עצמות יוסף על קידושין נו

ממנו ואע"ג דלא פריך אלא מהיכא דהך ברייתא ולכך כיון רש"י לפרש הברייתא אפילו בחלה בתוך שש כדי לתת הבנה לומר דבכל אופן יתקדש הברייתא ובתוספי רי"ד תניהו דברי רש"י: תוס' חלה שלש וכו' אלא ע"כ וכו' ואי לא אניס ידו על התחתונה דבע"ה שוכר עליו וכו' וקשה דלמה לתוס' לומר בקושיו' הגמ' הך דבעה"ב שוכר עליו וכ' והא לא אתמר אלא בדבר האבוד וכדאיתא בברייתא עצמו בדברי רבי דוסא והמתרץ הוא שתורץ בדבר האבוד וד"ה וכו' נראה דטעם התוס' הוא לתת דוגמת ה למחס' דאי אמרינן דהיכא דאלו היו נותנים לו שכרו משלם היכא דלא אניס נוטל מה שהרויח ובדבר האבוד היה מן הראוי שיהי' ידו על התחתונה אבל לא שישכור עליהם או יטען אבל כיון דבדבר האבד הדין הוא ששוכר עליהם או מטען ובדבר שאינו אבוד ידו על התחתונה א"כ היכא דאניס לא סלקי' כ"כ דרגא ודוקא מה שהרויח הוא נוטל ולא יותר וזהו היתה הכרח המקשה דהיכא דאניס אינו נוטל אלא מה שהרויח ולכך הזכירו התוס' הך דשוכר עליהם כדי לתת סברא למקשה אבל לעולם לא נתן את לבו לאוקמא הברייתא בדבר האבד וזה חידוש שחידש לו המתרץ וק"ל. אמר מר וכו' ה' סלעים וכו' ור"מ מניינא אתא לאשמועינן אין לדקדק דאתא לאשמועינן דלא נאיפי שיתן לו ה' סלעים מכל מינ' שוהיו לו דהא לא תאמר מכל המינים אלא מכל מין ומין ואו' מינים, דקרא קאי וק"ל ואימא. חמש סלעים מכלהו וכו' וקשה דהא לקמן פריך בעלמא לק"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב וכו' כנראה דצאן גורן ויקב איצטריך לענין ט"ו סלעים: ונראה דצאן גורן ויקב לאו דוקא דהא מרבי לקמן בכלל ופרט וכלל כל המיני' ולכך פריך ואימא וכו' וצאן גורן ויקב לכלל ופרט הוא דאתא. תוס' ונילף ריקם מעולת ראיה וכו' וי"ל דסתם הלכה למשה מסיני וכ' וקשה דהא קיימא לן דאין דנין ק"ו מהלכה ולא מדה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכמו שכתבו בעלי הכללים וכיון שכן מאי פריך בגמרא ונילף ריקם מעולת ראיה כיון דעולת ראיה לא קיימא לן דהוי משהו אלא מקח ההלכה ונראה דהך ג"ש לא הוי ג"ש גמורה אלא כעין גילוי מלתא בעלמא ונראה לי עוד הכרח לזה קושיא אחרת שנראה להקשות דמאי פריך ונילף ריקם מעולת ראיה למשהו דהא למשהו לא צריך קרא דסברא הוא משום דתפס' מועט תפסל ובלאו קרא ידעינן דהוי משהו אלא ע"כ נראה דהך ג"ש אינה מיוחדת ולא ג"ש היא אלא כעין גילוי מלתא בעלמא ולא שייך למפרך, דלשתוק מינה

תוס' חדא דתפסת מרובה וכו' וי"ל דלא דמי וכו' ויש להקשות דמה לי אי כתיב חד ריקם לבד דכיון דסברת תפסת מרובה לא תפסת במקומה עומדת אכתי תקשי נילף מעולת ראיה והייתי סבור לומר דדוקא היכא דשייך למילף מעבד שייך שפיר להקשות דכיון דדמי לעבד טפי ילפינן מעבך ונקיים סברת תפסת מרובה לא תפסת משילמוד ממקום אחר מקרא דכאשר יברכך הלכך כדבעינן למילף מריק' דבכור פשוט שפיר מכאשר יברכך דמרבה ולא נקיים כסברא דתפס' מרובה לא תפסת דלא קזכף בגמרא הך סברא אלא כדפריך בהך סברא דעבד מעבד ס"ל למילף אבל קשה לי בזה דלא היה להו להתוס' לומר דלעיל לא כתיב אלא חד ריקם אבכור וכו' דאפילו הוו תרי ריקם חד אבכור וחד אעולה ראיה היה החילוק זה עומד במקומו ולכך נראה לפרש דבעלמא כשיש ללמוד מב' מקומות ומא' ילפינן ריבוי ומא' מיעוט אזלינן אחר המיעוט מסברא דתפסת ומן המועט לא ילפינן אלא מיעוט דומיא דנתינה דשלשים של עבד אבל כשאין הכתוב אלא חד ריקם כיון שמאותו המקום עצמו אשר אנו למדים ממנו יכולין ללמוד דבר מרובה או לא ילפינן אלא דבר מועט ממעטינן ומבטלינן קרא דכאשר יברכך בידים אבל כשאנו לומדים מנתינה של עבד מיעוט מכח תפסת מרובה לא תפסת לא מבטלים קרא דכאשר יברכך לגמרי כוון שמאותו המקום אין בו שום דבר מרובה למלמד הימנו עוד כתבו ותדע דהא כי יליף וכו' נראה שתוס' מכריחים הדבר מצד עצמו דהא לקמן גם כן שייך הך קושי' ופריך לתרץ מה שהתוס' תירצו והנראה שהתוס' הוקשה להו דאינם צריכין תי' לקושיית' ולא כלום דאיכא לתרוצי ולמימר דדוקא כדילפינן מעולת ראיה דהוי משהו שייך למימ' כאשר יברכך משום דמשהו אינו בכלל ברכה אבל כדילפינן משלשים של עבד דודאי הוי בכלל ברכה אז מקיימי' הסברא דתפסת מרובה וכיון שכן אינם צריכין התוס' לתירוץ זה שהם ז"ל תירצו וביטול תירוץ זה הוא דבגמרא פריך לקמן ונילף מפחות שבערכי' ומשני אמר קרא כאשר יברכך אלמא אע"ג דילפינן מפחות שבערכי' דהוי ה' שקלים דהוי בכלל ברכה אפילו תרי לא ממעטינן הכל מכאשר יברכך וכיון שכן נתבטל תירוץ זה ולא יש בידנו כי אם תירוץ התוס' שוה לכל המקומות שיש קושי' מהם וזהו כונת התוס' באומרם ותדע וכ' כלומ' תלא ראיה שפירוש זה הוא מוכרח ולא האחר משום דלפירוש זה א"ש הא דלקמן כנראה לי יפול לא יהיו וכו' ת"ל כאשר והשתא הוי הענק תענייק לו כלל צאן פרט כאשר יברכך חזר וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט אבל מלישנא דגמרא היה משמע דהוי פרט וכלל דקיימא לן דנעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי וכן נראה מדקדוק דברי התוס' בד"ה למד וכו' שכתבו והא מכלל ופרט דלפי' וכו' הזכירו הכלל בתחילה ולא חשו להזכיר כלל דבסוף וק"ל: ודע דלרבי מאיר נמי מצאן גורן ויקב נמי שמעינן כלל ופרט וכלל אע"ג דאיצטריך לדידיה לחמש מכל מין ומין

תנו רבנן כאשר וברכך וכו' א"כ מה ת"ל כאשר יברכך וקשה דהא איצטריך לכלל ופרט כדלעיל ודוחק לומר דלא דריש ליה ונראה דהכי פריך להך דרשה למה לי וכו': אם כן מה ת"ל הענק וכו'. נראה דהך א"כ תלמודא קאמר ליה ואינו דברי הברייתא דהא בפרק אלו מציאות פריך דרא"ב עזריה האי הענק תעניק מאי עביד ליה ומאי פריך ליה כיון דאיהו גופיה אמר דברה תורה וכו'

, תוס' למר למעוטי כספים וכו' לתירוץ שתירצו התוס' דגרסינן לאתויי וכו' קשה לגי' דגרס ראבי' והכל למעוטי פרדות וכ"ש כספים הדרא קושיא לדוכתא יקב אתא כיון דלפי תירוץ זה צ"ל דאף ע"ג דלא הזכיר כי אם למעוטי פרדות ולא כספים ועיין: ויש לדקדק שהתוס' היו יכולין ליישב הגי' דגמרא למר למעוטי וכו' והולכת ממש אל מקום הגי' שכתבו התוס' ונראה דכיוונו לפ' הגי' מכוונת ממש אל מה שבא עיקר הפסוק שהוא לרבות

תוס' מרבה אני וכו' פי' בקונטרס וכו' וקשה שנראה שדברי רש"י לא שייכי כלל קושייתא: ונראה דהייתי מפ' דשדה אחוזה היינו גאולת קרובים דהקרוב הקרוב קודם ובן קודם לאח ולפי פי' זה אין מקום לקושי' דאמאי לא נקט שקודם לנחלה דכיון דמשום קדימה נגעו בה היינו הך אבל רש"י ז"ל לא פירש כן אלא שאם מכר לבן שדה אחוזה אינה מתחלקת לכהנים וזה לא דמי כלל לענין נחלה דהתם הוי מדין קדימה לכך הקשו וא"ת וכו': אמה העבריה וכו' קשה דמנרצע אתי בק"ו ומה נרצע שאינו יוצא בשש יוצא במיתת האדון אמה העבריה וכו' מה לנרצע שכן נקנה ברציע' נמכר לכנעני יוכיח מה לנמכר לכנעני שכן יוצא בגאולת קרובים נרצע יוכיח וכיון שכן למה לי קרא באמה העבריה ונראה דאי לאו הקישא באמה העבריה הייתי אומר שאינה יוצאה במיתת האדון מדהוקשה לע"ע בקרא דכי ימכר אחיך וקו' דהא הוקשה אף ליציאות שאינה יוצאה בראשי איברים וכמ"ש התוס' בדיבור המתחיל מוכר עצמו מנא לן ולהכי איצטריך הקישא דאמה לנרצע כי היכי דלא נמעוט מיתת האדון בהך הקישא איברא דאכתי איכא למידק כיון דאכתי אפשר לקיים ק"ו והקישא אמאי לא מקיימים ליה: הקישה הכתוב לנרצע אין להקשות לשתוק קרא דממעט מיתת האדון גבי ע"ע מדאיצטריך הקישא דאמה העבריה לנרצע דאי ע"ע היה יוצא במיתת האדון אמה העבריה היתה למדה ממנו בהקישא דכי ימכר דהא ליכא שום קרא מיותר לומר שאינו יוצא במיתת האדון אלא מדכתיב יעבוד במשמעותו יעבוד אפילו לבן ידעינן דעובד את הבן מדשינה ולא כתב יעבדך כי הך קרא דכתיב ועבדך וכיון דאורחיה דקרא בהכי אין לנו שום יתור בפסוק דלישתוק קרא מיניה וק"ל: אם כן נכתוב קרא ואף לאמתך פירש"י א"כ דלהקישא לחודא אתא נכתוב וכו' רש"י ז"ל לא פירש כדרך כל התלמוד דא"כ קאי