עצמות יוסף על קידושין סה

דכיון דלא שייך בהגבהה נקנית במסירה או משיכה ע"ד שאמרו התוספות במציאה ונכסי הגר אלא משום דרבנן אמרי זה וזה נקנית במשיכה ומשמע אפילו פיל ועלה קאי ר"ש וכי תירץ בחליפין וכו' היינו טעמא משום דניחא הך קנין מקנין הגבהה: שמעת מינה וכו' לר' זירא פריך ולהכי לא תירץ דמצי לדחויי דאיירי בחליפין והך מלתא הוי בעי' דלא איפשוט בב"ב ורש"י שכתב פלוגתא וכו' היינו הך: תוספות בהמה גסה וכו' והקשו מרבי אליעזר והוי מצי לאקשויי מר' מאיר דיושב בקרון דמשמע דמשיכה קונה ואפשר דהתם הוי מלתא דאיסורא ואיסורא שאני וצריך לדקדק מאי דמייתי התם בשנים אוחזים ממלתא דאיסורא ובקל יתב' ומה שכתבו התוס' דבגמרא בעי פיל לר"ש וכו' תבעי' ליה למי בהמה גסה וכו' פי' פיל בהמה יקנה דפיל נמי בהמה גסה מקרי כאילו סתם בהמה גסה נקני' בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום תוספות שמעת מינה וא"ת דילמא לא איירי וכו' כונת התוס' להקשות ודקארי לה וכו' דפשיטא דהוי בסימט' ותירצו דסתמא ברשות מוכר וכו'

דף כו מתני' נכסים שאין להם אחריות וכו' גמרא בכסף מנא לן וכו'. וקשה מאי בעי מנלן ק"ו הוא מעבד שאינו נקנה בחזקה ונקנה בכסף קרקע שנקנה בחזקה א"ד שיקנה בכסף ואם נעשה פרכ' משש שמוציא בע"ע ולכך נקנה בכסף נחזור הק"ו למקומות ונאמר ומה חזקה שאינה קונה בע"ע קונה בקרקע והשתא ליכא למימר שש יוכיח דמיציאה להכנסה כתבנו למעלה בשמעת' דאלא מאן תנא דלא יליף ש"ש דלא אמרינן יוכיח. עוד קשה מאי בעי מנלן לר' יוחנן דאמר דדבר תורה מעות קונות ויליף קנין כסף מהקדש מדכתיב ונתן הכסף וקם לו ואפילו לר"ל דאמר משיכה מפורש' מן התורה היינו דוקא במטלטלי דהוי מיד ליד אבל בקרקע לעולם דמצי למילף מהקדש דנקנה בכסף ונראה דאע"ג דאיכא למילף בק"ו א"נ מהקדש כדקאמר ר' יוחנן מ"מ הכא בעי מנלן וטעמא דמלתא דקרא דיליף חזקה מינה היינו מדכתיב אשר תפשתם בה דלכאורה נראה דהוי קרא מיותר דלא היה מן הראוי למכתב אשר תפשתם אלא ושבו בעריכם לבד ומדכתיב אשר תפשתם ש"מ דה"ק שבו בעריכם דוקא באותן שתפשתם בישיבה לא באותן שקנית' בכסף או בשטר ולכן הייתי סליק אדעתי' שאינו נקנה בכסף ובשטר לז"א בכסף מנלן וכו' ובשטר מנלן והשתא דיליף כסף מקרא השתא צריך לומר דאשר תפשתם סיפור דברים הוא א"נ ללמד דנקנה בחזקה לחודיה אתא ולא הוי מיעוט:

אי כתב יקנו לבסוף כדקאמרת וכו' משמע מקרא דדוקא כסף הוא הקונה ולא השטר ולקמן מוכח מואקח את ספר המקנה בשטר קונה ונראה דדבר פשוט הוא דמאי דיליף מההוא קרא הוא שטר מתנה ואע"ג דבקנין מכר איירי קרא כבר כתבו בתוספי רי"ד טעם לזה דמשום דעושה קנין במכר קרי ליה מקנה גבי מתנה:

אי בעינא בכספא איקני וכו' הוה מצי למימר נפקותא אחריתי דאי בעי בכספא איקני ומשעת נתינת הכסף משועבדים לו קרקעות המוכר ואם מכר קרקע בין נתינת הכסף לנתינת השטר משועבדים לו:

מתיב רב המנונא וכו' הוה מצי לתרץ דאיירי כדפריש' א"נ כשנתן דמים אלא דהוי דומיא דמתנה דבא לפרש כיצד בשטר והיינו שטר לחודיה וגם לא פירש תוס' אמר קרא וכו' כבר בארתי דבריהם למעלה בד"ה א"נ שדות בכסף יקנו תוס' ובודוי וכו' וגם משמע וכו' הבנת דבריהם קשים שנראה מזה סיוע לרש"י ז"ל ואפשר שרש"י ג"כ מכח הירוש' אמרו והיותר ק' דהתוס' בפרק לא יחפור כתב בשם הירושלמי דמי שאין לו קרקע אינו מתודה והייתי סבור לומר דאדברי רש"י קיימי כלומר דמשמע מדברי רש"י דמי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחים וכו' אלא שהם דברי מותר דודאי דלדברי רש"י הוי כך ויותר נראה לומר דגרסי' מדבריהם מי שאין לו קרקע אינו מתודה וכו' ת"ש א"ר אלעזר וכו' מה עשה ולקח בית סלע וכו' קשה למה ליה שיעור סלע דקרקע כל שהו סגי לקנות עמה נכסים שאין להם אחריות כדקתני ההיא מתניתין שהביא למעלה בסמוך ואפשר דחכמים הם ואמר לו דצריך שיקנם ע"ג קרקע ובכל שהו הוה סגי אלא שהוא חשב דלא הוה סגי אם לא שיקנה שום שיעור מהקרקע ולקח שיעור סלע או טפח על טפח:

בית סלע למאי חזי הכא לא שייך למפרך לדמי כדלקמן דלפירוש' קמא דהוי רוחב סלע כיון דהוי מקום קטן מהכיל אי אפשר לשים על גבי דמי מאה צאן ומאה חביות וללישנא בתרא דפירש רש"י ז"ל דהוי. סלע ממש שהוא גבוה וחדוד ואין להעמיד עליו מאה צאן הכי נמי אין להעמיד עליו דמי מאה צאן כיון שהוא מקום משופע ואינו עשוי לקבל עליו שום דבר ולכך מוקי לה דנפיש טובא וכו' כנ"ל וראיתי להרש"ך בחלק ג' סימן ה' הרגיש בקושיא זו הניחה בצ"ע ומה שכתבתי הוא הנכון:

אמרו לו אין לו תקנה מכאן היה משמע שצריך שיהיה לאדם קרקע מסוים מדאמרו אין לו תקנה וכו' והמפרשים כתבו דמ"ש צפוני זה לפ' הוא שרצה להקנות להם ג"כ קרקע ואפשר דחכמים אמרו לו שיקנה באגב והוא לא רצה להקנות להם בקרקע כל שהוא שאינו מסוים אלא רצה ליתן להם גם הקרקע במתנה:

ועיין מה שכתבתי בספר ראש יוסף בזה בסימן ר"ב:

לא סמכא דעתיה סבר שמיט וכו' קשה דאמאי לא זיכה לו על ידי אחר בהגבהה שיגביהנה לצורך חבירו ויניחנה במקומו עד שיבא בעל הדבר דהא קי"ל דהגבהה קונה בכל מקום ואפילו בבית המוכר ואין לומר דכיון שהגביה לצורך חבירו יוציאנה מרשותו דהא אפשר לעכב על ידו עד שיבא בעל הדבר:

ונראה דכונת הנותן היתה לתת המתנה לאותו פלו' ולא תהיה עוד מוטל' עליו כלל ועיקר ואם היה מניחה בביתו אכתי צריך לשומרה תא שמע מעשה בר"ג וכו'. קשה היכי מוכח מהתם דאפשר לומר שלפי שהיה לו לר"ג מקום המעשר הוא שזיכה אותו לו אבל מנלן דאם יזכה לו מקום אחר לא יקנה ולעולם דלא בעי' צבורים. ונראה דדייק מדקאמר ומקומו מושכר דלא היה ראוי לומר כי אם והקרקע קנוי לו אלא ודאי דקפיד דוקא למקומו ולא למקום אחר א"נ כיון דאיכא צדדים לומר אי בעי' צבורין או לא היה ראוי לר"ג להשכיר לו מקום אחר ולא מקום המעשר וילמד לנו דלא בעי' צבורין תוס' מעשה בר"ג וכו' וק' דאם כן מה היה מועיל תקונו אדרבא גרע טפי וכו' וקשה דאיך הוא אדרבא גרע טפי וכו' דהא כן כתיב חיוב מיתה באוכל טבל כאוכל המעשר עצמו ועוד אדרבא האוכל טבל מתחילת אכילתו יש בו חיוב מיתה אבל כיון שהפריש המעשר אוכל בהיתר עד שישאר לבסוף חיוב המעשר ויאכלם ואפשר דאין חייבים מיתה באכילת אותו הטבל כיון שכבר הפריש ר"ג ת"ג והפריש ממנה הלוי ת"מ וכן היה נרא' לכאורה לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל ה' סנה' כשמנה הלאוין שחייבים מיתה בידי שמים. עוד כתבו ז"ל ומיהו ק' איך יצא מביתו וכו' עם שרש"י ז"ל כבר תירצו באו' ששכח ולא תרם והשכחה אינה בידי אדם מ"מ מקשים התוס' ז"ל וכיון דחזקה על חבר וכו' היה לו לתת את לבו ולא יבא לידי שכחה. עוד כתבו ואו' ר"ת וכו' ומעשר שני ומעשר עני לעני ומתבערין בכל מקום וכו' נ"ל דיש טעות סופר בדברי התוס' הזאת מעש' ראשון ללוי ומעשר עני לעני מעשר שני וביכורים מתבערים בכל מקום ר"ש או' הביכורים נותנים לכהן וכו' והשתא ניחא דהתוס' תקנו דלא תקשי מתרומה גדולה דנראה ממתניתין דמסכת ביכורים שאין חייבים בביעור ולא הקשו מחלוקת מעשר שני דנר' הכא דנותנו לעני ועוד שלא מצינו בשום מקום מעשר שני ליתנו לעני אלא אוכלו בירוש' או מבערו מן העולם כשאי אפשר להוליכו לירושלים ומצאתי משנה שנויה במסכת מעשר שני כלשון שכתבתי והיא היא התוספתא ושהזכירו התוספות וגם מה שכתבו למעלה דבתוספתא תני אמר רבי יהושע היא משנה ערוכה ע"ש. עוד כתבו ומעשה וכו' אבל לא היה חושש לא לקבוע מקום ולא להזכיר סכום שהיה יודע וכו' וקשה דלמה לא כתבו שהכל הפריש וקרא שם בביתו וקבע מקום והודיע לבני ביתו ולא היה מחוס' רק המדידה לבד לז"א עישור שאני עתיד למוד וכו' ומדברי התוס' פ"ק דמציעא נראה לכאורה דזה דעתם ואפשר לומר דר"ת חזר לדקדק בכאן לישנא יתירא דר"ג דקאמר עישור שאני עתיד למוד דמה לו להזכיר המדידה וכיון שלא היה צריך לצאת רק מאיסור זמן הביעור לא הי"ל כי אם לברר שם הבעלים למי יתן, אלא