עצמות יוסף על קידושין נז

ש קעשק משום דלא שייך עשייה במיתת האדון א ההש לא שמעינן אלא ענקה דוקא: או אינו אלא לרציעה מאה דוקא לאופת דאי אמרת או אינו אלא אף לרציעה וכ"ש הענקה קשה דמאזה האי דקאמר אם כן נכתוב קרא ואף לאמתך בפרה"י א"ל בלהקישא לחודיה אתי וכו' דהא א"א לומר כן דהא פשטיה מסופק אצלו אי היה לרציעה הענקה במכ"ש אתיא לה וכיון דהקישא אתיא למיתת האדון כל שכן דאתיא להענקה אלא קלה או אינו אלא לרציעה דוקא קאמר אבל ענקה לא שמעינן כיון דלית שום ריבוי בכתוב. ורש"י ז"ל בביאורו לחומש כתב או אינו אלא אף לרציעה וצ"ע לדעתו ז"ל: אם כן נכתוב קרא וכו' ולקמן בעי נרצע מנא לן דיוצא במיתת האדון ואין לדקדק תיפוק לי' מדהקיש הכתוב אמה העבריה לנרצע ידעינן דנרצע יוצא במיתת דאי לא הקישה כי אם לענין ענק' לבד למה לי תעשה דאי לא הוה קרא דנרצע יוצא במיתת האדון לא הייתי דורש יתירא דתעשה אלא הייתי אומר דכוליה קרא להענקה איצטריך נמכר לכותי מנא לן וכו'. קשה ודלשתוק קרא מיניה ומנרצע ואמה העבריה ידעינן ליה בק"ו מה נרצע שאינו יוצא באלה יוצא במיתת האדון וכו' מה לנרצע שנקנה ברציעה אמה תוכיח מה לאמה שיוצאה בשש נרצע וכו' ונראה דקרא דוחשב איצטריך לאשמועינן בעלמא דכותי יורש את אביו ד"ת אי נמי איכא למימר שדה אחוזה תוכיח שנגאל באלה וכו' אי נמי איצטריך קרא דלא נילף שכיר מיש"או מו' או מוסף על ענין ראשון ונמעט ביה מיתת האדון: כאן שהורתו וכו' פירש"י היכא שלידתו וכו' מחלף ביש' גמור: ונראה דרש"י ז"ל בזה כיון למ"ש התוס' דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו משום דאתי לאחלופי בישראל ואפשר שלא היה בדברי רש"י ז"ל לשון זה: תנו רבנן יש בעברי וכו' ומוקי לה כגון שיעדה יש לדקדק אמאי לא תני ויוצא בגרעון כסף מה שאין כן באמה ביוצא בגט שהיא המיועדת ואפשר דתנא ושייר ושייר רציעה דהא ברייתא לא קתני יציאות בדוקא דהא אינה נמכרת ונשנית לא הוו מילי דיציאות אך ק' דרציעה לא מצי למתני דהא קאמר בגמרא מהו דתימא לא ליבטלו הלכתא מינה וכו' וכיון דלא שייך רציעה באשה ליכא למימר לא ליבטלו וכו' עוד יל"ד אמאי לא קתני ויש בעבריה שאינה נמכרת בגניבתה מה שאין כן בעברי ונראה דזה לא שייך גבי אמה דהא בבת ישראל דעלמא מצי למנקט הכי: כאן באדם א' וכו' פרש"י שעמד בדין בבת אחת: יל"ד לוקמא כולה באדם א' וכאן בעמד בדין בפעם אחת כאן שעמד בדין בשתי פעמים ונראה דסתמא דמלתא מיד נמכר על עמידתו בדין ואין ממתינין לו עד שיגנוב פעם אחרת ואין לומר שכבר פירש"י וה"ה אם גנב ועמד בדין וכו' ונכלל בדבריו מה שהקשינו שהרי לא הי"ל לרש"י לומר ונמכר וחזר וגנב אלא טעמו של רש"י ז"ל שמיד נמכר קודם שיגנוב פעם אחר ולכך כתב ונמכר וחזר וכו'

דף יח ת"ר גניבו אלף וכו' דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה קשיא בזה שכתב ז"ל היה קרן הגניבה שוה מאה ואין הגניבה שוה אלא נ' ה"ז נמכר ושאר הקרן עם הכפל עליו חוב נראה דאינו חוזר ונמכר וכן כתוב בסמוך ובשמעתין פריך דגנבתו טובא משמע וכו' וצ"ע. ואולי יש לו נוסחא אחרת בשמעתין ובברייתא. א"ה עבד עברי נמי וכו' כלומר אי היה טעמא דכתב שטרא אפשר דדוקא באמה ולא בעברי אבל מטעם פגם משפחה אין לחלק בין עברי לעבריה ומני רבי שמעון היא הוה מצי לאוקמי כרבי אליעזר גם כן דהא לשפחות אחר אישות לא פליגי רבי אליעזר לשפחות ושונה וכו' פרש"י דאפילו לא מכרה לעולם וכו' אינה מוכר וכו' כנראה דבשלא מכרה מעולם גריע טפי ובסמוך כתב כדתניא בערכין יכול ימכר וכו' ומה מכורה וכו' שאינו מכורה אינו דין וכו' כנראה דאינה מכורה היא יותר פשוט וצריך שנדחוק שלשון אפילו שכתב הוא לומר שאפילו לא מקרה שאינו פשוט הדין כך ואתיא בק"ו כדכתב בסמוך. תוס' רבי אליעזר לכך נראה וכו' מדלא כתיב בבוגדו או בביגדו ביו"ד ול"ד שהרי כתב למעלה דביגדו ביו"ד הוי לשון בגד ואפילו דהשתא ס"ל דסתם ביגדו בלא יוד הוי לשון בגד ולהכי אכתבי' ביוד לומר שהוא לשון בגידה ולפי הי"מ צ"ע מאי דקאמר ר' נחמן בקידושי דעלמא קאי עיין בהריטב"א בעי רבה יעוד וכו' ת"ש בבגדו בה וכו' לפ"ז התרצן צ"ל דברייתא דלקמן דר' עמרם איירי בקדושי יעוד והנה ע"כ לא אתי כר' עקיבא דלרבי עקיבא כיון שפי' טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה אלא אתיא כר"א ורש"י ז"ל כתב במסקנא דסוגיין ז"ל ועד השתא מהדרינן לאוקומא דלא כרבי אליעזר כנראה דמעיקרא מוקמו' דלא כוותיה וזה אינו כדפרישית ובקל ית'

דף יט בעי ריש לקיש מהו שמייעד אדם לבנו וכו' אע"ג דבעלמא קטן אין קדושיו קידושין מבעי' ליה לר"ל כיון שזיכהו התורה לאב שיעדנו לבנו:

א"כ מצינו אישות לקטן אע"ג דמצינו אישות ביבם בן ט' שנים דביאתו ביאה ומדאורייתא חזיי' ליה לדעת רש"י. נראה דרבי זירא לא ס"ל דיבם הוי דאורייתא ורב אשי חידש לו כן א"נ קרא לא מיעט אלא אשת איש ולא אשת יבם והראשון עיקר וזה צריך לאו' לרש"י ז"ל שכתב דהוי דאורייתא:

ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט קרא קשה כיון שיש צד לומר דבנו כל דהו קאמר וכמו ששאל ריש לקיש אמאי קאמר אמאי קא ממעט קרא נימא דמהאי קרא הוא דשמעי' דלא נימא דבנו הוי בנו כל דהו ונראה דא"כ לא היה ראוי שישמיענו כן גבי מיתה ולומר דאין לו מיתה דמשמע הא אישות אית ליה והיה מן הראוי שישמיענו בפי' קרא בהדיא דאין אישות שות לקטן א"כ מצי' אישות לקטן אין לומר דמאי דממעט קרא דאין אישות לקטן היינו בשאר אישות דעלמא חוץ מקדושי יעוד דקרא בכל גוונא איירי ואיך קאמר פרט לאשת איש מאחר שהמיועדת נקראת אשת איש והיא בכלל אמר רבה אומר אדם לבתו וכו' פירש"י דהוה ליה כאומר לה קבלי קידושי' וכו' וקשה כיון דבמלתי' דרבי יוסי ה"ל כאומר קבלי קודושיך א"כ היכי מוקי לה ההיא ברייתא דרב עמרם דקאמר ושוין שמכרה בקדושי יעוד ואליבא דר' יוסי דהא מלתא דר' יוסי הוי כאלו אמר לה אביה קבלי קידושיך וכיון שכן הוה ליה כאלו קדשה עצמה ממש לאישות ואין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות דאי אמרת דאע"ג שאמר האב לבתו צאי וקבלי קידושך לא מקרי קדשה אביה לאישות כיון שלא קדשה בעצמו לוקמי ההוא ברייתא דלעיל בשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך:

ונראה דאע"ג דכשאמר האב לבתו צאי וכו' הוה ליה אישות מ"מ במלתיה דרבי יוסי שפחות מיהא איקרי כיון שכבר מכרה מעיקרא ובא האישות מחמת השפחות דמעיקרא. תוס' אומר אדם לבתו וכו' א"כ המכירה נמי תחשב כאלו אמרו למקדש לכאורה היה נראה לומר דכונת התוס' כך הוא דמ"ש רב נחמן צאי וקבלי וכו' כשלא דבר למקדש איירי ואפ"ה הקשו התוס' פשיטא והשיבו ז"ל שאינו פשיטא משום שלא דבר למקדש וחזרו להקשות דא"כ יתקש' קושי' אחרת בדברי רב נחמן שהרי ע"כ המכירה חשובה כאלו אמר האב לבתו צאי וכו' א"כ המכירה נמי תחשב כאלו אמר למקדש וכיון שכן מה מוכיח רב נחמן דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה דשאני התם שדבר ג"כ למקדש מפני שהמכירה תחשב כאלו אמר למקדש וא"כ כונת התוס' להקשות קושיא זאת בגמרא. ונראה והוא היותר נכון דכונת התוס' לחזור לקושיא הראשונה שהקשו והיא הקושיא דפשיט' וזה שהם הקשו פשיטא וכו' וא"ת דכשאמר האב לבתו צאי וכו' לא דבר קודם למקדש זה א"א לאומרו שהרי א"כ יקשה היכן מצינו בדברי רבי יוסי בר יהודה שאמר לבתו ע"כ המכירה הוא דחשיבא כאומר לבתו וכיון שכן גם כן חשיבא כאלו אמר למקדש וצ"ל א"כ דמלתיה דרבה אמר ר"נ דאו' אדם לבתו וכו' היינו כשדבר למקדש דאל"כ לא מוכח מר' יוסי ולא מידי וכיון שכן הדר קושייתם לדוכת' פשיטא וכו' ותירצו וי"ל דלא הוי לא כאו' לו ולא כאו' לה וכו' והא דלא ילפי' מינה דבלא אמר לבתו צאי וקבלי קדושיך דמהני י"ל דשאני התם דהוי גזירת הכתוב דבלא שיאמר כלום מהני והא דיליף מהתם דיש לה יד לקבל ולא אמרינן דשאני התם דהוי גזה"כ היינו טעמא דאי לא הוה קי"ל בעלמא דיש לה יד לא היה גוזר בה הכתוב הפך מה שיש לנו בכל מקום ואם היינו אומר שבלא רשות האב תקבל הקידושין היה הפך מה שגזרה תורה שהבת קיימא ברשות אביה