עצמות יוסף על קידושין נה

הוא דבר קשה שיעלם זה מעיני המקשה ובדוחק אפשר דהוה ס"ל דאמה העבריה לא היתה יוצאה במיתת האדון לא הוה דריש הקישא דאף לאמתך אלא להענקה בדוקא. עוד יש לדקדק בהך דפריך רב ששת דנהי דמיתת האב מוציאה מרשות האדון מק"ו אבל לענין ענקה אין מעניקין לה ולכך לא קתני לה בהך ברייתא ונראה שאם היתה מוציאה מרשותו לא גרע משנים ויובל שאע"פ שאינו משלחה מעניק לה ודוקא בורח ויוצא בגרעון כסף הוא דאין מעניקין כדיליף מקראי לקמן וכ"ת דבר שיש לו קצבה וכו' ומניינא דנקט היינו אדבר שיש לו קצבה וק"ל. עוד יש לדקדק אמאי לא פריך רב ששת מרישא דהך ברייתא כמו שהקשה לקמן רב עמרם והקשה מסיפא ממלתיה דר"ש ואפשר דס"ל לרב ששת דלשון אלו דנקטי ת"ק במלתייהו לא הוי כ"כ בדיוק כמו מניינא דנקט רבי שמעון אמר דאי פריך מרישא יאמר ריש לקיש אנא דאמרי כר"ש לכך פריך מסיפא דמסיפא נמי קשיא ליה וק"ל. מתיב רב עמרם וכ' תיובתא דריש לקיש קשה אמאי לא משני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני כי היכי דקאמר אליבא דרב הונא בריש פרקין דלא קתני חופה משום דמלתא דלא כתיבה בהדיא לא קתני ואפשר דלא משני הכי משום דק"ו דריש לקיש פריכא הוא וע"ז סמך ואמר תיובתא דריש לקיש ואפשר לומר דמשום הכי פריך והא ר"ל ק"ו אמר וכיון שכן נימא דלא הוי תיובתא דמלת' דלא כתיבה בהדיא לא קתני ומשני דק"ו פריכא הוא וכו' איבר' דלישנ' דתיובתא דריש לקיש דקאמר בגמ' משמע דמצד הבריית' עצמה הוי תיובת'. ואפשר לומר עם שנפרש מה שקשה אליבא דרב הונא היכי קתני מיתת היבם דהוי מלתא דלא כתיבה בהדיא ומה שחילקתי שם הוא דתני תנא מניינא משמע שהחלוקות הם שוות ולכך הוי חופה מלתא דלא דמי להנך אבל בסיפא דלא תני מניינא לא חש להכי וחשיב מיתת היבם והך ברייתא נמי דלא תני מניינא להשוות החלוקות אם איתא דמיתת האב מוציאה הו"ל למחשביה. מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. הק"ו הזה אי אפשר להחזירו לנושאים ונאמר ומה אב שאין מוציא בסימנים מוציאה במיתתו האדון שמוציאה מרשותו בסימנין אינו דין שיוציאנה מרשות האב דאיכא למימר מה לרשות אב דין הוא שיוציאנה במיתתו שכן מוציאה בחופה וק"ל תוס' מה לסימנין וא"ת נעשה ק"ו משנים ויובל וכו' וכ"ת מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע וקשה דמיתת האב נלמוד בע"ע בהקישא דע"ע לעבריה. ונר' דלא שייך מיתת האב בע"ע כיון שמעולם אין הבן ברשות האב אבל באמה שהיא ברשות אביה שייך לומר כן וק"ל. ואחר ששניתי ושלשתי מסכת' זו באו אלינו תשובות נדפסות מחדש למהריב"ל והדפיס חידושים בפרק זה וכתב בדיבור זה ז"ל ואי קשיא הך קשי' דהיכי קאמרי התוס' דאתי מבינייהו דאי פרכי' מה לשנים ויובל שכן קונים בעבד עברי אמרינן סימנים יוכיחו והיאך יוכיחו הסימנים והרי כתבו דהסימנים דמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנים אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שתהיה כמו עכשיו שלא תשתנה הגוף עכ"ל ודבריו תמוהים דאחר שהתוספות כתבו דטעם אומר מה לסימנים שנשתנה הגוף הוא מהטעם שתירצו התוספות א"כ מה שחזרו התוס' עוד להקשות מה לסימנים שנשתנה הגוף הוא ממש מה שהקשה הרב הנזכר ודבריו ברורים הם לע"ד. עוד כתבו וי"ל דאיכא למיפרך שכן מוציאין מעבדות וכו' הקושיא מבוארת דא"כ בטילות כל הילפותות שבעולם כיון דפרכינן ממאי דבעי' למילף. והנראה דהתוספות עושים פירכא מה לשש וסימנין שכן מוציאין מעבדות פי' ולכך מוציאין באמה וזה תימא דבשלמא שנים ויובל מוציאין בעלמא בע"ע ולכך מוציאין באמה אבל בסימנים לא ראינו שמוציאין מעבדו' כי אם באמה וכיון דבעלמא מצינו שמוציאין אפילו שלא בעבדות כמו שכתבו התוספות שמוציאין מידי קטנות כמו כן נילף מיתת האב אע"ג דלא מצינו שמוציא בעלמא מעבדות לזה נראה לתרץ דאה"נ דאי היו שייכי סימנין דע"ע היה יוצא בהם ואם היה הדין שהיה נמכר כשהוא קטן היה יוצא בסימנין אלא שאין קטן נמכר בע"ע בשום פנים וכן כתב מהרא"ם בפרושו הלכך כיון דלא שייך ביה שייך שפיר מה לשנים ויובל וסימנין שכן מוציאין מעבדות דשפיר היה מוציא אם היה אפשר מה שאין כן במיתת האב שלא מצינו בשום פנים שמוציאה מעבדות ואע"ג דהיא גופא בעינן למילף מק"ו שיהא מוציאה מעבדות מ"מ כל כמה דלא ילפינן פירכא היא דעל מה הצד אפילו פירכא כל דהו פרכינן ועוד נראה לפרש ולומר להשוות הפירכו' הרמוזי' למעט דא"א להוכיח דמיתת האב הנעשה ברשות האב שיוציאנה מרשות אדון מסימנין ושנים ויובל שנעשה בבית האדון בזמן שהיא בעבדות וז"ש התוספות שמיתת האב אינה מוציאה מעבדות כלומר כשהיא בתוך העבדות ואע"ג דהיא גופא בעי למילף מ"מ פירכא היא ודוקא על חדא מתרתי או מתלת והדר דינא לא אחדא מחדא כדפרשי' לעיל תני חדא וכו' מאי לאו קשה מה הכרח י"ל כן ונראה שיתבאר עם שנדקדק למה הברייתא הראשונה לא הזכירה דין מציאתה שיהא לעצמה. ונראה דזה היה הכרח המקשים שאם הברייתא היתה מדברת בשמת אבי' ראוי היה שישמיענו שמציאת' לעצמה ולא לאחיה דהך תנא אתא לאשמועינן מאי דהוי לעצמה ולהכרח זה בעי לאוקומה ביוצאה במיתת האב דהשתא לא יתכן למתני מציאה דבאיזה זמן מצאה המציאה אי קודם מיתת אביה ודאי דאביה זכה בה וכבר נשמע זה מהברייתא האחרת דהוי לאבי' ואי אחר שיצאה במיתת האב שוב אינה נקראת אמה והברייתא באה לתת לנו דין באמה העבריה ומשני לא אידי ואידי וכו' ותסבול זה הדוחק דלא קתני מציאה כיון דק"ו של ריש לקיש פריכ' הוא. תוספות והתנחלתם והו' וי"ל ה"מ גדולה וכו' וקשה דא"כ מאי פריך בפרק נערה שנתפתתה דף מ"ו מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה וכו' ופריך ואימא ה"מ קטנה וכו' ומאי קושיא דבהכרח צ"ל דקרא איירי בנערה דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם כיון דקטנה שמעינן מאמה וע"כ מהני תרי קראי שדינן חד אקטנה וחד אנערה וי"ל דאותם דרשינן לעיל אות' בחזקה וכו' ופריך ואימא ה"מ וכו' וקרא איצטריך לדרשא אחרת ומשני סברא הוא וכו' וממשמעות נפקא לן דלא יהא לאמה ובמה שתירצו דקרא אתא לקטנה צ"ל דאף ע"ג דאוקמה לברייתא דלעיל דנפקא בסימנים ה"ה דמצי למילף דנפק' בשנים ויובל והוי קטנה ולכך מייתי מיעוט אחיה מקרא דוהתנחלת' דאיירי בקטנה ויש לדקדק לכאורה בדברי התוס' דלא מקשו ולא מידי דנימא דקרא איצטריך דסד"א כיון דאמר נותנים לה מזונות קיימי במקום אב דהא הוה מספקא ליה לתלמודא בפ' נערה דף מ"ג ומייתי הך קרא דהכא והשתא לא דמי לאמה העבריה דאחר מיתתה אין ליורשי' שום שייכות בה ולא מזונות אידי ואידי דנפקא בסימנין ה"מ למימר הא דנפק' בסימני נערות הא דנפק' בסימני בגרות כגון שהיה אילונית כדאיתא לעיל מויצאה חנם ונראה דפשיטא דהוו לדיד' א"נ עדיפ' מינה משני. יכול שאני מרבה בורח וכו'. קשה לישתוק קרא מוכי תשלחנו ומדאיצטריך מעמך לומ' מי ששלוחו מעמך ידעי' יוצא ביובל ואמה העבריה בסימנין ונראה דאי לאו וכי תשלחנו הייתי מרבה מעמך אפילו יוצא בגרעון כסף דהא מעמך מקרי אבל השתא דכתיב וכי תשלחנו יוצא זה שאין שלוחו והשתא עמך הוי מיעוט דאי לאו מעמך הייתי מרבהו מוכי תשלחנו וק"ל

יכול אפילו חלה פרש"י בתוך שש: וקשה שפי' רש"י ז"ל הפך הגמרא דמוקי לה לקמן בחלה כל שש ואם יעלה על הדעת לאוקמי הך ברייתא בחלהבתוך שש מאי פריך לקמן מברייתא דחלה שלש וכו' ואם יעלה על הדעת לאוקמא הך ברייתא בתוך שש לא פריך לקמן הא גופא קשיא וכו' דמצי אמרת לך דה"ק חלה שלש אין חייב להשלים הוא אפילו אינו עושה מעשה מחט ועלה דייקינ' הא ארבעה חייב להשלים וסיפ' דקתני חלה כל שש חייב להשלים הוא אפילו עושה מעשה מחט ועלה דייקנא הא ארבע אינו חייב להשלים משום דאינו עושה מעשה מחט אבל השתא דברייתא לעיל איירי בחלה כל שש ע"כ צ"ל דעושה מחט כל שש אינו חייב להשלים ומיהו נראה דאכתי אין הכרח זה הכרח דע"כ צריך לאוקומא כולה ברייתא רישא וסיפא בחד טעמא או כולה בעושה מעשה מחט או באינו עושה מעשה מחט: ונראה טעם לדברי רש"י דפירש כן כדי לתת טעם למקשה דפריך מהך ברייתא לענין בורח ודרך התלמוד הוא לתקן קודם הברייתא שלא יסתור דברי ברייתא אחרת ואח"כ יקשה