם חלק יותר יפה מהגדולים דהא לאו דינא הוא. ואם היו כולן קטנים לדעת התוס' נראה דאם לא מחה שום אחד מהם יעמידו אפוטר' לחלק אבל דעת רוב מהגדולים הוא דישארו בכל הקרקע עד שיגדלו וזה יותר טוב להם, וכשחלקו ורצו הקטנים למחות בחלוקה כגון שהיה לו שדה שנפל לו מאבי אמו ורוצה שיהיה חלקו סמוך לאותו שדה אינם יכולים למחות והוא דלא היתה שום טעות בענין החלוקה אבל אם היתה אפי' פחות משתות לדעת הריטב"א בטל המקח אפי' אם היתה ע"פ שומת ב"ד דקי"ל דשומת ב"ד פחות משתות נקנה מקח ולדעת התוס' הוי הדין כשומת ב"ד ודוקא בשתות הוי החלוקה בטלה לא בפחות משתות ויש בזה אריכות דברים בדברי הר"ן והריטב"א והרא"ש ולא כתבתי כ"א שרשי הדינים בקיצור מופלג וע' במ"מ פ"י מהלכות נחלות. ולענין אם יהיה ע"פ הגורל ואם יחלוקו בדינא דגוד או איגוד הדברים ברורים בדברי התוס' ד"ה ובוררים א"צ לכתוב היוצא מהם כי פי' ר"ת הוא הנכון לענין הל' ור"י הודה לדבריו: