עצמות יוסף על קידושין פ

בקדושיה וכו' אבל עיקר מתני' דהכא היא לענין האיסור לקדשה וכו' ולכך חזר רש"י ז"ל להקשות והא דנקט נערה ולא נתחוור במה שסיים ואמר דכ"ש הוא כשהיא קטנה דהכ"ש הוא לענין קבלת הקדושין שהיא מקודשת אבל מתניתין לא איירי בהכי אלא בדין אם יכול לקדשה בו ובשלוחו או לא והוקשה לו דהיה ראוי לומר האיש מקדש את בתו התם כדקתני התם האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' וכמ"ש התוס' בד"ה כשהיא נערה וכו' והשיב ז"ל אורחא דמלתא נקט וכו' וקשה דאמאי קאמר אורחא דמלת' נימא דנקט נערה משום חידוש' דאפי' נערה דאית לה יד דהוה אמינא דכי היכי דבגירושין אית לה יד לקבל גיטה מיד בעלה הוא הדין בקדושי' ואיתקש הויה ליציאה וכריש לקיש קמ"ל מתני' האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו בדוקא ולא ע"י עצמה. וראיתי בגמ' דפריך לריש לקיש מהך מתני' אבל רש"י ז"ל כתב דהאי דנקט נערה וכו' משום דהוקשה לו ז"ל דאי הכי הוה ליה למתני האיש מקדש את בתו סתם וגם נערה בכלל ואפילו הוה קתני סתם הוה פריך בגמרא לריש לקיש שפיר אלא דע"כ צ"ל דנקט נערה אורחא דארעא וכו'. וקשה דבגמר' משמע דאסור לאדם שיקדש את בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה והיכי כתב ז"ל דהאי דנקט נערה אורח ארעא וכו' כנר' דאיסור' ליכא. גם בדברי הרמב"ם ז"ל תמיה לי תמיהה זו שכתב בפ"ג מהלכות אישות שאין ראוי לאדם לקדש בתו קטנה וכו' ולא ראיתי בדבריו שהזכיר איסור כלל. והנראה דס"ל ז"ל דאסור דקאמר בגמ' לאו איסור גמור קאמר אלא משום עצה טובה שיעשו כן לכתחילה הוא דקאמר מתני' וטעמא דמלתא נראה דהוקשה להו ז"ל מאי דהוקשה לבעלי התוס' דהיכי קאמר אסור וכו' דהא אמרי' לעיל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו והתוס' חלקו בין גדולה לקטנה אבל רשי ז"ל והרמב"ם ז"ל מתרצים בזה מכח הך קושיא דאין איסור זה דקאמר בגמרא איסור גמור דהא מאי איסורא איכא כיון דאיכא הך טעמא דלעיל דטב למיתב טן דו אבל מ"מ אורח ארעא שלא יעשה כן לכתחילה כדי שלא תבא לומר כן אם יקרה במקרה רחוק וזהו שכיון רש"י באומר אורח ארעא וכו' כדמפרש בגמרא כאילו בא לפרש דמאי דמפרש בגמרא הוי הך אורח ארעא ולא יותר. גמרא מצוה בו יותר מבשלוחו פירש"י דכי אסיק דמצוה מקבל שכר טפי רשי ז"ל ז"ל הוכרח לפרש כן ולא פירש דהמצוה בו הוא שיראנה ולהך לישנא איסורא ליכא אבל ללישנא בתרא איסורא איכא וכו' משום דא"כ לא מייתי מרב ספרא מחריך רישא ולא מידי. ועוד דזה יובן עם מה שכתב רש"י בסמוך בהא איסור נמי וכו' דמצוה שיראנה שמא תתגנה וכו' ויל"ד דמאיזה טעם כתב דמצוה שיראנה ובגמרא לא קאמר אלא אסור לאדם לקדש את האשה וכו' ונראה דודאי מצוה איכא דואהבת לרעך וכו' אבל האיסור הוא שמבטל מצוה זו וא"כ לעיל הוכרח לומר למאי דקאמר מצוה בו היינו העסק שעוסק בגופו ומקבל שכר טפי דאם המצוה בו הוא מצוה שיראנה היינו ממש לישנא בתרא וק"ל. אבל בהא וכו' לשון בהא לעיל קאי דקאמר איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה אבל בהא איסורא לית בה וכו' והפסיק במלתא הכי אתמר דרב יוסף לסיים הענין וק"ל. תוס' האיש מקדש ואין שייך לתרץ הכא לאו דוקא וכו' פירוש דמתני' הכי קאמר לאו דוקא בו אלא אפי' שלוחו ופי' דבריהם דהיינו לא זו אף זו והתוס' תירצו בזה דלא שייך לשנויי הכי אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא. וכפי הנראה שהוא דבר בלי טעם ומאי שנא שתי בבות משתי תיבות והריטב"א כתב ג"כ בזה דה"ה דהוה מצי למימר הכי. ונראה דבשלמא בכל בבא כשכתב רבינו הקדוש החלוקה הראשונה לא ירד לחידוש הב' וכשכתב השנייה משום חידוש' לא הוה ליה למחוק את הרישא שאינה כ"כ מחודשה ואפילו בענין שנוגע לדין אמרינן בכמה דוכתי ראה רבי דברי פ' וכו' ומשנה לא זזה ממקומה אבל בבבא אחת בשתי תיבות הוא דוחק גדול שנאמר שכשהיה כותב הדין לא ירד לכוון הדין ובתוך כדי דיבור ירד לאותו החידוש ולכך הוכרחו לתרץ מצוה בו וכו' עוד נ"ל טעם אחר דבשלמא בשתי בבות צ"ל חדא חדא שמעינהו ותנינהו אבל בשתי תיבות לא שייך לומר כן דהא כולן שמען בתוך כדי דיבור ולפ"ז ניחא שפיר שאם החלוקות היו שנויות בזו ואין צ"ל זו אמרי' שפיר דשייך אפי' בשתי. תיבות דכיון דאפילו בשתי בבות אי אמר' חדא חדא שמעינהו אכתי קשה דאין מסדר דבריו יפה כיון דכתב המחודש למה לו לכתוב החלוקה האחרת וכיון שאין תיקון בסידור דבריו הוא הדין דאפילו בשתי תיבות שייך לומר זו ואין צ"ל זו ויש עוד סיוע לזה מדברי התוספות פ"ק דשבועות דף ד' דיבור המתחיל הסול והסירה והמקדח זו וא"ב לומר זו קתני וכו' והוא כלל נאות ומחודש כנ"ל. תוספות וכי אתמר דרב יוסף אסיפא איתמר וכו' לכאורה היה נראה מדבריהם דאפילו איסורא איכא אפילו אמכירה והוא דבר תימא דהא עיקר הטעם הוא שלא תתגנה עליו ואם מכירה לא שייך למימר כלל מזה לכך נראה דהבנת התוספות והסכמת דבריהם כך הוא דהתוספות הקשו אמאי לא מוקי מלתא דרב יוסף כדקא הוה קאמר מעיקרא ארישא ואיירי במכירה והשתא ליכא איסורא ותירצו בזה דמנא לן הא לדחוקי מתני' ולאוקמא פרטי' דדילמא מתני' איירי כוללת בין מכירה בין אינו מכירה והא כדאיתא והכ"ד היכא דמכירה הוי מצוה בו יותר מבשלוחו והיכא דאינו מכירה איסורא הוא דאיכא ומתני' הדין קתני האיש מקדש בו ובשלוחו לומר הדין לבד ולא יותר ומשתמע לכל מלתא ומלתא כפי דינו אבל אי מוקי לה ארישא ובמכירה דוקא נמצא שהמשנה היא פרטית וז"ש התוספות ואפילו איסורא איכא כלומר דאיסורא נמי איכא במתני' היכא שאינו מכירה ואי רב יוסף הוה ידענא ביה דודאי ארישא קאמר למלתיה הוה דחקינן למתני' ומוקמינן לה פרטית אבל כיון דמלתא דרב יוסף לא נדע היכא קאי טפי אית לן לאוקמי מתני' כוללת ורב יוסף אסיפא דמתני קאי. א"נ ה"ק מלתא דרב יוסף לא נדע אי איירי במכירה דוקא דאי הוה ידענא ביה דקאמר בפירוש דאיירי במכירה הוה אמרינן דכיון דדבריו מיוסדים על המשנה מוקי מתני' פרטית אבל כיון דלא נדע מלתיה אפילו שדבריו הם ג"כ כוללת וקאי אסיפא והשתא המתני' היא כוללת וגם הסיפא היא כוללת בין מכירה ובין אינו מכירה דבאשה לא שייכא כלל מזה ואע"ג דלגבי האיש איכא איסורא כשאינו מכירה מתניתין לא נקט אלא מה דשייך באשה דוקא דמחמתו עצמה ליכא איסורא וק"ל והריטב"א כתב לקמן דאיירי שהאיש מכירה ובאשה לא שייכי מכירה כלל. ולענין הלכה נמצינו למדים לדברי התוספות דכשאינו מכירה בדוקא הוא דאיכא איסורא אבל היכא דמכירה מצוה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא דהא לישנא בתרא דקאמר איסורא לא פליג אלישנא קמא דקאמר מצוה בו יותר מבשלוחו היכא דמכירה דלא שייך איסורא וכ"כ באה"ע סי' ל"ה וכ"כ הריטב"א ואין בזה מחלוקת. ומיהו הא מספקא לי היכא שאינו מכירה דאמרינן דאסור לקדשה עד שיראנה אי אזל הוא וקדשה מקבל שכר טפי דעסיק בגופו במצוה או דילמא דוקא היכ' דאפשר לו לקדשה ע"י אחרים ואזל הוא וקדשה הוא דאיכא שכר טפי ודמי לרב ספרא דמחריך רישא עם שהיה לו מי שישמשנו אבל הכא אי אפשר לעשותו על יד שליח דיעבור את פי ה' דרחמנא אמר ואהבת וכו'. וראה ראיתי בספר אדם וחוה שכתב ז"ל דהאיש מקדש בו ובשלוחו ומצוה בו יותר מבשלוחו כי אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה וכו' ועיין בלשונו. ובאמת דבריו נראים סותרות תוך כדי דיבור שמתחילת דבריו שכתב מצוה וכו' נראה כלישנא קמא ובסוף דבריו כתב לישנא בתרא. ואפשר דס"ל דאפילו היכא דאיכא איסורא אם אינו מקדשה בעצמו אי אזיל איהו איכא ג"כ מצוה טפי והוא עצמו הספק שנסתפקתי אלא שנראה מדבריו שנתן טעם לפי שאסור וכו' ואם לא יש טעות סופר בספרו לא ידענא מה אידון ביה. ודע שהריא"ף הביא לישנא קמא ובתרא ודרכו שפוסק כלישנא בתרא ותמהתי מהרמב"ם ז"ל שכתב ז"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו ובסמוך כתב שאין ראוי לקדש את האשה עד שיראנה ואם מ"ש בתחילת דבריו דמצוה בו יותר מבשלוחו היה במכירה היה לו לפרש ואפשר דאפי' אינו מכירה איכא נמי מצוה דכי עסיק בגופו איכא שכר טפי ואפילו שא"א לו לעשות ע"י אחרים מ"מ כיון שהולך הוא בעצמו בזאת הכוונה איכא שכר טפי. ולענין הלכה ודאי דאפי' איסורא איכא אבל בסיפא גבי האשה מתקדשת ליכא איסורא אלא מצוה