עצמות יוסף על קידושין סח

דמ"ד דאין מטבע נעשה חליפין הוצרך תלמודא לומר משום דדעתיה אצורתא וכו' וכיון דדין מטבע נעשה חליפין הוא מטעם דהוי כלי הוצרך ללמדנו אחר כך דין החליף שור בפרה לאשמועי' דלא להוי פירי וכמו שהוא לפי האמת לדעתו של רש"י. עוד טען עליו בעל המאור דפרה ושור איקרי פרי מהמדרש דדרשי' מה הפרט מפורש פרי מפרי וכו'. ויש להשיב דקרי ליה פרי מפרי משום דהוי דבר הנולד מדבר אחר ולד מולד וגפן מחרצן וכמו שכתב רש"י ז"ל בריש פ' מרובה. ועוד דנקט לשון זה משום יין. ועוד אפילו תימא דהוי פירי עושים בו חליפין משום דדמו לנעל דכיון דמשתמשים בו דמי לכלי וכ"כ התוספות בפ' האשה נקני שמטעם זה מקיימי ר"י ור"ת פי' היש משנין שפרש"י שם והוא פי' הרי"ף ז"ל. ובאמת שיש להשיב על כל מה שכתב בעל המאור ועל מה שטען עליו הרמב"ן ז"ל והם דברים ארוכים לא אביא בזה רק מה שהוא לענין הדין ולא יותר. ולפסקא דמלתא בפי' יש דמים דברי הרי"ף הם כדברי רש"י בהזהב ובקדושין אלא שבהזהב פי' עוד שהתנאי היה בעת המכירה ולא ראיתי פירושו בשום אחד מהמפרשים ז"ל. גם שכפי זה נראה שיקשה לרש"י ז"ל הברייתא דפרתך בכמה וכו' הארכתי בב"מ בס"ד באורך. ועל הרב הגדול מוהרי"ק תמהתי שכתב דברי רש"י ז"ל בפי' יש דמים וכו' שמכר לו שור וכו' ונתחייב מעות וכו' והיינו נו כדברי הרי"ף ז"ל וכתב א' הרי"ף כתב וכו' כנראה שיש חילוק ביניהם ולא מצאתי חילוק כלל ואם בעבור שרש"י הזכיר שאמר הלוקח והרי"ף ז"ל כתב שאמר לו המוכר וכו' זה אינו מעלה ומוריד לענין הדין ועוד שרש"י ז"ל בהאשה נקנית בפירוש יש דמים כתב שא"ל המוכר וכו' וכדברי הרי"ף ז"ל ובעיקרא דמלתא איך קונין במעות אלו דהוו הלואה. הרי"ף ז"ל סתם דבריו ביותר ולא כתב מזה כלום אבל הרב המגיד כתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאינו קונה אלא א"כ אמר בהנאת מחילת מלוה והם מפרשים כן על דברי הרי"ף שהרי כתבו שהרי"ף לא הביא בהלכות ההיא דפרק האיש מקדש משום דסמך לו על מאי דכתב שאין אשה מתקדשת במלוה ע"כ צריך לפרש ההיא דפרק הזהב דיש דמים וכו' בהנאת מחילת מלוה כדפרישית אבל בדעת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לפרש כן כלל שהרי הוא ז"ל פי' בהלכות אישות פ"ה אפי' הנאת מחילת מלוה דצריך שיתנה כן בשעת נתינת המעות וז"ש ה"ה בפ"ה מהלכות מכירה ז"ל ולפי מה שפירש רש"י ור"י בהנאת מחילת מלוה אף כאן וכו'. גם לשון הרמב"ם בהלכות מכירה יורה דלאו בהנאת מחילת מלוה איירי והקשו עליו מהסוגיא דהאי' מקדש והרב המגיד ז"ל הליץ בעדו וכתב דסמך לו על הסוגיא דפ' הזהב הנאמרת במקומה ופי' דבריו היינו דוקא בענין מכר הוא דסמך לו על הך סוגיא אבל לענין קדושין ס"ל דאינה מקודשת דהאשה לא סמכא דעתה. והרמב"ם ז"ל מחלק בין מלוה המחוייבים מחמת מכר לשאר מלוה דמלוה המחוייבת מחמת מכר כיון דלא שכיח ס"ל ז"ל דאוקמוה אדין תורה ולא תקנו בו משיכה אבל בשאר מלוה כתב בפרק ז' דהוי במי שפרע והיינו ודאי משום דדבר תורה מעות קונות. ואי קשיא לך כיון דמעות אינם בעולם במה יקנה דהא הך קושיא הקשה ה"ה בפ"ה מהלכות מכירה ותירץ דכיון דמעות מכר נינהו הוה ליה כאילו לא נתחייב לעולם אבל במלוה סתם שהמעות אינם בעולם מה יתרץ ז"ל. ונראה דבמעות דשאר הלואה ס"ל ז"ל דכיון דנתן לו מעות מעיקרא סמיך המוכר דעתו וה"ל כאילו הם בעין ולא הוקשה אל ה' המגיד כי אם במעות מכר שמעולם לא נמצאו מעות בעולם והוצרך לתרץ מה שתירץ אבל בשאר מעות הלואה דעלמא פשיט' ופשיט' דמהני ולכך בקרקע קנה אבל הלשון שכתב ה"ה בפ"ה קש' ביותר שסיים וכתב ומ"מ חייב בהם מי שפרע כנראה דשאר מעות דהלואה גריעי ולדעתו ז"ל תקשי לן בקרקע אמאי קני ובמטלטלין אמאי קאי במי שפרע ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל א"א לפרשן על אופן אחר וניחא לי בזה קושיא, אחריתי שהיה תמיה לי על דברי הרמב"ם ז"ל שדחה הסוגיא דפרק האיש מקדש מפני הסוגיא דפ' הזהב. ולמה לא פירש הב' סוגיות בהסכמה אחת ויאמר שכלן מתאימות וההיא דפ' הזהב שאני דהוו מחמת מכר דהוי כאילו המעות הן בעין וכמ"ש הרב המגיד ז"ל אלא שבזה הדבר מחוור דאדרבא בשאר מעות הלואה הוו מעות יותר בעין ולהכי אוקמינין הדין אתקנתא דרבנן דצריך משיכה והאחר מקבל מי שפרע ובקרקע דליכא משיכה קני קנין גמור בחוב מחמת מכר הוי מלתא דלא שכיח ואוקמינן אדין תורה אחר ימים באו לידי תשובות הרי"ן מיגא"ש ז"ל וראיתי שמחלק כפי מה שהקשיתי על דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל שאלה אם היה לראובן אצל שמעון חוב ופסק עמו בהם סחורה וחזר בו א' מהם עד שנתפשרו אם נכריח אותו שיתן לו הסחורה ונאמר בו מלתא דלא שכיח לא גזור בה רבנן אם בזה בא לשון הגמ' אם לא לפי שנפל בזה מחלוקת גדולה. תשובה אם היה לראובן אצל שמעון חוב ופסק בו סחורה עמו לא קנה הקונה אותה הסחורה והחוזר בו אינו חייב בזה מי שפרע לאמרם המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה ואמרו נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א ה"ז מקודשת מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מלוה להוצאה ניתנה ומר סבר מלוה לאו להוצאה ניתנה וכו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר וכו' ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קני והעמיד התלמוד מה שאמרו המקדש במלוה כגון שאמר לה התקדשי במנה ונמצא מנה חסר דינר ודכוותה גבי מכר כגון שא"ל מכור לי חפץ זה במלוה שיש לי בידך לא קנה משום דמלוה להוצאה ניתנה וכמו שלא נתן לו מעות דמי ומ"ש מלתא דלא שכיח לא גזור רבנן הוא במי שהחליף דמי שור שאותם דמי שור אינם מלוה אצל קונה השור כדי שנא' להוצאה נתנה הנה הוא כמי שהביא המעות בעת שקנה ממנו הפרה ולהיות הדבר מלתא דלא שכיח לפי שהמעות היו מוקדמים אצל בעל הפרה קודם שדבר עמו על קנייתה העמדנוהו על ד"ת וקנו לו מעותיו משום דמילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אבל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ופסק עמו בסחורה אין אומרי' בו דין זה לפי שאותו החוב מלוה ומלוה להוצאה ניתנה וכמו שלא נתן לו כלום דמי וכבר בארתי לך זה ימים חילוק זה שראיתי בין שני מאמרים אלו וביררתי אותו יפה והוא ענין טוב ומקודם היה קשה אלינו עד שנתברר חילוק זה ביניהם עכ"ל הר"י ן' מיג"ש ז"ל והוא חילוק ראוי למי שאמרו אלא שתלמידו הרמב"ם סברתו בהפך וס"ל דבשאר מלוה ראוי לקנות יותר כיון שהלוה קבלם סמכה דעתו בזה וגמר ומקנה. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגות דדמים מחמת מכר הוי מלתא דשכיח ולא הוי מלוה ומטעם שכתב הרי"ן מיג"ש ז"ל דהוי כאלו המעות בעין וכיון דלא הוו מלתא דלא שכיח לא אוקמוה ליה אדין תורה ואם חזר בו קאי במי שפרע ומפרש ההיא דיש דמים שהם כחליפין כשאין דמי השור ידועים דהיינו כההיא דרב הונא דמכור לי באלו קנה משום דהוי מלתא דלא שכיח והרמב"ם ז"ל אע"ג דס"ל דאין הלכה כסוגיא דהאיש מקדש במאי דקאמר ושוין במכר וכו' מ"מ האוקימתא הנאמרת שם במנה חסר דינר וכו' ס"ל דהיא אוקימתא אמיתית לפי האמת אע"ג שהקושיא בטלה מההיא דפ' הזהב. והרא"ש ז"ל בפ' הזהב סתם דבריו ופי' טעם לדברי הרי"ף ז"ל דאוקימתא דיש דמים היא אמיתית מההיא דרב הונא מכור לי באלו ובפ' האשה נקנית פירש דבריו וכתב ז"ל אמר אביי המקדש במלוה וכו' אבל אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת וכו' תדע לך דאמרינן לקמן דבמכר יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור פי' אם מכר לו שור וא"ל אח"כ הקונה דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה משום דד"ת מעות קונות וחכמים תקנו שלא יהיו מעות קונות ומלתא דלא שכיחא כי האי לא תקנו והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה עכ"ל הרי לך שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במק"א ובהדיא פי' הרא"ש ז"ל דבריו בההיא דיש דמים שהם כחליפין דאיירי בהנאת מחילת מלוה וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ועל הרב הגדול מוהרי"ק זלה"ה יש לתמוה שכתב ז"ל שהרא"ש ס"ל כהרמב"ן והרשב"א וכתב ז"ל ואפ"ה בהאי דינא דראובן שאמר לשמעון מכור לי חפץ שלך בדמים שאתה חייב לי וכו' סובר הרא"ש דקנה כמ"ש בסמוך בשמו משום דהוי מלתא דלא שכיח אוקימנא אדין תורה ועשו כאילו אין הדמים מלוה עכ"ל במחילת כ"ת אלף פעמים נראה דזה אינו שהרי כתבתי לשונו דפרק האשה נקנית דאוקי