עצמות יוסף על קידושין סב

אחרים קשה אלא פשיטא מדעתו א"ה אימא סיפא כלו' דהשתא קשה לסיפא ע"י אחרים אמאי לא דמעיקרא לא היה ק' לסיפא כלום אלא רישא היה קש'. פיסקא וחכמים או' ורמינהו וכו' לסיפא לא היה ק' דשפיר קאמר הסיפא בשטר ע"י אחרים כיון דזכות הוא לעבד שיצא מרבו ולזה לא קשה כי אם לרישא וקאמר א"ה וכו' כלומר דבעל התלמוד ראה שא"א שב' חלוקות שהם כסף ושטר א"א אף בשתיהן דא"כ לערבינהו כמו דפריך לקמן וכדי להמלט מזאת הקושיא צריך ע"כ לומר דא"א לומר אף בשתיהן ואם יהיו דוקא ג"כ קשה דהא בסיפא דקאמר בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו קשה דהא גיטו וידו באים כאחד ואם יהיה הרישא פרטי' קשה מכדי שמעינן לרבנן וזהו סדר התלמוד דכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא ולפ"ז סיפא בשטר על ידי אחרים היינו אף ע"י אחרים בהכרח כדי שלא יקשה מגיטו וידו באים כאחת וכיון שכן ק' מכדי וכ"ת מאי ע"י עצמו וכו' א"כ כיון דרישא היא אף ע"י עצמו א"כ ע"כ הסיפא צריך להיות דוקא ע"י אחרים דאם הוא דוקא ע"י אחרים קשה לערבינהו וכיון דרישא קאמר אף ע"כ הסיפא פרטי א"ה קשה מסיפא. וכ"ת מאי ע"י אחרים והא קמ"ל דזכות הוא לעבד וכו' קשה דלמה צריך להשמיענו זה דכבר השמיעונו רבנן בגיטין דזכות הוא לעבד שיצא מחחת יד רבו וכמו שהקשה המקשה מכדי שמעינן וכו' ונראה דמ"ש והא קמ"ל הכוונה לומר אפילו ע"י אחרים ולזה נקט לשון אף משום דיותר חידוש יש באחרים מבעצמו וזה שאמר והא קמ"ל כלומר דאפילו ע"י אחרים ולזה נקט לשון אף ומ"ש הגמ' דזכות הוא לעבד וכו' בא לתת טעם דאמרינן ע"י אחרים נמי משום דזכות וכו' אבל אין הכוונה לומר דזהו החידוש והא דאיצטריך תנא למתני אחרים היינו לאשמועינן פלוגתא דר' מאיר ורבנן ולהיות שינוי בענין מההיא דגיטין הביאו רבינו הקדוש במקום הזה. תוס' ור"ש וכו' מ"ש מסוף פ"ק דגיטין אי בעי זרוק אין לומר דהתם ר"מ הוא דאמר לרבנן דכי תקשי לי כפי סברתי דאו' אני דגיטו וידו באים כאח' וכו' ונראה דסברת רבנן מהכרח קושיא שהקשו התוס' שם בד"ה שאם היה עבד ותירצו דלדבריהם יאמר ומשם נלמוד דאי בעי פסול וכו' לדעת רבנן נמי הוי א דכתב הר"ן בשם אחרים דכסף קונה אפי' עומד וצווח ומיהו בשטר ע"י אחרים דוקא שלא מדעתו לא בע"כ ולפ"ז יש לגמגם מאי פריך בגמ' לערבינהו וכו' נימא דלהכי לא ערבינהו משום דאין הדין שוה בשניהם והביאור ק"ל. בעי רבא בל' רש"י ז"ל יש ספק אי מפרש כפי' התוס' בפי' הראשון או כפי' השני שכ' ז"ל בתחלת לשונו והיינו דקאמר ע"י אחרים נראה דהוא הפי' השני שכתבו התוס' שעיקר הבעיא הוא על דברי המשנה אי אמרי' דמאי דקאמר המשנה ע"י אחרים אי הוה ע"י שליח או לא ומדלא הזכיר בסוף דבריו אפילו עומד וצווח כמו שכתבו התוס' נראה דלא ס"ל כפי' השני שכתבו התוס' ובדוחק נראה דס"ל כפי' השני וס"ל כדעת אחרים שכתבתי בשם הר"ן דל"מ עומד וציוח בחלוקת שטר ואם נפ' דבריו דס"ל כפי' הראשון צ"ל דמאי דקאמר מעיקרא והיינו דקאמר ע"י אחרים כוונתו לומר דע"י אחרים כולל בין עשאו שליח בין לא עשאו. ישראל לא שייכי בתורת קרבנות וכו' אע"ג דקי"ל דשחיטה מותרת בזר מכל מקום מהקרבה ואילך קחשיב דדמי לקבלת הגט העבד שהוא עיקר הדבר. תוס' דאמר ר"ה הני כהני וכו' אם כן י"ל דהתם הכי קמבעי' ליה וכו' ונפקא מינה וכו' באמת דברי התוס' קשים מאד בעיני דהא במס' נדרים קאמר תלמוד' בהדיא למאי נ"מ למודר הנאה ולדברי התוס' היה ראוי לבעל הגמ' שיאמר הך נפקותא ועוד מה להם לבעלי התוס' לתת נפקותא אחרת ואם נאמ' דדברי התוס' שייכי אמלתיה דר"ה ולא שייכי אמאי דסלקי דהיינו מאי דבעי התם בנדרים אכתי קשה דאין הל' מוכיח דבר מזה ואפי' נדחוק עצמו בזה ונפרשו אמלתיה דר"ה צריכין אנו לדחוק דברי התוס' על אופן שיסכימו דבריהם עם מה שכתבו התם במסרה יומא דהתם כתבו ממש להפך ממאי דכתבו הכא ודבריהם צ"ע. אחר ימים באו שיטות הריב"ל נדפסו מחדש ראיתי נתעורר ג"כ בזה. ובדוחק נראה דהם ז"ל לא ס"ל מאי דכתבו התם בפ"ק דעמא דאי אמרי' דשליחי דרחמנא היינו אף שליחי דרחמנא דאז אסור במודר הנאה כיון דאית ליה הנאה כיון דהוו נמי שלוחי דידן אלא ס"ל ז"ל דכי היכי דאי אמרי' אף שלוחי דרחמנא משום הכי מקריבין הקרבנות כיון דהוו שלוחי דרחמנא לענין מודר הנאה נמי אמרינן הכי דמותר כיון דכבר הוו שלוחי דרחמנא ואין שום צד לבעיין דבעי התם בנדרים אלא דבעי משום דאיכא תרתי מילי לגריעותא חדא דהוי מודר הנאה וחדא דהוי שלא מדעת הבעלים וז"ש התוס' ונ"מ וכו' וקאי אבעיא דנדרים לתת סברא לבעיין דטעמא דבעי מי אמרינן דאסור היינו משום דהוי נמי שלא מדעת הבעלים והך נפקותא לחודא אי לא הוי מודר הנאה לא הוה מבעיא ליה דפשיטא דמותר אלא משום דאיכא תרתי לריעותא הוא דמבעי' ליה כנר' ודוחק. עוד נראה דרך אחר זכור אזכרנו בסוף דברי. וקשה לי בתירוץ זה השני שכתבו ונ"מ כו' דמאי מבעיא ליה תפשוט מדברי ר' יוחנן שהביא שם בנדרים הבעיין בעצמו דאמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה. ואי אמרת דשלוחי דרחמנא דוקא קאי' אמאי צריך דעת בעלים והר"ן ז"ל בפירושו למס' נדרים הוקשה לו קרוב לקושיא זו ותירץ ז"ל דאין פשיטות מר' יוחנן דאפי' תימא דשלוחי רחמנא דוקא קאמר אפשר דאפי' הכי קאמר רחמנא דנבעי דעת בעלים ולדברי התוס' א"א זה בשום פנים דהא כתבו ז"ל ונ"מ וכו' דאי שלוחי דרחמנא דוקא לא בעינן דעת בעלים והנראה דדעת הבעלים שכתבו התוס' לאו היינו ידיעת הבעלים דהא פשיטא דבעי ואפילו תימא שלוחי דרחמנא דוקא וכמו שכ' שם הר"ן ז"ל והכא היינו דעת ורצון הבעלים דלא ניחא להו שיקריבו קרבן זה כהני זה המשמר והוא עומד וצווח על זה וכמ"ש התוס' שם ביומא ובכה"ג היא הנפקותא שאמרו התוס' א"נ נראה דהכל צריכין דעת דאמר ר' יוחנן לאו לעכובא קאמר אלא לכתחילה הוא דקא' דצריך דעת בעלים. ובזה אפשר לפ' כוונה אחרת בדברי התוס' ואו' דבשלמא מעיקרא דצדדי הבעיא אי הוו שלוחי רחמנא דוקא או שלוחי דידן דוקא עם שבאמת יש נפקותא אחרת שהיא דאי שלוחי דרחמנא דוקא פשיטא דלא בעי' דעת בעלים ודברי ר' יוחנן לכתחילה איתמר ואי שלוחי דידן דוקא פשיטא דאין צריך דברי ר' יוחנן הם לעכוב' בגמ' דנקט נפקות' דמודר הנאה ה"ה דאיכא הך נפקותא ומשום דהויא פשיטא לא נקט לה תלמודא אבל השתא דצדדי הבעיא היא אי שלוחי דרחמנ' או אף שלוחי דידן ונ"מ לענין מודר הנאה כדקא' תלמודא השתא יש מקום לספק ולו' א"נ שלוחי דידן נמי הוו אי צריך דעת בעלים לכתחילה או לעכובא והוי ראוי שיאמר בעל התלמוד הך נפקותא לז"א התוס' דהשתא נמי הנפקותא פשיטא דאי שלוחי דרחמנא דוקא אין צריך בעלים ואי שלוחי דידן נמי הוי פשיטא דצריך הוי נפקותא ע"ד שהיינו אומרים מעיקרא והוא פשיטא בעיני התלמוד כנר' לי לפרש דבריהם ועוד יש לי בו אריכות דברים בדבריהם ולקחתי הסולת מהכל. פיסקא אמר רב ששת דכ"ע וכו' ומה שפירש"י ז"ל במתני' על דברי ר"מ ואפי' ע"מ שאין לרבו רשות בו דקסבר אין קנין לעבד וכו' לאו למימ' דר"מ ס"ל הכי ולא רבנן דהא כ"ע הכי ס"ל אלא הכונה לו' דלענין זה באו' ע"מ שאין לרבו וכו' קסבר ר"מ הכי וק"ל. תוס' ר"א או' ר"ת דהלכה וכו' קשה כיון דמסוגי' דסנהדרין נר' הדין ברור כרבנן דסתמא דתלמודא כרבנן קאמר לה וכן ההיא דפסחים נמי אמאי פסק כר"מ מכח ההיא דנדרים ודחי תרי סוגי' מקמי' חדא ונראה דאע"ג דתלמודא מוקי לה כרבנן אפשר דאה"נ דהוה מצי מוקי כר"מ אבל בההיא דנדרים ליכא שום דחי' בשום פנים דרב אליב' דידי' אמר ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי. עוד כתבו בשם ר"י דאין ראיה דהלכה כר"ח דיש לחלק בין אשה ועבד וכו' וקשה דהיכי קאמר בההיא דנדרים כמאן אזלא הא דרב כר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה דהא נהי דלר"מ דאמר דע"מ שתצא לחירות דקני רבו אבל באשה לא קני בעלה בע"מ שאין לבעלה רשות בך אלא מה שנותנ' לתוך פיך מ"מ רבנן לא מצי' דפליגי עליה דהא אמרי' דכ"ע לא פליגי דיד עבד כיד רבו היכא דלא אמר ע"מ שתצא בו לחירות נמצא א"כ דכשאמר לה מה שתרצי תעשי בהם כ"ע לא פליגי דודאי קנה בעל אלא בע"מ שתצא לחירות פליגי דקאמרי רבנן דלא קנה רבו וכיון דבאשה מודה ר"מ דלא קנה הבעל נמצא באשה