עצמות יוסף על קידושין עט

מאכלות אסורות פ"י ובהלכות כלאים ובאמת שיש עיון על כל דבריו האריך בדבר הרב הגדול מוהר"י קארו זלה"ה בכל המקומות דבריו ראויין למי שאמרן אבל לענין הלכה כיון שהדבר יצא מפי הרמב"ם ז"ל מי לא יחוש להחמיר בכל החומרות שיש בדבר והטור בהלכות כלאים האריך בדינים אלו וצ"ע בדבריו ז"ל האריך בהם הרב מוהרי"ק זלה"ה בטור י"ד ובפ"ה מהלכות כלאים שהעתיק שם דברי הר"ן ז"ל וחולק על דבריו באומר דהרמב"ם איירי בא"י וכו' והמעמיק בדבר יראה שלדעת הרמב"ם ז"ל גם בח"ל אסור באכילה אפי' במין אחד באופן שאין התירוץ עולה יפה ויש לי עוד דקדוקים בדבר. ולענין הדין הדבר מבורר בפוסקים אין צורך לשנות העניינים. מתני' כל העושה מצוה א' גמרא אמר רב יהודה ה"ק כל העושה וכו' ודומה כמי שמקיים וכו' קשה דמה איכפת ליה לרב יהודה לומר ודומה כמי שמקיים שכבר הקושיא מתורצת ותו וכי אם יהיה לו לאדם ב' עונות וג' זכיות לבד ידמה כמי שקיים כל התורה כולה ואפשר שדעת רב יהודה שבמצוה אחד לבד יקנה האדם שלימותו הפך דעת החולק כמ"ש על פסוק ופערה פיה לבלי חק וכו'. גמ' ורמינהו וכו' קשה המשנה מינה ובה היכי מתיישבת לדעתו אי אפי' במצוה אחת לבד ואמאי והא רובא עונות נינהו וכי היכי דפריך לקמן מכלל וכו'. ונראה דמעיקרא הוה ס"ל דבחד מצוה סגי אבל השתא דקמהדר ליה דאזלינן בתר רובא השתא ק': ורמינהו וכו' הברייתא מינה ובה ק' דאיך יתכן דמי שעושה רוב זכיות ידמה כמי ששרף כל התורה כולה וע"כ הוא בעולם הזה. ונראה דאין ה"נ דהוי ס"ל דמריעין לו בעוה"ז וכל מה שעשה מתוקן לסעודה אבל מתני' קשיתי' דקתני מטיבין לו דמשמע בעוה"ז וכי משני דעבדין ליה יום טוב השתא משני דהי"ט הוא שמה שמריעין לו בעוה"ז הוא טוב לו. וברייתא מינה ובה קשיא דיוקא אדיוקא מעיקרא קאמר כל מי שזכיותיו מרובין וכו' משמע הא בשוין הוי רשע וסיפא קתני כל מי שזכיותיו מרובין וכו' הא בשוין הוי צדיק ונר' דרישא וסיפא נקט הב' קצוות אבל מחצה על מחצה והוי בינוני הוי צדיק ועם שרב חסד מטה כלפי חסד ואינו יורש גהינם לדעת ב"ה עם כל זה לא מקרי צדיק גמור דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה ולפי מאי דתירץ בגמרא סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת היינו היתירה על זכיותיו וכו' לא הוי שקול ומאי דקתני אין מטיבין לו פי' שאינו כמו הצדיק גמור אשר נותנים לו מצד מעשיו הטובים וזהו הכרח לאומרו בדברי התוס' בד"ה שאם היתה שקולה וכו' שהקשו מההיא דר"ה דרב חסד מטה כלפי חסד דהיינו סברת ב"ה ותירצו דהוי כביינוני וכו' דקדקו התוספות לומר דבינוני כלומר שהוא צדיק ואינו כ"כ אלא קרוב למדריגת בינוני וזהו דחשבי' התם בצדיק יותר מבינוני. והרואה במס' ר"ה יראה דבינוני לא מקרי אלא לב"ש דלב"ה אינו יורש גהינם. ויש עוד חילוק אחר בין צדיק גמור להטיב לו טובה יתירה למי שהוא בינוני שעם שאינו יורד לגיהנם לא יעלה מדרגתו למדרגת צדיקים עושי רצונו בעוה"ב. והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה וכו'. קשה שאני התם שאינו מהרהר בעבירה עיין

דף מ תוס' ויעשה מה שלבו חפץ פר"ח ח"ו וכו' קשה מה פריך בגמרא כל שלא חס וכו' דהא כתב ז"ל דהאכסנאות מונעים האדם מן העבירה. ונראה דפריך ארבי אבהו בשם רבי חנינא ואיפסק במימרא דרבי אלעאי משום דדמי לההוא ויש לי הכרח לפי' זה ממ"ש התוס' בחגיגה דף י"ו ד"ה ויעשה וכו' ז"ל וסוגיא דשמעתתא אינו משמע כדבריו הכא וכו' ולא הזכירו סוגיא זו דקדושין כנראה דהכא א"ש דקאי אדלעיל וזה לא שייך לומר התם. א"נ ה"ק יגיעת הדרכים וכו' מונעים ואם לאו שלא יוכל לכפות יצרו הרע לפחות יועיל לו שלא יחלל שם שמים בפרהסיא ולכך פריך איני וכו'. תוס' אין מקיפין וכו' ושמא וכו'. פי' והשתא ה"ק אין מקיפין כחנוני לעוה"ב אבל ודאי בעיה"ז מקיפין שאין נפרעים מעושה העבירה מיד דהא תנן שאם עשה בסתר נפרעים ממנו אפילו אחר זמן בגלוי ודחו התוספות בזה דלשון מקיפין קשה דהיקף משמע שאינם ממתינים לו כלל ועיקר אלא מיד נפרעים ממנו ולז"א דשמא ברייתא היא וכו'. אך קשה דאיך יתכן לומר כן דלפ"ז הברייתא פליגי אמתני' דמסכת אבות וזה דוחק לכך נראה שאם היתה המשנה דמסכת אבות הפי' אין מקיפין פי' שאין מנכין לו השגגות כשאר עבירו' אלא אחד שוגג ואחד מזיד נפרעים ממנו והכי נמי קתני התם אין נפרעים ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד אבל לשון מקיפין קשה להולמו דלא היל"ל אלא אין מנכין אם כוונת משנה זו היא היא מתני' דמסכת אבות והיא עצמה לכך פירשו דשמא ברייתא היא והבנת אין מקיפין היא לומר דאין ממתינים כחנוני אלא נפרעים מיד ונראה לי דלא גרסי התוספות בדברי הגמ' אלא תנן דלשון התם לא שייך לומר בברייתא

ת"ר לעולם יראה אדם וכו' הכריע לו ולכל העולם וכו' המובן מדברי הברייתא לענ"ד שהעולם נדון אחר רוב העולם ואין היחיד נדון בפני עצמו אלא שכך היא המדה שמשגיח ה' על מעשה היחיד ואם מעשיו הטובים מרובים וכן כל יחיד ויחיד או רובן מיד כל העולם ניצול אפילו הרשעים שבהם ולא יאבד עולמו מפני השוטים ואם רובן חובה מפסיד העולם והצדיקים עמהם אבל מלשון הרמב"ם פ"ג מה' תשובה אינו נראה כן אלא שדנין ליחיד ואם זכיותיו מרובים נכתב לחיים ואם להפך להפך וכן המדינה וכן העולם ולדבריו צ"ע דאחר שדנין לעולם מה הועיל דין המדינה ודין היחיד ואם דנו ליחיד שרוב זכיותיו לחיים ויהיה במדינה שרובן חייבים מה הועילו בדינם ליחיד ונראה שכך הם הדברים שדנים לפרטיים לחיים ואם יהיו במדינה שרובן חייבים יפסד המדינה והם ינצלו בזכיותם כנח או האל ישתדל להוציאם משם בדרך אחרת וכן אם רוב העולם חייבים יפסיד לכל העולם כבני המבול וכל הפחות נשאר עיר קטנה בארץ ישראל שלא ירד המבול שם דלאו דוקא כל העולם אי נמי דין של מעלה כך הוא שדנין את כל העולם אם רובן חייבים ימחו ואם רוב העולם זכאים ינצלו והפרטיים יקבלו את ענשם ואם היא מדינה פרטית שרובן חובות יאבדו ואם רובן זכיות תנצל כללות המדינה והיחידים אשר רובן עונות יקבלו את ענשם ויאבדו ומי שרובן זכיות ינצלו ולאו דוקא נקט הרמב"ם תחילת הדין כיחיד כי בעבור שהברייתא אמרה לעולם יראה אדם עצמו וכו' נקט הרמב"ם כן כנ"ל: תוס' תלמוד גדול וכו' רש"י ז"ל פי' שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו פי' דלעולם שהמעשה גדול דמי נתלה במי אבל בזאת הבחינ' יקרא התלמוד גדול לפי שע"י התלמוד נמצאו שניהם בידו ומסכים בזה למ"ש בפ"ק דב"ק והאמר מר וכו' אלמא מעשה עדיף אבל כוונת התוס' להקשות דשפיר אמרי' קיים אמרי' למד לא אמר דאי למד קיים ג"כ בכלל כיון שהתלמוד מביא לידי מעשה אבל בקיים מעשה לחודי' משמע וא"כ היכי פריך והאמר מר וכו' דמשמע דמעשה עדיף מלמד הא אינו כן דלימוד עדיף משום דהוי לימוד ומעשה ושפיר אמרינן קיים אמרינן למד לא אמרינן ומתרצי' התוס' דהתם הכי פריך דכיון שאנו אומרי' קיים הרי אנו אומרים למד וכו' וכתבו ומשני וכו' משום דלפי דרכ' לא משני הא למגמר וכו' ולא מידי דהא סוף סוף כבר בכלל הוא ולכך פי' ומשני כלומר דלמגמר לדידיה מעשה עדיף כלו' ובודאי למד דהיאך קיים אם לא למד אבל יש מדריגה עצומה גדולה מזאת והיא המלמד לאחרים אשר זכות הרבים תלוי בו עוד כתבו וי"מ כו' לפי' אלו המפ' ה"ק קיים אמרי' דודאי דעדיף טפי אחר שלמד אבל למד לא אמרינן פי' למד לאחריני והוא כפי הפי' שכתבו לעיל באו' ומשני וכו' ויש לי לפרש דבריהם בפנים אחרות זה נראה ברור בכל המשך דבריהם וראיתי לה' מהרי"ן לב זלה"ה בח"ב פי' בב"ק לא ביאר יפה כל המשך דברי התוס' אשר באמת צריכי' ביאור ומה שכתבתי היא הנכון

סליק פרק האשה נקנית פרק האיש מקדש

דף מא האיש מקדש וכו' פרש"י וכ"ש כשהיא קטנה וכו' פי' הכ"ש הוא לענין אם כבר קיבל אביה קדושיה דודאי דהויא מקודשת דכיון דאפי' נערה דאית לה יד יש יכולת לאב לקדש' כ"ש כשהיא קטנה שאין לה יד. ומתניתין לאו לגבי קבלת קדושיה קיימא דהא מתני' היא האב זכאי בבתו