עצמות יוסף על קידושין סג

היכא דאתרה מה שאת נותנת לתוך פיך לכ"ע קני הבעל והיכי מוקי לה כר"מ לחודיה דהא ככ"ע מצי לאוקמי. ונר' דכי היכי דאמרי' דדעת ר"מ דפליג בע"מ שתצא לחירות מודה באשה וכו' דע"מ שאת נושאת ונותנת לתוך פיך הכי נמי לרבנן אע"ג דס"ל דע"מ שאין לרבך רשות דמה שקנה עבד קנה רבו באשה נחתי דרגא וס"ל דע"מ שתרצי תעשה דלא קנה הבעל הילכך ליכא לאוקמי מלתיה דרב אלא כר"מ ויל"ד היכי מוכח דאין הלכה כר"מ דהא הכרח הוא דהלכה כר"מ מדמוקי לה רב כר"מ והלכתא כרב באיסורי גם מ"ש ר"י דאין ראיה דהלכה כר"מ מההיא דפרק בן סורר ומורה קשה להולמו דהא ר"ת לא הביא משם ראיה דהלכה כר"מ אלא דהלכה כרב ששת. ונראה שכונת ר"י אינו אלא לו' דאין הלכה כר"מ אליב' דרב ששת אלא הסוגייות מתפרשות אליב' דר"א ולעולם דהלכה כר"מ וזהו שלא הזכיר בסיום דבריו דהלכה כר"מ אלא דהלכה כר"א כנר' לי. עוד קשה לדברי ר"י דיש לחלק בין אשה ועבד מאי פריך בגמ' ורמי דר"מ אדר"מ ומאי קושי' דהא ר"מ מודה לענין אשה בע"מ שתצא לחירות דאין יד אשה כיד בעלה והר"ן תי' בפי' ההלכות ע"ש כי לדעתי אינו עולה יפה לדעת התוס'. ונראה דר"י ס"ל דלרב ששת כי היכי דפליגי ר"מ ורבנן בע"מ שאין לבעלך רשות ה"נ פליגי בע"מ שתצא לחירות וזהו הפך סברת ר"ת ז"ל דקאמר דאי אמר ע"מ שתצא לחירות אפי' ר"מ מודה דאהני ליה תנאי וז"ש התוס' בסמוך וא"ת לפי' ר"ת וכו' כלו' דלרב ששת לא קשה מידי דהא ס"ל דבתרתי פליגי ולפ"ז מ"ש התוס' דיש לחלק בין אשה ועבד לדעת ר"מ אמרוהו לא לדעת רב ששת ומ"ש בגמ' ורמי דר"מ אר"מ וכו' אליבא דרב ששת פריך דמוקי פלוגתייהו ג"כ בע"מ שתצא בו לחירות ולדידיה לא מצי לתרץ דשאני עבד מאשם דדוקא ר"א שעושה מדרגות בין אמר ע"מ שאין לרבך רשות לע"מ שתצא לחירות ה"נ מחלקים בין עבד לאשה אבל לרב ששת דהכל שוה אצלו ולא עשה אלו המדרגות ה"נ לא מחלקים בין עבד לאשה כנר' ואין לומר דפריך לר"מ אר"מ מכח דק' מרבנן ארבנן דהא כדמשני אביי אפוך אכתי קושיית רבנן הדרא לדוכתא כיון דר"מ מחלק בין אשה לעבד וק"ל

דף כד תוס' אלא בזוזי דידה לכנ"ל דזוזי דידה וכו' עד דהא פרש"י לעיל וק' דאנה פי' הכי לעיל ואדרבא לעיל פי' דהבעל אוכל פירות ואפשר דהיינו בנתנו לה בסתמא הא לאו הכי אין הבעל אוכל פירות כיון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בה דבאשה אפי' רבנן מודו וכפי המדרגות שכתבתי לדעת רבנן לעיל והשתא להך שינוייא דגמ' הכי מפ' להך גי' דלא רמינן ר"מ אר"מ דאמר קנה עבד וקנה רבו דהכא נמי מעות אלו הבעל קנאם והוי זוזי דידי' ומעשה דידי' ולהכי פודה בלא חומש ורבנן ס"ל דע"מ שתצא בו לחירות אין לרבו רשות ה"נ הבעל לא קנה אפי' באין לבעלך רשות והוו לה זוזי דידה להכי אין אשה פודה בלא חומש כיון דמעשר נמי דידה הוו ומההיא דפ' בן סורר דאוקמוה כרבנן ויש ראיה לדבריהם ז"ל. והא דלא אוקמוה כגון דיהיב נמי בעל המעות במתנה גמורה משום דא"כ לא הוו רבנן פליגי עלה, תנא יוצא בשן ועין וכו' דע דלעיל פריך ותנא דידן אמאי לא תני חליפין. ומשני מילתא דליתא במטלטלי קתני וכו' וזה ל"ש אלא דוקא בקנין אבל לשיהא נקנה בחליפין לא קתני ול"ש למימר ביה מילתא דליתא וכו' דלענין נקנה בחליפין ל"ש לו' הכי והנה העבד כנעני נקנה בחליפין וכמ"ש התוס' לעיל דף ח' ולפ"ז ק' במה שהקשו התוס' ותנא דידן דלא תנא להו וכו' נימא דתנא ושייר דשייר חליפין ונר' דחליפין לאו שיורא הוא כיון דל"ש ברישא ומטעם שכתב בגמרא מלתא דליתא במטלטלי קתני וכו' ואימא ניהו שן ועיין שני כתובים וכו' קשה נימא דא"א לו' דהוי שני כתובים דא"כ למה לי כלל ופרט וכלל דכתב רחמנא דשמעינן מיניה מה הפרט וכו' ונראה דהכי פריך אי לכלל ופרט למה לי שן ועין דבחד פרט' סגי וכיון דכתב קרא ב' פרטים א"כ היו ב' כתובים הבאים כאחד וא"כ כלל ופרט למה לי וזהו עיקר הקושיא ומשני צריכה וכו' וע"כ צריך לתת צריכות להם דאל"כ ב' למה לי. ועוד דהמקשה לא היה יודע הכלל ופרט וכלל והמתרץ לא השיבו לו משום דאכתי הוה קשה ליה ב' כתובים למה לי לחפשי ישלחנו רבויא הוא וכו' וקשה למה לא אמר אלא כיון דקהדר ביה ממאי דהוה קא דריש מעיקרא בכלל פרט וכלל עו"ק אמאי לא קאמר וכי יכה ריביא הוא דהוא הכלל הראשון. עו"ק דכיון דאיכא פלוגתא דתנאי אי דרשינן בכלל ופרט וכלל או בריב' ומיעוט וריבוי הול"ל הא מני ר' פ' היא דדריש בריבה ומיעט וכו'. ונראה דאפי' מאן דדריש כל התורה בכלל ופרט הכא דריש בריבה ומיעט וריבה וטעמא דמילתא נראה שפירשו ז"ל דריבה לו שלוחין מדלא כתיב יצא חפשי וכו' ובודאי דאי הוי כתיב יצא חפשי היינו דורשים כלל ופרט אבל מדכתב ישלחנו ריבה לו שלוחים ואפילו מאן דדריש בכלל ופרט וכלל מודה הכא דדרשינן ריבה וכו' ולהכי לא קאמר אלא משום דלא לישתמע דהדר ביה ממאי דהוה סליק אדעתיה מעיקרא וישתמע דהוי אליבא דמאן דדריש ריבוי ומיעוט אלא כלומר דאפי' מעיקרא נמי הכי הוה ס"ל והוה דריש בריבוי ומיעוט ואי רבויא וכו' אלמה תניא הכהו על ידו וכו' וקשה אמאי לא מייתי הבריי' עצמה שהוא התחיל בה תנא יוצא בשן ועין ובראשי איברים שאינה חוזרים דאמאי נקט שאינם חוזרים אפילו חוזרים נמי ונראה דמשום דהתם הוה מייתי מצד דיוקא להכי מייתי הך ברייתא דקאמר בהדיא דכיון דסופם לחזור אין עבד יוצא לחירות א"נ נראה לתרץ ולומר דמאי דקתני התם שאינם חוזרים אראשי איברים קאמר דכיון דהם הראשים דלא עביד ליה היזק כ"כ משום הכי צריך שיהיה ההיזק שלא יחזור עוד לקדמותו דאל"כ לא מקרי היזק כלל אבל אם הכה באבר עצמו לעולם אימא לך דאפי' סופו לחזור עבד יוצא בהם לחירות להכי מייתי הך ברייתא דקתני בהדיא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא לחירות. א"כ שן ועין מאי אהני וכו' קשה כיון דדריש ריבויי ומעוטי ומרבה הכל ולא אהני מיעוטא כ"א לדבר קטן א"כ לא לכתוב קרא כי אם עין לחודיה וע"כ מרבינן מהריבוי אפילו לא נברא עמו ומיעוטא אהני לדבר שסופו לחזור ונראה דטפי ממעטי' שן שלא נברא עמו ומרבינן מצד הריבוי אפילו מה שסופו לחזור כיון שהמכה היא במקום שנברא עמו. תוס' הואיל ומדרש חכמים וכו' לפי' ריב"א שפי' דבשן ועין אינו צריך גט שחרור כיון דכתב ביה קרא לחפשי ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא. קשה מאי פריך בגמ' שן ועין מאי אהני ליה נימא דכתבי' רחמנא לו' דהני שן ועין אינו צריך גט שחרור אבל שאר איברים צריכין גט שחרור ונראה דסוף סוף לא ימלט מלמדרשי' בריבה ומיעט וריבה מדכתביה רחמנא להך מיעוטא בין שני הריבויים ע"כ למעט מידי אתא ולכך פריך בגמ' שן ועין מאי אהני ליה מאי טעמא דר' שמעון יליף שילוח שילוח מאשה וכו' קשה דהא דרשי' לעיל דלחפשי ישלחנו ריבוייא הוא ומדכתיב ישלחנו פרש"י דריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא והיכי מצי למכתב חפשי הוא כיון דהוכרח למכתב שילוח לג"ש והנראה לכאורה הוא דתרי ישלחנו כתיבי חד בעין חד בשן ומחפשי ישלחנו דריש לעיל לריבויא ואידך אתא לג"ש. אבל קשה שרש"י ז"ל כתב לדברי ר"מ אי כתב חפשי לבסוף וכו' וכי אתא ישלחנו לשאר ראשי איברים אתא ע"כ ולמה איצטריך הך ישלחנו לשאר ראשי איברים דהא מאידך ישלחנו נפקא לן ראשי איברים. עו"ק לא ימנע מחלוקה הך ג"ש נתקבלה מסיני ור"מ קבלה מרבו או לא אי קבלה מרבו א"כ ליבעי גט שחרור ואם לא קבלה מרבו מאי פריך ור"מ וכו' נימא דהך ג"ש לא קבלה מרבו לכך נראה לתרץ דהך ישלחנו לאו ג"ש גמורה הוא דעיקר הפסוק איצטריך לריבה ומיעט וריבה ותרוייהו ישלחנו כחד חשיבי והכא הוי גילוי מילתא בעלמא דהך שילוח הוי בגט דומיא דאשה דהוי בגט ולכך פריך לר"מ ומשני אי כתב לחפשי וכו' ולא הוי גילוי מילתא כלל. והך דיליף מאשה אע"ג דגט דאשה מוציאה מבעלה מבלי שיצטרף לה דבר אחר מ"מ כיון דילפינן דהך שילוח דהכא הוי שטר ע"כ אראשי איברים דלעיל מיניה קאי וק"ל. ת"ר הכהו על עינו וסמאה וכו' הך סמאה לאו דוקא דה"ה כהת' ואינו יכול להשתמש בו. ואמר רב יוסף וכו' מייתי מלתיה דרב יוסף כי היכי דלפריך בין מסומכוס בין מרבנן דסבירא ליה ח"נ דאליבא דכולהו משלם. א"ל שאני אדם וכו' כדתניא וכו' קשה מה מייתי מהך ברייתא ומאי אולמיה דהך ברייתא מאידך ברייתא דהכסו על עינו דפריך. מינה מתרנגול וכו' והייתי סבור לו'