עצמות יוסף על קידושין ע

אליבא דהלכתא וכה"ג מותר לבן להקשות את אביו ולא דמי להא דאמרינן דלא יסתור את דבריו ולא יכריעו וכו'. שנאמר צופה רשע לצדיק וכו' וביצר הרע איירי דאילו ברשע כבר כתיב למעלה במזמור כי יפול לא יוטל חרב פתחו רשעים חרבם תבא בלבם ופסוקים אחרים לאבדן הרשעים וק"ל: תוס' אם ברזל הוא וכו' ור"ת וכו' לפי' ר"ת ק"ק דנראה דהפטיש הוא אשר נתפוצץ מכח הסלע והיה ראוי לדמות דבר ה' לסלע לא לפטיש ונראה דה"פ דברי היא כאש לא תחשוב שהיא כאש המפעפע לבד אלא היא כפטיש שנתפוצץ מכח הסלע כמו כן עושה דבר הנמשלת לאש לפי שדברי כאש אינה כאש אוכלת של העה"ז שאין לה כח בברזל אלא לפעפעו לא לפצפצו: פיסקא מאי כל מצות האב וכו' אילימא וכו' פי' ורישא דמתני' דקתני כל מצות הבן על האב היינו כל מצות דמחייב ברא למעבד לאבא כדהוה סליק דעתיה דמקשה דלעיל ארישא דמתני' וכבר כתבתי בזה למעלה ת"ר נאמר כבד את אביך וכו' השוה הכתוב כיבוד אב ואם וכו' פי' לענין שיצטרך בכולן חסרון כיס אבל לעולם דהבן צריך לחזור על הפתחים וכמ"ש התוס' בשם הירוש' והשתא לא פליג הירוש' על הברייתא ת"ר ר' אומר גלוי וכו' שבן מכבד את אמו יותר וכו' ויל"ד למה הוצרך לטעם זה ולא היה לו אלא לתת טעם במורא למה הקדימה להם דהא אמרינן לקמן דאבא אומר השקני ואימא או' השקני הנח כבוד אמך וכו' וכיון שכן לכך הקדים כיבוד האב לכבוד האם: ונראה דהוצרך לתת טעם לפי שהפסוק הוא כולל אפילו נתגרשו שניהם

דף לא יפה עשיתי שלא דרתי וכו' פי' למעלה אמרינן שג' שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו ובזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו דרתי אבל לא דר ממש לכך בשאינו מכבדם אמר יפה עשיתי שלא דרתי וכו' שאל בן אלמנה וכו' בא לפני רבי יהושע א"ל כך. יל"ד למה לא אמר מיד רבי יהושע מבין ריסי עיניך וכו' ולמה המתין עד שא"ל נתגרשו שניהם מהו וכו'. ונראה דמעיקרא אפשר שמ"ש אבא או' וכו' היה על אביו ואמו אבל אח"כ ששאל לו נתגרשו מהו אמר ודאי שזה לא יאמר על אביו ואמו נתגרשו מהו ויפתח פיו לשטן בעד אביו ואמו ובודאי שאין לו אב אלא שעשה עצמו שלכבוד עצמו הוא דורש לז"א לו מבין ריסי עיניך ניכר וכו' ובודאי שהדין גמור אמר לו אלא שאמרו בלשון הלצה. ובאמת שאפשר היה להבין במ"ש בתחי' אבא או' אימ' או' על שהיו בגירושין זה מזה. מאמרי פיך לא נאמר אלא אמרי כך כתוב במקצת נוסחאות וה"פ מאמרי פיך הוא ממה ששמעו מפיך ממש דהיינו אנכי ולא יהיה לך אבל לשון אמרי כולל כל המאמרים אך קשה דיותר משמע מאמרי דשמעו על ידי אחרים מאותן האמרות. והיה מפתח מונח וכו' כתבו התוס' בירוש' שהיו רגליו וכו' ולכך לא שברה ומ"מ הוצרך לומר שהיה המפתח מונח וכו' משום דהיה יכול לפותחה עם שרגליו פשוטות על התיבה דבזה ודאי לא יעיר משנתו. כי אתא רב דימי וכו' דע כי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים כתב ז"ל ועד היכן מוראן אפי' היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וכו' ע"כ והנה מלישנא דגמרא משמע דאכיבוד קאי דבעא מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם. ונראה דהכיבוד הוא מאי דקורע כסותו דהא דכוותה אמרינן לקמן עד היכן כיבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו וכו' וכתבו התוס' לקמן שיש לאב קורת רוח וכו' דאל"כ עובר משום בל תשחית וכיון שכן אם קרע כסותו בכלל כיבוד הוא. ונראה דלא אמר דהוי בכלל מורא אלא בעבור שהכהו בראש והסמ"ג בעשין קי"ג כתב ז"ל וכן במורא אפילו הכוהו וכו' ונראה דס"ל להרמב"ם דמייתי תלמודא הך דרב דימי לאשמועינן דין המורא והוא הפך מ"ש התוס' בשם המדרש. תנו רבנן מכבדו בחייו כיצד וכו' פי' כיבוד בפני אחרים אבל הכיבוד דלקמן דמאכיל ומשקה וכו' היינו בינו לבין אביו. הנשמע בדבר אביו פירוש כשהבן באותו המקום ואמר בשם אביו איזה דבר דברין נשמעים:

דף לא ע"ב ת"ר חכם משנה שם אביו וכו' בענין שינוי שם הרב ושם אביו כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות ת"ת ז"ל ואסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי וכו' ולא יזכיר שמו בפניו כדרך שעושה בשם אביו אלא ישנה את שמם ע"כ ונ"ל שמ"ש ולא יזכיר שמו בפניו היינו אפילו שם שאינו פלאי כגון אברהם יצחק ויעקב ודוקא לאחרים שלא בפניו שרי ולא זו אף זו נקט במלתיה וכיוצא בזה מובנים דבריו בה' ממרים שמתחילה אמר ולא יקרא בשמו והוא אפילו שלא בפניו וכתב הראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי וכתב דבשמות שהכל דשי' קורא לאחרים שלא בפניו דמשמע הא בפניו אסור אפילו לאחרים ולא כן היה מדוקדק תחילת דבריו אלא שאין זה מן הדוחק כיון שהוא עצמו ז"ל מפרש את דבריו באופן שמסכים מ"ש בהל' ממרים למ"ש בה' ת"ת וזה וזה שוים וכתבתי זה להציל להרמב"ם ממה שתמה עליו הרב מוהרי"ק זלה"ה בכ"מ הל' ת"ת ע"ש. אבל ראיתי בדברי הרב בעל טור בי"ד סימן ר"מ העתיק לשון הרמב"ם בהל' ממרים וכתב דקורא לאחרים בכל מקום ובכל זמן ולא כתב דהוי שלא בפניו כנראה שלא היה כתוב בגירסת ספריו ובזה ניחא שפיר. ומ"ש הרמב"ם ולא יזכיר וכו' כדרך שעושה באביו פי' כדרך שג"כ הדין שם שאינו מזכיר כלל. משל מי וכו' איפסיקא הלכתא כמ"ד משל אב וכן פסק הרמב"ם פ"י מהלכות ממרים אלא שכתב שם ז"ל עד היכן הוא כיבוד אב ואם אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו לים בפניו לא יכלימם וכו' וכפי המסקנא דהוי משל אב האי ארנקי משל אב הוא וכבר נתעורר בזה הרב מוהרי"ק זלה"ה אלא שאין תירוצו מספיק שכתב ז"ל וי"ל דס"ל דכי אמרינן דוקא משל אב ה"מ לכבדו אבל שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ע"כ ותימה דא"כ היכי מוכח מהך דרבי אליעזר דאי אמרת משל אב מאי נפקא מיניה נימא דהוי משל בן ומשום הצער שמצערו אמר הכי. גם להרמ"ה ז"ל שכתב הטור בי"ד סימן ר"מ קשה יותר שכתב ז"ל הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמיה דשדינהו ליה דאפ' דממנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומי דמאי דהוה הוה ע"כ ותימא דא"כ היכי מוכח מההיא ברייתא דהו' משל בן דהא לא מוכח ולא מידי כיון דאפי' למ"ד משל אב מ"מ בתר דשדייה אסור לאכלומי וכמ"ש ז"ל ונראה שזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב עד היכן כבוד אפי' נטל כיס שלו וכו' ולא הכלימו והטעם משום דאיירי אחר שהשליכו דמאי דהוה הוה אבל בהך ברייתא נראה דא"א לאוקמא בהך דקתני כדי שיטול ארנקי ויזרקנו בפניו ולשון ויזרקנו משמע שעדיין לא זרקו ולהכי הוה בעי להוכיח מינה דהוי משל בן אבל לישנא דהרמב"ם נראה דאיירי בשכבר זרקו שכך כתב נטלו כיס שלו והשליכו בפניו משמע שהשליכו כבר כנ"ל:

מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה וכו'. לפי שיטת התוס' לפי הקס"ד דאזלינן בתר הרוב אפילו הם בחמורה. קשה אמאי פריך ליה מאי אריא וכו' הוה ליה למיפרך א"ה מ"ט דרבנן דקאמר ידונו בשריפה שהסקילה חמורה דהא אזלינן בתר רובא דמנ"ל לומר דר"ש ורבנן פליגי אי אזלינן בתר רובא או לא ודוחק לומר דלא שביק ליה למתני מיד כשהזכיר לו הריש' הקשה אליו עוד קשה אמאי לא קהדר ליה דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידכו דאמריתו שהסקילה חמורה לא שריפה חמורה דהא ר"ש הוי פליג בהדי רבנן פה אל פה דאין לומר דר"ש הוא המדבר ולכך לא שייך למימר הכי. ואין מקום לקיים קושיא זו ולומר שדברי רבי שמעון הם אחרי דברי רבנן מדתנן בריש פרק ד' מיתות ב"ד סקילה שריפה וכו' וקתני דברי ת"ק קודם ר"ש דהתם הם דברי רבינו הקדוש ונקיט סדרא אליבא דהני תנאי וצ"ע לכל. מאי שנא דפלגינהו וכו' יל"ד לפי' ר"י מאי פריך בגמרא א"כ לכתוב קרא מפני שיבה זקן תקום דאי הוה אמר הכי הייתי אומר דלבעי זקן מופלג בזקנה. ונראה דלא דריש מזקן שיהא מופלג אלא ר' יוסי דס"ל דאיירי ביניק וחכים אבל רבנן ס"ל דזקן קצת חכם קאמר דהא לאו ג"ש גמורה היא משבעים זקנים הלכך מדפלגינהו בתרתי ש"מ דאפילו יניק וכו':