עצמות יוסף על קידושין פה

הלכה ז אמר רב נחמן בר יצחק האחין שחלקו הרי הן כלקוחות וכו' אמר רבא הא דאמרן פחות משתות וכו' לא אמרן אלא דלא שויי שליח וכו' לאו למימרא דמאי דאתא לאשמועינן הוא דבפחות משתות נקנה מקח ודוקא בדלא שוייה שליח דמאי שנא בפחות משתות אפי' שתות נמי המקח קיים אלא דמחזיר אונאה וכדקאמר בסמוך קנה ומחזיר אונאה אלא ה"ק דהא דנקנה המקח בלי שיחזיר לו שום אונאה כלל לא אמרן אלא דלא שוייה שליח אבל שויי' שליח אמר לתקוני שדרתיך וכו' ולפ"ז יל"ד דאמאי לא קמפליג רבא בפחות משתות כי היכי דקטפליג לקמן בין פלוג לעילויא לפלוג במשחתא ונימא לא שנו דבפחות משתות המקח קיים וא"צ להחזיר לו כלל אלא היכא דפליג בעלויא כלו' ששמו המטלטלין באומד אבל אם חלקו המטלטלין במשקל או במנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר והוא חידוש טפי דאפי' בפחות מאונאה קמ"ל דחוזר דאי על מלתא דקבע רבא ממרים יש לטעות דמשתות קאמר ורבא דקאמר מלתיה כל דבר שבמדה ושבמנין הוי אפי' בפחות משתות וצ"ע ובמימרא דרבא דחוזר איכא למספק בה אי קאי אחזרה על ענין האונאה או על המקח והרמב"ם וגדולי הפוסקים הסכימו דהמקח קיים ומחזיר לו הטעות ולא ראיתי בדברי הריטב"א שכתב כן אלא כתב ראיה דרבה ס"ל דביטול מקח הוי ונפקא ליה מלשון חוזר דקאמר. ובעיני אינו דקדוק דעל הממון קאי החזרה. ומיהו אפשר דדוקא לענין קרקע קאמר כן הריטב"א משום דלא שייך ביה חזרה וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א ע"ש. תוס' ה"ג בקו' וכו' וקשה לר"ת חדא מדנקט גבי שתות וכו' משמע דביתר משתות יש להם אונאה וכו' כפי הנראה דה"ק דביתר משתות יש להם דין אונאה כלומר דמחזיר האונאה דאל"כ היה ראוי שיאמר דביתר משתות הוי המקח בטל וקשה דא"כ אמאי לא מפליג רבא הך דינא על חלוק' יתר משתות ונימא דהא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא הוי ביטול מקח אלא מחזיר האונאה לכך נראה דה"פ דבפחות משתות הוא דלא שייך ביה דין אונאה דדוקא בפחות הוי מחילה ובשתות קנה ומחזיר אונאה אבל ביתר משתות יש לו דין אונאה שיש לנו בעלמא והוא דיותר משתות בטל המקח והשתא קרקע ומטלטלי שוים לדעת רש"י ז"ל. ולענין הלכה בדין אונאת קרקע יש מחלוקות רבות בגדולי הפוסקים ובפירושי לח"ה בסי' רכ"ז הארכתי בדעות ואביא בה הדברים בקצרה וחילקתים לארבע דעות. הדעת הראשון הוא דעת רבוות' שכתב הרי"ף ז"ל דאונאה אין להם אבל ביטול יותר משתות מעט יש להם והמקח בטל. הדעת השני הוא דעת ר"ת שכתב הרב בעל הטורים בסי' הנז' דדוקא שוה מנה במאתים הוא דהוי ביטול מקח אבל פחות מעט והיינו פרוטה לא הוי ביטול מקח ולא אונאה. הדעת השלישי הוא דעת בעל המאור דשוה מאתים במנה או מנה במאתים אין להם אונאה הא שוה ק' בר' ופרוטה הוי ביטול מקח. הדעת הרביעי הוא דעת הרי"ף והרמב"ם דאין להם ביטול מקח כלל ולא עיקר ואפי' שוה דינר באלף דינר ועתה אפרש לכאורה הדעת הג' היה נראה שמסכים בו הרב רבינו ירוחם שכתב ז"ל בנתיב ט' חלק ג' וז"ל עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות אין להם אונאה לא במכירתן ולא בשכירותן ושליח יש לו בהם אונאה אבל אם הפליג באונאה יתר משתות או אם יהיה ר' בק' מכרו קיים ואין לו בהם אונאה ע"כ. והנה מדכתב אם הפליג ביותר וכו' או ר' בק' נראה דביטול מקח לא הוי אלא ביותר מעט מר' בק' והוא כפי' בעל המאור הן אמת כי לשונו בעיני קשה להולמו דלשון אבל לא שייך כלל למאי דכתב לעיל שהרי בפתילת דבריו כתב בהני דאין להם אונאה וכו' לכך נראה דתיבת אבל היא ט"ס ולדעת זה נראה שמסכים התוס' בפרק הזהב שכתבו ז"ל בשם ר"ת ז"ל דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מקרי ביטול מקח ויש להם ואתי שפיר הא דתנן ר"י אומר אף המוכר ספרים וכו' ע"כ מדברי הרב ז"ל נראה דעד פלגא ופלגא בכלל לא הוי ביטול מקח. אבל התוס' בפ' אלמנה ניזונית לא כתבו כן בדברי ר"ת אלא כדברי הרב בעל הטורים שכתב דאם הטעהו בכפל הוי ביטול מקח וכדברי הרב בעל הטורים. ומדברי התוספות בפרקין נראה בזה והעיקר כדברי הרב בעל הטורים בדברי ר"ת וכ"כ הרא"ש ז"ל וצריך ליישב דברי התוספות דפרק הזהב מסכמת לזה במעט עיון יתב' בס"ד. ומ"ש הרב בעל הטורים בסמוך דבקרקעות אין להם אונאה לר"ת דוקא עד פלגא פיר' ולא פלגא בכלל אלא עד פלגא פחות פרוטה וק"ל. ובעיקרי דעות אלו נר' שאם אינה הלוקח למוכר יותר מכפל או כדי שוויו דהוי ביטול מקח להרא"ש ור"ת אע"ג דלדעת הרי"ף והרמב"ם לא הוי ב"מ אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת והוי בחזקת המוכר עד שירצהו במעות ודוקא בזמן שיוכל המוכר להביא שם תגרים או קרובים לראותו אבל אם עבר זמן זה לא הוי ביטול מקח אע"ג דקי"ל דמוכר לעולם חוזר היינו דוקא היכא דשייך טעמא לומר דלוקח מקחו בידו ולהכי שייך בלוקח זמן עד כדי שיראה ולא במוכר אבל בקרקע דלא שייך למימר הכי הלוקח והמוכר שוים שהרי גם המוכ' יכול להבי' שם קרוביו ומיודעיו שיראוהו איברא דיש לחלק דגם בקרקע שייך לומר טעם זה דבשלמא הלוקח יביא אנשים רבים לכל הפעמים לביתו ויראוהו משא"כ במוכר שאין לו רשות ליכנס בבית חבירו. אבל מצאתי בתשובה לה"ה מוהריב"ל ז"ל בח"א סוף כלל ב' הסכים למה שכתבתי וכזה הדין הנלע"ד

הלכה ח והא דתנן וכו' לעיל קאי והפסיק תלמודא במילי דרבא משום דדמי לההיא מימרא דר"נ דמייתי מעיקרא וההיא מייתי לה אגב יתומים דאיירי בה שאני מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה. יל"ד מאי פריך לעיל קרא דגם אתם בתרומה למה לי נימא דאיצטריך שליחות דאל"כ הייתי אומר דמעילה לא ילפינן מתרומ' אלא לשאר דברים דהוי כתרומה בהדיא כדאיתא במעילה דף י"ט לפוגם ונהנה וכו' אבל כיון דקי"ל מסברא דהא דדברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין לא הייתי אומר בג"ש דחטא חטא מתרומה שיעשה שליח כיון שאין שליחות מפורש בתרומה להכי כתבי' רחמנא כי היכי דנילף מעיל' מיניה שליחות אפילו בדבר עבירה. ונראה דכיון דסוף סוף ילפינן בתרומה שליחות שפיר ילפינן מעילה מיניה דהא דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בג"ש אפי' בקדשים כמ"ש בס' הכללים ואית' בפ' איזהו מקומן ונילף מיניה קשה דהיכי מצי למילף מיניה דא"כ לשתוק קרא מגרושין ומקדשי' דהוי שלוחו כמותו ומק"ו דמעילה ילפינן דאפי' לדבר עבירה הוי שליח במקום דליכא עבירה לא כ"ש וליכא שום פירכא ונראה דאיכא למימר פרו של אהרן יוכיח דאע"ג דליכא איסורא לא משוו שליח וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה נפקא לן מר' יהושוע וכו' א"נ תרומה לא ילפינן אלא מגרושין וקדשים כדאסיקנא לעיל ואי הוה שתיק מגרושין וקדשים לא הוה נפקא לן בתרומה דמשוי שליח ואפי' נאמר והוא האמת דאי לא הוה כתיב גרושין וקדשים לא הוה שדינן קרא דאתם בתרומה אלא לרבות השליח מ"מ אי לא הוו קראי דגרושין וקדשים לא הוה שדינן קרא דגם אתם לומר מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכו' ולהכי איצטריך הני קראי אך קשה קושיא זו לקמן דקאמר דגלי רחמנא בשחוטי חוץ וכו' דא"כ לשתוק קרא מגרושין וקדשי' ומדמיעט רחמנא בשחוטי חוץ דהוי דבר עבירה לומר דלא משוי שליח שמעי' דבעלמא במקום דליכא עבירה שלוחו של אדם כמותו דאל"כ למאי הלכתא כתביה רחמנא במקום עבירה. והנר' דמשחוטי חוץ לא היינו שומעי' אלא מילתא דסברא דהיינו היכ' דהוי בע"כ או דומי' דקדשי' דהוי רוב מעשיהם ע"י שליח אבל לשאר מקומות לא היינו שומעים וזה מכח הסברא דדוקא בהני הוא דראוי להיות שלוחו כמותו ולהכי מיצטרכו גרושין וקדשי' כי היכי דכל התורה כולה נילף מנייהו. ואין לדקדק דא"כ לשתוק קרא מחד מנייהו ולא לכתוב אלא גרושין או קדשים וע"כ משחוטי חוץ ידעינן אידך וילפינן כל התורה מנייהו דאי לא כתביה רחמנא הייתי אומר דקרא בא למעוט ולומר דדוקא גרושין הוא דמשוי שליח לא קדשים ואי הוה שתיק מיניה הוה שמעינן בתרוייהו דוקא כדפרישי' ולכך אין לדקדק דהשתא נמי נימא דאתו למעט ולומר דדוקא בגרושין וקדשים ולא בשאר דוכתי דא"כ לשתוק קרא מיניה ובהכרח ידעינן ליה משחוטי חוץ דדוקא הנך דאית בהו הך סברא כדפרישית

ונילף מיניה ממעילה וכו' וקשה דהיכי מצי למילף ממעילה כיון דאיכא למפרך פירכא עצומה והיא מה למעילה שכן באה על השוגג ולכך יתחייב בה ג"כ אפי' על ידי שלוחו אבל בעלמא לא. ונראה דכיון דאית לן שליחות בעלמא בגרושין וקדשים מעתה