עצמות יוסף על קידושין סא

האחרת גם בהל' בית הבחירה פסק כמ"ד כלל ופרט וכלל ובאמת הם דברים תמוהים מאד מצד דוחק קושיות האלו ראיתי לפרש ולומר דהרמב"ם ז"ל ראה ב' לשונות במסכת שבועות האחד דקאמר אשכחן בידיעו' דאית ליה טעמיה דנפשי' שבועו' דאית ליה טעמיה דנפשיה מנלן וכו' סברא הוא לישנא אחרינא אשכחן בידיעות וכו' סברא הוא ר"ע מ"ט משום דדריש ריבה וכו' רבי נמי דריש ריבוי ומיעוטי וס"ל להרמב"ם ז"ל דהחילוק בין ב' לשונות אלו הוא זה דללישנא קמא מסברא לחודיה אמרי' דבשבועות ס"ל כוותיה וטעמא דמלתא דכיון דבידיעות סתים ד' אליבא דידיה ה"ה בשבועות ואע"ג דבעלמא רבי דריש כללי ופרטי אית לן למימר דבשבועות אית ליה שום קרא יתירא דמרבה אפי' שבועה דלשעבר וכמ"ש התוס' שם לר"ע דאית ליה שום מעוטא דממעט קרקע וכל הך דשקיל וטרי תלמודא ותלי פלוגתא דר' בהך דשבועות היינו ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא בכל דוכתא דרשינן כלל ופרט וכלל והשתא הקושיא דשבועות בההיא דה' עבדים ניחא אבל אכתי קשה ההיא דהל' ביכורים דפסק כרבנן אע"ג דהוו תרי כללי סמוכים זו לזו הפך ר' ישמעאל ואפשר דהתם נמי איכא שום ריבוי אחר וצריך להעמיק בסוגיא בפרק אלו טרפות דנראה דעם עומק ההיא סוגיא יעלה ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל שם וצ"ע וצריך עדיין לתת טעם למה פסק כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא ונראה דראה הרמב"ם דההוא תירוצא בתרא אינו מסכים בפרק כיסוי הדם דפריך ולימא ליה צא טורף וכו' דהא ר' ראה דבריו של ר"ש ושנאה בלשון חכמים ולא רצה לומר תני לה וליה לא ס"ל וכמו שכתבו התוס' ז"ל אלמא הוי תירוצא דחוקה ההיא תירוצא בתרא דשבועות ולא קי"ל הכי כנ"ל תוס' אשת וכו' אין כוונתם להקשות איך קראה אשת איש דאכתי לא תירצו התוס' לזה כלל אבל כוונתם הברור' היא למה לי קרא לכך ותירצו דאיצטריך משום איסור ודבק וכו' תוס' מאי אריא שתים אפי' א' וכו' פי' לא מבעיא דבשתים איכא איסור דהיינו שהתירה הכתוב לעצמו אלא שמוליך אחת לאביו אבל כשאין לו יצר הרע אלא שמוליך אחת לאביו הייתי אומר דמותר וז"ש לשון אפי'

דף ב תוס' שלא יחלצנה אך אין לתרץ שפיר לפי' הקונטר' מה חילוק וכו' עם היות שאפילו דבביאה ראשונה איכא למימר דדוקא משום יצה"ר התירו אבל אי ליכא יצר הרע לא וכמ"ש מהרא"ם בפרשת כי תצא. נראה דהמעמיק בהבנתם ית' לו יושר דבריהם והוא דהם ז"ל הקשו מה שהקשו בדיבור הקודם דגבי שפחה שרי וגבי יפת תואר אסור והם תירצו דהתם הוי חידוש אבל הכא דכי שרי גבי ישראל אין כאן חידוש כלום דהחידוש הוא דוקא בביאה ראשונה שעדיין לא נתגיירה אבל בביאה שניה שעשה כבר המעשים אין כאן חידוש אבל לפירוש רש"י שהביאה הראשונה גם כן הוא אחר המעשים נמצא לפ"ז דבין ביאה ראשונה בין ביאה שנייה היא חידוש דאף על גב שמתגייר' בע"כ שריא לישראל וזהו חידוש א"כ אתרווייהו אין בהם חידוש דהוי גיורת א"כ לא היה ראוי להפליג בין ביאה ראשונה לשנייה אלא לומר דבכולן יהא מותר דומיא דשפחה ואין לומר דאכתי לאו גיורת גמורה היא כיון שהכתוב לא התירה אם לא יש בו יצר הרע. ולפ"ז לא שייך להקשות למ"ש התוספות דהא שפיר מחלק בין ביאה ראשונה לשניה דבראשונה תלי הטעם דמותר משום יצר הרע אבל בשניה אפילו ליכא תאות יצרו הרע אבל במה שכתבתי א"ש דהיא קושיא אחרת ובזה נתבטל מ"ש הרא"ם ז"ל בפרשת כי תצא על דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו בתוספות מה חילוק יש וכו' נראה לענ"ד דביאה ראשונה לא הותרה אלא אם היה יצרו וכו' ותשובתו ז"ל לא היתה נעלמת מבעלי התוס' אם לא היתה הבנת דבריהם על דרך שכתבתי עיין מ"ש הריב"ל ח"ד בשיטותיו בזה ודבריו צ"ע. ת"ר אם אמור יאמר וכו' ראיתי בדברי הרמב"ם פרק ג' מה' עבדים כתב ז"ל אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה ודעתו ז"ל תמוה דהשתי אמירות בהתחלת הפרוטה אינו מן הראוי אלא צריך שיהיה האחת קודם התחלת פרוטה אחרונה וגם בהתחלת הפרוטה וכמו שמתבאר מדברי רש"י ז"ל ויש להאריך בזה אלא שאין דין זה נוהג בזמנינו לכך קצרתי: ת"ר היו לו אשה ובנים וכו' יש לספקא אי בעי' בנים שנים או דילמא אפילו א' ע"ד ובני פלוא וכו' והא דמוכח מקרא דאת ביתך דצריך שיהיה לרבו אשה ובנים נראה דמוכח לה מיתורא דואת דאם לא כן הא קי"ל דאין בית אלא אשה

הלכה א דף כב מתניתין עבד כנעני וכו' אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל וכו' קשה דאי חוזר ביובל למה לי למכתב קראי בישראל במוכר עצמו ובמכרוהו בית דין שיוצא ביובל דמק"ו דעבד כנעני שאינו יוצא בשש ויוצא ביובל נפקא לה וליכא למפרך פירכא דחזקה דאיכא למימר נרצע יוכיח מה לנרצע שכן יוצא במיתת האדון עבד כנעני יוכיח ואתי מתרווייהו ועיין. אין לדקדק לשתוק מהקישא דעבד כנעני לשדה אחוזה מדאיצטריך לעולם למעט יובל דהייתי אומר דלעולם הוי לעולמו של יובל אבל השתא דכתיב הקישא לעולמו של יובל לא איצטריך וע"כ לא אתא אלא לעולם ממש. אלא לתנא ברא ליתני משיכה וכו' לעיל דמקשה ליתני חליפין לא מצי למימר תנא ושייר ושייר משיכה דהא לתנא דתני חליפין ולא משיכ' תקשי לן אמאי לא תני משיכה והוה מצי לתרץ דמשיכה הוי תקנתא דרבנן דהא לקמן גבי מתניתין דנכסים שאין להם אחריות פריך ולר' יוחנן דאמר מעות קונות ממתניתין וכו' וטעם האי קושיא היא משום דנראה לו דוחק לומר דמתני' הוי תקנתא דרבנן ונראה דלא בעי תלמודא לאוקמא מלתא דשמואל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש וניחא טפי לאוקמי מלתא דשמואל לדעת הכל

הלכה ב תנו רבנן וכו' מאי קאמר אמר רב אשי וכו' פירש רש"י מה ענין הגבהה וכו' יל"ד למה לא פירש רש"י ז"ל בפירוש מאי קאמר כלומר מה הבנה יש בדברי רבי שמעון דהא כיון דת"ק לא קאמר דחזקה גדולה מהגבהה מה מחדש רבי שמעון ונראה דרבי שמעון הוא מפרש דברי ת"ק שאמר כיצד בחזקה והזכיר הגבהה ג"כ ונתן ר"ש טעם לת"ק שהזכיר הגבהה בעבור שאינו ראוי שההגבהה יהא גרועה מהחזקה שהרי ההגבהה קונה בכל מקום ולכך פריך השתא מאי קאמר ופירש"י מה ענין הגבהה וכו' דקושיא אחריתי ליכא דאפשר דר"ש הוא מפרש כדפרישית אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה קשה דהא אמר קרא ובעלה ואמרי' לעיל דממעט אמה העבריה דאינה נקנית בביאה והכי נמי ממעטי' שפחה ונראה דמאי דממעט היינו קנין ביאה והכא פריך דיהא נקנית מטעם הגבהה דמ"ש מעבד כנעני שנקנה בהגבהה לענין הלכה כתב הרא"ש דדוקא שימוש גופו אבל הצאן שתפר את בגדיו וכו' לא וכפי הנראה דטעמו הוי דס"ל דאכילת פירות לא הויא חזקה וכמ"ש הר"ן ז"ל והטור אא בסימן קנ"ו הביא דברי הרא"ש בסתמא ותמיה לי דבח"מ סימן רע"ה כתב ז"ל ויש שהוא חזקה בלוקח וכו' כגון אכילת פירות וכו' והוא בדברי הרמב"ם ז"ל דהלכות זכייה וכמ"ש הרב מוהרי"ק והרמב"ם ז"ל ס"ל דאכילת פירות הוי קנין ויש ליישב דעמ"ש הרב מוהרי"ק בסי' קצ"ב דלדעת הרא"ש יש לחלק בין עבד לאכילת פירות דקרקע דבעבד ליכא הוכחה אם לא יעשה דבר בשימוש הגוף אבל קשה שהטור בסימן קצ"ב הביא דברי הר"א דס"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא. תוספות ואיכא וכו' ועוד מפרש ר"ת ולא אמר שלוף מנעלי מחיים דקא ויל"ד למה לא פי' דקודם מיתה א"ל וכאבא שאול הוי דלרבנן דרשות אחרים עליו בין קטן בין גדול קנו עצמן בני חורין. עוד יל"ד למה עשה מחלוקת בין הקצה אל הקצה ולא פירש דרבנן ס"ל דהיכא דרשות אחרים עליו גבי קטן יכול לזכות בו וק"ל

דף כג פיסקא וקונה את עצמו מכדי א"ה וכו'. יל"ד אמאי לא פריך דקשיא רישא אסיפא דגבי רישא אמרינן ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא ובשטה אמרינן ע"י עצמו אין אבל ע"י אחרים לא. ועוד איך נופל לשון א"ה בזה ונראה דבסיפא לא קשה ליה דהא דקאמר בכסף ע' עצמו דמשמע אבל לא ע"י אחרים כיון דשמעינן ליה לר"מ דחוב הוא לעבד שיצא מתחת רבו ולהכי קאמר מכדי שמעינן לר"מ דאמר חוש הוא וכו' ואתי שפיר מימרא דר"מ עם הסיפא אבל הרישא דקאמר על ידי