עצמות יוסף על קידושין נח

עד שתבגר אחר שכתבתי זה זמן רב באו אלינו תשובות חדשות מהריב"ל ושיטות בהך פרקא נתעורר בדברי התוס' והמעיין נראה שבא התיקון יפה עם מה שכתבתי:

עוד כתבו וי"ל דבדעת אחרת וכו' והביאו ראיה מפ' התקבל דף ס"ד דפריך לרב חסדא וכו' והוו מצו לאתויי ראיה ממאי דפריך מעיקרא מההוא דערוב ומשני שאני שתופי מבואו' דרבנן:

וקשה דאכתי נראה דהדרא קושית התוס' לדוכתא דנהי דבדעת אחרת מקנה הוי דאורייתא אבל אכתי תקשי אמאי מייתי לה מר' יוסי בר יהודה דאיכא למימר דשאני התם דאינו אלא מחילת שעבוד בעלמא ויש לפ' דמה שהתוס' צריכין בזה הוא שיהיה לקטנה כח להקנות עצמה לאחרים וכמ"ש הרא"ש בפרק י' אבל יתומה קטנה נהי שיש לה כח לזכות בעצמה מיהו אין לה כח להקנות עצמה ונאמר אם כן שכונת התוס' היא להקשות דאיך יתכן שיש כח לקטנה להקנות עצמה כיון שאפילו יד לזכות אין לה דהתם גבי יעוד אינו כי אם שעבוד בעלמא אבל כשתירצו התו' דיש לו זכות מן התורה השתא מייתי שפיר רב נחמן מר' יוסי בר יהודה דקטנה מתקדשת על ידי עצמה ויש לה כח להקנות את עצמה ברשות אביה והשתא ליכא למימר דהתם הוי מחילת שעבוד לחודיה דלענין הקנאת עצמה אין שום חילוק בין יעוד לקידושין ודוקא היות לה יד לקבל הקדושין הוא דהוה מחלקי' בין קידושין ליעוד. תוס' מלוה שיש עליה משכון אין לפ' וכו' דא"כ היה לו להביא כאן דר' יצחק וכו' הנה לעיל דף ח' ד"ה משכון דאחרי' כתבו ז"ל דכיון דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שעבודיה לחשב ממון לקדש בו אשה וכו' וכיון שכן כנר' דהדרא קושית התוס' לדוכתא דהא אפילו היה בשעת הלואה מצי לאתויי מדרבי יצחק ויש מי שפי' דברי התוס' באו' אין לפ' וכו' כלומר ואיירי במקדש' במשכון עצמו וההיא דלעיל איירי שלא בשעת הלואה דוקא דא"כ דהעניינים שוים הוה ליה לאתויי הכא דר' יצחק ג"כ כי התם ולעיל הוה ליה ג"כ לאתויי דברי ר' יוסי בר יהודה ולפ' זה דחקו עצמן לפי דיעוד הוי כשלא בשעת הלואה הפך המציאו' מלבד הלשון שקשה מאד להולמו דהיה ראוי לו' המקדש במשכון כמו שהתוס' עצמן כתבו בסמוך. ומה שנראה לכאורה הוא דכיון דסתמית דברי ר' יצחק הוי שלא בשעת הלואה היה ראוי להביא כאן דברי ר' יצחק ולעי' דאיירי בשעת הלואה דברי ר' יוסי ובפירושי לאבן העזר כתבתי שמ"ש התוס' למע' דר' יצחק מודה אפילו בשעת הלואה היינו דוקא במקדש במשכון עצמו לא במקדשה במלוה ואי איירי הכא שלא בשעת הלואה ה"ל לאתויי דר' יצחק כאן דהוי דוקא שלא בשעת הלואה ולכך גזרו דאיירי הכא בשעת ההלואה והשתא א"צ לעי' לאתויי דר' יוסי דהא ליכא למטעי כלל כיון דהשמיענו במקדש במלוה דמקודשת אפי' כשמשכן בשעת הלואה כ"ש כשמקדש במשכון עצמו דמקודשת ואפי' יהיה בשעת הלואה ואדרבא הביא מר' יצחק לו' לך דבכה"ג אפי' ר"י מודה וחזרו והקשו וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה וכו' הכונה דיותר הנאה היא אצל' כשמקדשה במלוה שיש עליה משכון כיון דמחלה מוחל לה המשכון בעין והחזירו ממקדש בהנאת מחילת מלוה דליכא מעות בעין וזהו הטעם שהקשו וא"ת וכו' ולא חלקו דהכא השמיענו שאע"פ שמקדש במלוה דקי"ל דאינה מקודשת אפ"ה כיון דאיכא משכון אפי' אמר לה תהא מקודשת במלוה מקודשת והמובן לי עוד מדבריהם דס"ל דהכא הוי שמקדשה בהנאת מחיל' מלוה ולכך הקשו למה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי עוד כתבו וי"ל דפשיטא ליה שאין עיקר היעוד וכו'. וי"ל דלא דמי דין המקד' במלוה להא דכיון דאיכא משכון מסתמא לא סמכא דעתא עד שיחזיר לה. עוד כתבו ונ"ל דקסבר ר' יוסי ע"ע אין גופו קנוי וכו' וק' כיון שכל הכרח התוס' הוא מדקאמר רב נחמן מקדש במלוה על המשכון תקש' לרב נחמן מנא ליה דר' יוסי בר יהודה ס"ל דע"ע אין גופו קנוי ובעבור זה למד מדבריו דין זה דילמא ר' יוסי בר יהודה סבירא ליה דע"ע גופו קנוי כפי ההלכה ולא ילמוד זה הדין וצ"ע אחרי ימים רבים נדפסו מחד' תשו' הריב"ל ודקד' קצת בדברי התוס' ורוב דברי מיישבי' על לב ורוב דבריו באו בכלל דברי ת"ר כיצד מצו' יעוד וכו' פרש"י הק' לה מעתה נתחילו וכו' וק' דאינו לא כשמואל ולא כרב ולא כרב יוח' דפ' האו' דלשמואל דתנאה הוי מקודשת לשני עד ל' יום ולר' מקוד' לתרוייהו ולרבי יוח' אפי' ק' תופסי' בה, ולדברי התוס' שכתבו מהו דתימא הא לא אמר מעכשיו ואפי' לרבנן נמי תהא מקודשת לאחר שקדש' וכו' וקשה דאיך אפשר לטעות בדברי רבנן ולומר דיהא מקודשת לאחר כיון דרבנן או' בפי' בברייתא דלקמן דאם רצה ליעד מייעד ואפשר דתרי רבנן הוו. ובסוף דברי תוס' בפי' רבי יצחק לכאורה נראה דלא דמי המשל זה למשל דלעיל דבא ללמד בנמשל דין מחודש אבל הכא שבא לומר דאע"פ שלא אמר שלשים יום לא הוי כמעכשיו אינו נלמד מהמשל שכבר בא בפי' בר' יוסי בר יהודה שאם בא אחר וקדשה קודם שייעדה מקודשת לשני ומ"מ נראה דהביאוכו לומר דדמי לאו' לאשה וכו' ולא הוי כמעכשיו וק"ל ורבנן האי לאמ' מאי עבדי ליה קשה לימ' דאיצטריך לדרשא דריש פרקין אמר רב הונא מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואי לא הוה פריש רש"י שם מידי הייתי אומר דהתם דריש מדסמכי' בתו לאמ' ועיקר הכתוב להך דרש' דהכא הוא דאתא אבל רש"י ז"ל פי' דלאמ' קרא יתירא הוא וכו' ודרשא דרב הונא אתיא דלא כמאן לא כרבנן ולא כרבי אליעזר ולא כר"מ דלרבנן איצטריך לו' שמוכרה לפסולים ולר"מ פעמים שאינו מוכרה אלא לאמ' ולר' אליעזר שימכרנה לקרובים וצ"ע, והלא דין הוא וכו' וקשה דכשמקדשה לפסולים עביד איסורא ולכתחלה אינו יכול לעשותו ולהכי איצטריך קרא כו' שיעשנו לכתחלה אע"פ שאינו רשאי לקדש'. ונראה דאינו ק"ו גמור אלא סברא בעלמא וראיתי בשיטות למהרי"ן לב שבאו מחדש הוקשה לו על הך ק"ו דמאי אולמיה מהק"ו שהביא רש"י מכורה כבר וכו' והדבר פשוט מאד שאינו ק"ו אלא סברא אלימת' דאם היא נערה לא תמכר כיון שיוצאה בסימני נערות ת"ר אם בגפו יבא וכו' אי מהתם וכ' יל"ד לכתוב אם בגפו ולא לימא קרא דלא תצא. וי"ל דאי לא קרא דלא תצא הייתי דורש דרש רבי אליעזר א"נ דאיצטריך בקנין עבדים דתרתי שמעינן מינה ואימא גאולה תהיה כי היכי דלא יטמע וכו' אף על גב דבריש פרקין כתבו התוס' בד"ה בפרוטה דאי הוה כתיב עבד לא הוה אתי נזיקין מיניה דדין הוא וכו' משום שלא יטמע וכו' דמשמע דטעמא דלא יטמע היא אמיתי והכא בגמ' קאמר דלענין פדיון נחמיר עליו וכו' כנראה דלענין פדיון לא אמרינן טעמא דלא יטמע. וי"ל דקרא דאם עוד רבות השמיענו דגם לענין פדיון לא נחמיר עליו. א"נ שהתוס' כתבו כן לומר שהייתי טועה בסברא זו ולאו משום קושטא דמלתא אמרו כן. תוס' כל הקונה וכו' וי"ל כדאיתא בירוש' דפעמים אין לו אלא כר א' וכו' ואין להקשות מהך דדרשינן באיזהו נשך על וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך דשאני הכא שמיירי קרא בטוב העבד שאו' לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך כנראה שהוא לטובת העבד ע"כ משום דקנה אדון לעצמו הוא ועמך ר"ל שלא ימלט מהיות שוה לו. ועוד אי לחייך קודמו' לחיי העבד לשתוק קרא מיניה ומוחי אחיך עמך ידעינן ליה דמ"ש עבדו משאר ישראל לענין זה

דף כ בעי מיניה רב הונא וכו' ע"ע הנמכר לכותי נגאל לחצאין קשה מאי בעי דהא מק"ו דמקדיש שמעינן שנגאל ונימא ומה מקדיש שהורע כחו שאינו יוצא ביובל יפה כחו שלוה וגואל ע"ע הנמכר שיפה כחו שחוזר ביובל אינו דין שיגאל לחצאין ונראה דניחא ליה למדרש ג"ש דגאולתו אף על גב דאינה ג"ש גמורה מלמדרש ק"ו ממקדיש ואי קשיא לך הרי התו' לקמן בד"ה משום דאיכא למימר וכו' כתבו דאדרבא אית לן למימר איפכא ומה מקדיש וכו' אף על גב דהיכא דגמר מעבד מקיים הג"ש דגאולתו שאני התם דניחא למדרש הק"ו ממקדיש לפי שהוא משדה לשדה משנקיי' הג"ש דגאולתו גאולתו שהיא משדה לע"ע ועיין במה שאכתוב בד"ה משום דאיכא למימר. אך אכתי קשה בהתוס' אמרו בדיבור גאולתו דלאו ג"ש גמורה היא דאם כן מאי קאמר או דלמא לקולא אמרינן וכו' ומאי קושיא נימא דג"ש גמורה