עצמות יוסף על קידושין סד

דהביאה משום דלא נימא דיש לחלק בין הכם כנגד עינו לתקע בכלי עצמו אבל זה א"א דהא סוס שצנף הוי דומיא דהכה בכותל וחרשו ואפשר דהביא הך ברייתא לפי שהיתה ידועה בפי הכל והכונה דע"כ צריך לחלק כן והא דנקט הבריי' כנגד אזנו ולא נקט תקע באזנו כדקתני אידך ברייתא דפטור נראה דאע"ג דנקט ברישא הכהו נקט כנגד אזנו ופרש"י דהכה בכותל וכו' ת"ר הכהו על עינו וכהתה וכו' בזאת הברייתא נקט כהתם ובברייתא האחרת נקט הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה ודקדק הר"ן ז"ל דכשהיתה כהויה אע"ג דכהתה על אופן שאינו יכול להשתמש ל"מ אלא א"כ סמאה לגמרי אבל כשהיתה בריא מעיקרא אע"ג דלא סמאה לגמרי כיון שכהתה על אופן שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות ודברים של טעם הם ולשון הברייתא יוכיח דבר זה אלא שי"לד לזה צריך בעה"ג לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהויה מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריא סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאה ואי לא הוה תני אלא חדא הייתי אומר שהדין שוה בשניהם וצ"ע ת"ר הרי שהיה רבו רופא וכו' ותנא תונא וכו' נחטט' עינה פרש"י אע"ג דסמויא מעיקרא כי חטט' משוי ליה מומא. ויל"ד היכא מוכח מהכא דהך נחטטה דהכא הוי אע"ג דסמויא מעיקרא. ונראה דסמוי' דעוף אינו מעלה ומוריד דבעלת מום בעוף שרי ומ"מ יליף מהתם דמחוסר אבר גרוע טפי ולכך יוצא לחירות ומ"ש רש"י ז"ל אלמא אע"ג וכו' משוי ליה מומא פי' משוי ליה מום גדול והוא מחוסר אבר, תוס' מבעיא ליה לכדתניא וכו' וי"ל דשאני הכא וכו' אבל ההיא דהתם לא וכו' פי' דהתם לא הוי לא לטיבותא ולא לגריעותא והוי דומיא דלכחול את העין דאיכא חדא לטיבותא וחדא לגריעותא והוי כאילו ליכא כלל וראיתי בשיטות הרי"טבא שכתב תירוץ לקושיית התוס' ז"ל ובההי' דאבן איכא חדא לגריעותא שלא נתכוין לטובה אלא לרעה אע"פ שלא נתכוין לאותו אבר ע"כ ובאמת הוא לשון ק' להולמו דכיון שלא הכיר בה איך קאמר דנתכוין לרעה. תוס' סמויא וחטטה ואע"ג וכו' דברי התוס' לכאורה נראה שהם דברי מותר דבהדיא נתן רב ששת הטעם מ"ט מחוסר אבר וכו. ונראה שהתוס' אינם מפרשים בפירוש וחטטה שהוציאו לגמרי אלא שהוציאו חוץ למקומו ונשא' שם בולט ולפי שאינו במקומו המוטב' מקרי מחוסר אבר ולכך הקשו התוס' דמ"ש מההיא דלעיל דהיתה כהויה וסמאה וכו' ותרצו דשאני הכא דחטט' עשאו מחוס' אבר רצוני דזה השמיענו שעשאו מחוסר אבר עם היות אמת שלא הוציאו לגמרי ואפשר שזה כיון רש"י ז"ל באומר הוציאה לחוץ ולא הספיק לו' הוציאה תוס' ת"ל מן העוף וכו' מכל החי מכל הבהמה וכו' נראה דט"ס יש בספרים וצ"ל מכל החי מכל בשר וכו' ובתירוץ הראשון שכתבו התוס' דאי לא כתב קרא גבי ישראל הוה מוקמינן קרא בישראל ולא לבני נח. קשה דהיכי קאמר בגמ' יכול יבשה גפה וכו' והיכי מצי למימר הכי דהא בלאו קרא דמן העוף נמי ידעינן דמחוסר אבר אסור בישראל מקרא דמכל החי. נראה דה"ק יכול וכו' כלומר דמהך קרא דזכר תמים איכא למטעי ולומר דדוקא בהמה ולא עוף א"נ ה"ק יכול יבשה וכי' יהא מותר ולהכי איצטריך מכל החי ושדינן ליה אישראל אבל לא לבני נח ת"ל מן העוף והשתא קרא דמכל החי וכו' קאי לבני נח עוד כתבו א"נ ה"א כיון דאישתרי וכו' נראה דהוכרחו לומר מדאישתרי בעופות דאי לא"ה הייתי אומר דמאיזה טעם שדינן קרא אבהמה ולא אעופות. ובזבחים פ' חטאת העוף דף ס"ח ד"ה ושנסמאת כתבו ז"ל. א"נ. הוה אמינא דכיון דאישתרי בעל מום בעופות לישראל טפי מבהמה אישתרי אפי' מחוסר אבר. א"נ הוה מוקמינן מכל התי דכתיב בבני נח דדוקא בהמה שמצינו שנאסר בה מום לישראל ע"כ והנה בתירוץ הראשון שכתבו נ"ל דהייתי אומר דלישראל מקלינן טפי כיון דמצינו דהותר בו הבעל מום וקרא לבני נח דוקא כתיב

דף כה מאי לאו על לשונו וכו' יל"ד למה לא אמר דעל שפתיו היינו השניים דהשתא לא שייך להקשות וגם הא דתירץ דזימנא דחלים לא שייך. ונראה דההכרח הוא מהכרח הברייתא האחרת דקתני על לשונו בהדיא ויל"ד כיון דמצי למפרך מן הברייתא דקתני בהדיא על לשונו רפנם מהך ברייתא דקתני על שפתיו מאי לאו וכו' ונראה דכונתו לומר מזאת הברייתא קשי' ליה א"נ דמצי למימר דתנאי היא ואליבא דר' לה"ק מאי לאו על לשונו וכלן שוים בכך לז"א לא על שפתיו

תוס' ר' מדמה וכו' וא"ת דילמא הזאה שאני דאיתקש לטומא'. קש' דמאי קושי' היא זאת דבעיין סמיך אקושי' דועוד תניא דניטל רוב הלשון ולא שייך לומר דאיתקש לטומאה ואפשר דהתם הוי לחומרא ואגב גררא עיינתי בדברי הרמב"ם ז"ל וראיתי בו דברים סותרים בהל' עבדים פ"ג כתב ז"ל דאין עבד יוצא לחירות לא בסירוס ולא בניטל לשונו ואילו בה' ביאת מקדש כתב החמישי' דברים הפוסלים באדם ובבהמה ובכללם כתב סירוס וגם ניטל רוב לשונו והייתי סבור לומר דהרמב"ם נסתפק כמאן הלכתא לפי שראה דיחיד ורבים הלכה כרבים גם ראה סתמא דמתני' במס' בכורות שניטל רוב לשונו משמע דהוי כר' לכך פסק בכל החומרות ובענין עבד פסק להחמיר על העבד לפי שהוא המוציא מחבירו לענין בעל מומים פסק להחמיר אלא דעדיין יש לדקדק נהי דנסתפק שלא לפסוק בלשון כרבנן מכח מתניתין דבכורות אבל בסירוס למה פסק כבן עזאי דאמר אף הסירוס בענין ביאת מקדש ולא בה' עבדים. ונר' לתרץ דס"ל ז"ל דעולא פליג אמאי דקאמר תלמודא לעיל מכח הקושיא שהקשו התוספות מאי פריך לעיל וכו' וס"ל ז"ל דתלמודא היה מדמה העניינים זה את זה אבל לדעת עולא ליכא לדמויי מילתא אהדדי דהזאה שאני דדמי לטבילה ולכך פסק בהלכ' פרה אדומה כרבנן ובעבד פסק כחכמים ובה' ביאת מקדש פסק להחמיר משום דאיכא לדמויי לטומאה ואיכא לדמויי לטבילה אזלינן לחומרא וכן בענין עבד מדמינן לטומאה להחמיר על העבד כנראה לי ומאי דקאמר בגמרא כתנאי לאו למימר דתלי הא בהא אלא כי הך פלוגתא מצינו פלוגתא אחריתי כתנאי וכו' תוספות כל הראוי לבילה וכו' עוד י"ל דאיכא נפקותא וכו' קשה דהשתא לפי האמת שמביאו בשני כלים איך נמלט מפיסול מותר שמן דדוחק לומר דמתניתין לא ס"ל כההוא תנא ונראה דאומדנא דמוכח היא דהמתנדב מנחה גדולה הוא להביאו בכלי א' אם אפשר שיובלל בלוג אחד בכלי אחד ולכך כיון שלכתחילה או' שצריך ב' כלים כיון שצריך לוג א' לכל כלי הוי מותר שמן וכו' אמנם לפי האמת דאפילו בדיעבד פסול מעולם לא נדב האדם אלא על דעת להביאו בשני כלים ובשני לוגין שמן ולכך לא הוי מותר שמן כלל לפי שאמדינן דעתיה דשני לוגין התנדב כנראה לי:

עוד כתבו וכתיב וידיו ודרשי' מה ידיו מאבראי וכו' לכאורה יש לתמוה דבגמרא נפקא לן מבשרו מה בשרו מאבראי ונראה דאי מבשרו לחודיה היינו מרבים אפילו בית הסתרים דבשרו איקרי אלא מכח דכתיב וידיו דרשי' מה בשרו מאבראי וכו':

כתנאי וכו' בבצים ולא וכו' ק"ל דבלאו הכי איכא תנאי ונראה דרצה לתקן הברייתא בתחלה:

מעוך וכתות פרש"י דמנכר טפי לאו למימר טפי מגיד דהא אף קאמר אלא מנכר טפי מעוך וכתות מנתוק וכרות:

מתניתין בהמה גסה וכו' בהגבהה פרש"י ולא במשיכה יל"ד דהיל"ל ולא במסירה וכ"ש משיכה. ונראה דכיון דאתא לפלוגי על דברי חכמים נקט רש"י ז"ל לשון החולק עליו:

גמרא דרש רב בתמחוניא והאנן במסירה תנן אין לדקדק דרב איירי במציאה ונכסי הגר דלא שייך משיכה דהא מסתמא הבין שמואל כונת רב דפה אל פה דבר עמהם והא דקמקשו התוספות בפ' המוכר את הספינה דנימא דרב איירי בסימטא ומתני' כד"ה היינו משום דסתמא דמלתא הכי הוי דמסירה קניא בר"ה ומשיכה בסימטא וק"ל:

הדר ביה רב מההיא פירש כיון דמתניתין קתני במסירה היכי הדר ביה ומשני דטעמא דהדר ביה הוא משום דאשכח תנא דקתני זה וזה במשיכה ורב ס"ל כוותיה בבהמה גסה בדוקא או דר' בהמה גסה לשואלים לו וה"ה בדקה דס"ל הכי כרבנן דמתני' ואפשר דלא הוצרך לכך דודאי הלכה כחכמים דמתני' אלא לגסה הוצרך לכך משום דכלהו תנאי דמתני' ס"ל דנקנית במסירה כלל אלא מעתה וכו' לשון אלא מעתה קשה דהך קושיא אברייתא קיימא ונראה דהייתי אומר דהך ברייתא משבשתא היא דהא ר' לא הזכיר הך סברא אבל השתא דרב ס"ל כהך תנא השתא פריך פיל וכו' והוה מצי לשנויי לר"ש