עצמות יוסף על קידושין סט

לה בהנאת מחילת מלוה ולדעתו ז"ל תקשי וכי משום דהוי מלתא דלא שכיח יקנה במעות שאין להם שום קנייה הא לא אמרינן מלתא דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן אלא דוקא בקונה מן התורה במעות ועזבו חכמים הדין על התורה אבל לא אמרו שיקנה במעות שאין להם קנייה כלל והרב בעל הטורים סתם בזה הרמב"ם ואין ללמוד ממנו דעתו מכאן אלא נלמוד מן המפורש שכתוב בסימן ר"ד דעת הרא"ש בזה דכתב דלא קנה אלא אם אמר בהנאת מחילת מלוה. נקטינן כללא מאי דכתיבנא שמוכר לחבירו דבר שיש לו בחוב על חבירו ואפי' היה בחוב שהיה אצלו מחמת מכר לדעת הרמב"ן והרשב"א והתוספות בפרק הזהב והרא"ש לא הוי המכר מכר ואם אמר בהנאת מחילת מלוה זו מכור לי במעות שהם מחמת מכר קנה קנין גמור וא"צ משיכה ונשאר דמי הלואה קנה לענין מי שפרע. ולדעת הראב"ד בחוב מחמת מכר קנה לענין מי שפרע ואין צריך שיאמר בהנאת מחילת מלוה ובשאר מלוה לא קני כלל אא"כ אמר מחמת מחילת מלוה דאז נ"ל דלדעתו הו' כשאר דמים ויש בהם תקנה דרבנן ולהר"י ן' מיגש ז"ל במעות הלואה שהם מחמת מכר קנה קנין גמור אפילו לא אמר בהנאת מחילת מלוה וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בזה אבל בשאר דמי מלוה לדעתו ז"ל לא קנה כלל. ולדעת הרמב"ם במטל' קנה לענין מי שפרע ובקרקע קנה קנין גמור ורב האי גאון פסק מי שהחליף דמי שור לא קנה שהרי כל אותה סוגיא הוא למאי דסליק אדעתין אבל דברי רב יהודה עיקר הביאו דבריו הסמ"ג והגהות מיימון. ונראה דלדבריו בהנאת מחילת מלוה אפשר דמהני. ויש לחקור אם היה לו לראובן אצל שמעון חוב מחמת הלואה שהלוה לו ראובן לשמעון ולוי היה חייב לשמעון חוב מחמת מכר שמכר שמעון ללוי דהשתא הוו דמי מכר ושמעון המחה את לוי אצל ראובן בעד דמי הלואתו והיתה לו ללוי פרה ואמר לראובן הרי פרתי קנויה לך בעד חובי שאני חייב לך יש להסתפק אי דיינינן ליה כדמי מכר כיון שהמעות שהיה חייב שמעון לראובן לא היו כ"א דמי הלואה לא גרע מגברא דאתו מחמתיה ולא יהיה לראובן יותר יפוי כח להיותם אצל לוי. ונראה לי דכיון דטעמא דדמי מכר לדעת הרב רבינו משה בן מיימון וסייעתו הוי משום דדעת המוכר סמיך אדעתיה כאילו המעות בעין כמו כן הכא ולדעת החולקים על הרמב"ם אין נפקותא בדין דלעולם לא קנה והדברים עתיקים זה כתבתי מעט מהרבה שיש מן העומק בדברי המדברים בזה והאל יצילנו משגיאות מתנ' רשות הגבוה וכו' בית זה הקדש ולא מבעיא אם אמר זה שהוא בפניו אלא אפי' שהוא בסוף העולם קנה. משכו במנפ יל"ד למה לא נקט חלוקות אלו היכא דקנה הגזבר מהדיוט שאם משכו הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה דלא גרע מהקדש וכן בשאר החלוקות הם הפך ההדיוט ונראה דאה"נ אלא נקט התנא הני בהדיוט משום. הך קידוש' דקאמר אטו הדיוט לאו במי שפרע וכו' א"נ דנקטי בהדיוט משום דעיקר קרא דונתן הכסף וכו' איירי בהדיוט הקונה מן ההקדש. תוס' משכו וכו' וכיון דמשכו במאתים וכו' ק' דהוה ראוי שיקשו תיסוק ליה משום אמירה ואמאי איצטריכו לו' וכיון דמשכו וכו' ובפרק יש נוחלין הקשו כמו שכתבתי ודוחק לומר דכיון שמשכו המאת דכיון דמשכו פשיטא דאינו יכול לחזור אפי' בהדיוט וכיון שכן תיפוק ליה מטעם אמירה לגבוה

דף כט מתני' כל מצות האב על הבן וכו' חוץ מבל תשחית וכו' רש"י ז"ל נקט בלישנא כסדר הכתוב בתורה וק"ל:

גמרא מאי כל מצות וכו' אילימא וכו' דמחייב ברא למעבד לאבא פי' וסיפא דקתני כל מצות האב על הבן היינו כל מצות דמחייב אבא למעבד לברא. וקשה דא"כ היכי קתני מתני' ברישא דנשים פטורות הא הויא מ"ע שלא הזמן גרמא דקתני מתני' בהדיא דנשים חייבות ונראה דנשים חייבות דקתני היינו בשאר מצות חוץ ממצות האב על הבן או מצות התלויות בבן על האב ואינם בכלל. למולו מנלן פי' ודילמא כל שאר מצות חיוב האדם לעשותן לא שחייב האדם לעשותן לבנו וכשתירץ לו מקראי דחייב השתא בעי קרא לדידי' דמנלן דמחייב לממהל נפשי' דילמא מצות מילה אינה תלויה אלא על האב לעשות' לבנו לא שיהא הוא עצמו חייב למול את עצמו:

והא דלא מוכח מקרא דוביום השמיני משום דלא מסיים קרא לאב שימול את בנו בהדיא ואפשר דוביום השמיני ימול לכל אחד מישראל קאמר:

והיכא דלא מהליה אבוה וכו' והיכא דלא מהלי' בי דינא וכו' מלישנא דגמרא נראה דכך הוא היכא דלא מהליה אבוה לענין חיוב ב"ד כמו היכא דלא מהללהו בי דינא שחייב הוא עצמו אבל מלשון הרמב"ם אינו נראה כן שכתב בפ"א מהלכות מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בע"כ נתעלם מב"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב וכו' והנה באביו כתב עבד ונמנע ובב"ד נתעלם והרב מוהרי"ק זלה"ה נתעורר בזה ועדיין אין דבריו ז"ל מספיקין ומלשון הרמב"ם נראה דוקא עבר ונמנע הא אם נאנס ולא מל אותו יחייבו לאב לעשות ואין בי"ד מצווי' לעשות ויש לחלק בדין זה לדין שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שחיטה אם לא כסהו וראהו אחר חויב לכסות ואיתא בחולין פרק כיסוי הדם ולא אמרינן שיזהרו לשוחט לכסות דהתם לא הזכיר בבירור לשוחט ואע"ג דקו"ל דאם שחט וקדם אחר וכיסה משלם לו י' זוזים וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות חובל ומזיק יעו"ש ועוד צ"ע:

והא דאמרינן לגבי מילה דאיצטריך קרא לבי דינא ואילו בענין פדיון לא אמרינן שחייבים ב"ד לפדותו היינו טעמא דבשלמא במילה דליכא חסרון כיס מש"ה חייבים ב"ד אבל בפדיון הבן דאיכא חסרון כיס לתת ה' סלעים לכהן אין ב"ד מוזהרין עליו אשכחן מיד לדורות וכו' תנא דבי רבי ישמעאל וכו' צו את יהושע היינו מיד וקשה למה לא הוכיח רבי ישמעאל מיד מקרא דאברהם שהביא בשה"ג דהיינו מיד:

ונראה דמצות המילה הוא ג"כ לורות ודוקא ביהושע הוא מיד אבל בקרא דאי סתם הוי ג"כ לדורות כמ"ש שם אשר צוה ה' והלאה:

תוס' אותו וכו' וי"ל דאתא כמאן דאמר התם וכו'. וקשה דכיון דקרא מיותר הוא א"כ למ"ד שאינה נוהגת אלא ביום קרא מאי עביד ליה ונראה דלא דריש קרא דאותו. ועוד קשה כיון דהכא מאי דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא מהך טעמא הא בתפילין כתבו התוס' לקמן בד"ה תפילין וציצית דהוי מ"ע שהזמן גרמא דהא אין נוהגים בשבתות וי"ט וא"כ מצות מילה שלא בזמנה נהוי מ"ע שהזמן גרמא כיון שאינו נוהג בשבתות וי"ט. ונראה דבשלמא תפילין אינו נוהג כלל בשבתות וי"ט אבל מילה כבר נוהג בשבת וי"ט אם היא בזמנה:

מה להלן ראשית אונו וכו' אין לדקדק לשתוק מהתם מראשית אונו ומדאיצטריך כל בכור בניך ידעינן דבנחלה תלוי הדבר בראשית אונו לא בפטר רחם דאם לא הוה כתוב התם ראשית אונו הוה ילפינן מהכא דבכור לא מקרי כ"א בכור פטר רחם:

אמר שמואל הלכה נושא אשה וכו' אע"ג דלא אמרינן הלכה אלא היכא דפליגי הכא קאמר שמואל הלכה כיון שיש שינוי במקומות והוא דבר לבני מקומו כפי פרש"י ואמר להם שההלכה שם הוא דנושא אשה וכו':

כי הא דרב אחא בר יעקב וכו' אפשר דמתרחיש ניסא וכו' נראה דודאי על הספק לא היה אביי אומר דלא ליחיב ליה איניש אושפיזא ומניחו בסכנה עצומה כזאת אלא דודאי היה יורע שמתוך חסידותו יהיה נצול הוא עצמו מן המזיק והיה אומר אפשר דמתרחיש ניסא כמו שפרש"י שיעשה לו נס ויהרוג את המזיק דהוי ג"כ הצלת אחרים אבל רב אחא מחוך ענותנותו אמר דודאי נס גדול נעשה לו בהצלתו וז"ש אם לאו דאתרחיש ניסא סכנתין וכו':

עד היכן חייב וכו' צ"ל דהבעיין לא היה יודע הברייתא דקפריך מינה וסתמא דתלמודא הוא דקאמר מתוכו וכו' רב יהודה גופיה בעי עד היכן ע"ד וכמה א"ר יצחק דריש אלו מציאות:

דף ל כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו כאלו וכו' כלו' כאלו נצטווה ללמד לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות אבל לעולם דחיובא ליכא בהו א"נ יש לחלק ולומר דנהי דאיכא מצוה אבל חיוב ליכא כדי שיאמר על זה עד היכן חייב וכו' דר"ש דרש חציין של קיות י"ל אמאי לא בעי בהו מהך גיסא או מהך גיסא דאפ' דקו' להו בתרייהו דרש דרש חד אהאי גיסא וחד אהאי גיסא. אפילו האב ובנו וכו' נעשו אויבים וכו' נראה דהיינו כעין מקשה ומתרץ כדי להסיק מתוך ויכוח ההלכה