עצמות יוסף על קידושין נ

טאיטצק פלפל על דברי הרמב"ם וראיתי ממש כל מה שעיינתו בדבריו לכך קצרתי דבריו ז"ל ראויים למי שאמרן ע"ש

תוס' כי טוב לו עמך ה"ר אברהם גריס וכו' אבל בספרי לשון אבל קשה להולמו ונראה דה"פ דבגמ' נפקא מכי טוב לו עמך ובת"כ דדריש כל קראי דת"כ לא נפקא ליה מהכא דמהך לחודא לא היה מוחק ה"ר אברהם הגי' דאפשר דכיון דקאי בת"כ דריש לה מהתם לכך אמרו אבל בספרי פי' שספרי מפ' ס' משנה תורה דהיה מן הראוי לדרוש פסוק כי טוב לו עמך ואפ"ה אינו דורשו ע"כ צ"ל דאקרא דכשכיר כתושב מך לכך הוכרח לגרוס אותו הפסוק בשמעתין ויש לדקדק דכיון דכשכיר כתושב בע"ע המוכר עצמו היכי מייתי בגמ' הכרח לומר דכי משנה שכר שכיר איירי במוסר לו שפחה כנענית מהכר' שע"ע עובד בין ביום ובין בלילה וזה אי אפשר מדכתיב כשכיר כתושב דלעולם עובד בין ביום ובין בלילה דשאני מוכר עצמו דלא עבד איסור' ומשום הכי כתיב ביה כשכיר כתושב דאוכל עמו במאכל ומשתה אבל לעולם דמכרוהו ב"ד עובד בין ביום ובין בלילה ולעולם דמשנה שכיר לא הוי הכוונה לומר רבו מוסר לו שפחה כנענית ונראה דהך סברא דעבד איסורא כבר נתמעטה כיון דגלי קרא ביה שיוצא ביובל וכדאמרי' לקמן וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה מאי קאמר

אלא מאן תנא וכו' ואי ס"ד יליף ש"ש וכו' וקשה לדידך מי ניחא כי לא נילף ליה מש"ש נילף מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו במה מצינו דהא בגמ' לקמן בעי למילף נרצע ממכרוהו ב"ד ומכרוהו ב"ד מנרצע אי לאו דאית ביה פירכא ושמא תאמר דממוכר עצמו ליכא למילף דאיכא למפרך מה למוכר עצמו שכן לא עבד איסורא א"כ ע"כ הוה סליק אדעתיה האי פירכא ומאי פריך נילף שכיר שכיר ונראה דהוי סליק אדעת' האי פירכא והוא ס"ל דלענין מה מצינו פרכינן לה אבל לא לענין ג"ש ורב נחמן מתרץ דאפי' להך ג"ש נמי איכא למיפרך האי פירכא וטעמא דמלתא דאע"ג דהך ג"ש הוא מופנה משני צדדים ולמדין ואין משיבין מ"מ פירכא כי האי גוונא כי האי פרכינן דהויא סברא אלימת' והיא סיבה מספקא לשלא ילמדו ממנה וכיוצא כפירכא הזאת הקשו התוס' לקמן בדיבור מאי קאמר וכו' ומשו פירכא לשלא יטמע בין הכותים אי לאו שאינה כתובה בתורה ולקמן כשאזכיר דברי התוספות אבאר עוד בזה עוד יש להקשות היכי קאמר ואי ס"ד וכו' ולדידך מי ניחא דאפילו לא ילפינן שכיר שכיר מ"מ הא יליף מוכר עצמו מנמכר לכותי מוא"ו דוכי תשיג שמוסיף על ענין ראשון כדרש"י לעיל וא"כ לדידיה נמי תקשי ליה למה לי עד שנת היובל לענין מוכר עצמו נילף מכותי מוא"ו דוכי תשיג ואפשר דכיון דס"ל דמוכר עצמו כיון שמכר עצמו סתם יוצא בשש וכשהתנה לעבוד יותר על שש מהני ליה תנאיה והייתי אומר דכי היכי דמהני ליה תנאיה לענין שש מהני ליה אפילו שיבא היובל בתוך הזמן שקצב לכך איצטריך בו יובל ואין להקשות כיון דיליף ש"ש לשתוק קרא מיובל הכתוב גבי נמכר לכותי ונילף ליה ממכרוהו ב"ד דאיכא למימר דאי לא הוה כתיב יובל גבי כותי הייתי אומר דכי היכ' דאימעיט שש מדכתיב באלה כדאמרי' לקמן הכי נמי אימעיט יובל והכי דרשינן באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ויובל עוד קשה למה לי קרא גבי יובל במכרוהו ב"ד נילף ליה מנמכר לכותי מק"ו מה שש שאינו מוציא בכותי מוציא בישראל יובל שמוציא בכותי אינו שמוציא בישראל שמכרוהו ב"ד ובדוחק נראה דהייתי ממעטו מיובל מקרא דיגאלנו כי היכי דממעט קרובים עוד קשה כיון דאיכא למיפרך הך פירכא דעבד איסורא אי לאו דמעטיה קרא א"כ לעיל דיליף דמוכר עצמו מוסר לו רבו שפחה כנענית בע"כ ויליף ממכרוהו ב"ד והיכי ילפינן ליה מה למכרוהו ב"ד דין הוא שמוסרין לו בע"כ שכן עבד איסורא ולכך קנסינן ליה מה שאין כן במוכר עצמו ונראה דלא הוה קנס ואף ע"ג דנותנין לו השפחה בע"כ ניחא ליה לעבד בשפחה והוי תחלתו באונס וסופו ברצון א"נ בתר דגלי קרא שיוצא ביובל אף ע"ג דעבד איסורא שוב לא עבדינן שום פירכא מטעם דעבד איסורא וכ"כ התוס' לקמן בד"ה מאי קאמר עוד קשה למה לי קרא במכרוהו ב"ד לשתוק מיניה ולא לכתוב אלא קרא דנרצע והדר נילף אמה העבריה מהקישא דנרצע מואף לאמתך תעשה כן דמיניה נילף מיתת האדון והענקה והדר ילפי' מכרוהו בית דין מאמה העבריה בהקישא דכי ימכר לך אחיך העברי ואין לומר דלא ילפי מהקישא מאי דלא כתיב בהדיא בההיא עניינא דהא יליף עברי מעבריה שאינו יוצא בראשי איברים כמ"ש התוספות למעלה בדיבור מוכר עצמו מנלן אע"ג דיציאה בראשי איברים מלא תצא כצאת העבדים דכתיב בפ' משפטים ילפינן לה באמה ונראה דאי לא הוה כתיב קרא דמכרוהו ב"ד לא הוה מוקמי' הך קרא דושבתם איש בנרצע אלא במכרוהו ב"ד דה"ק הברייתא במה הכתוב מדבר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור משמע דאי לא היה כבר אמור הוה שדינן ליה אמכרוהו ב"ד אך קשה דא"כ אכתי תקשי לשתוק קרא דנרצע ונילף עבריה מעברי בהקישא והדר ילפינן נרצע מעבריה בהקישא דואף לאמתך. ונר' דבשלמא היכא דאתא הקישא סתום כמו הקישא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה התם הוא דאמרינן אין היקש למחצה ויליף עברי מעבריה ועבריה מעברי אבל בהיקש דואף לאמתך תעשה כן כבר ביאר הכתוב בהדי' דהאמה הוא דמקשי' לנרצע לא הנרצע לאמה ועדיין נראה שאין תירוץ זה מספיק והוא אחר שנדקדק עוד בהך דקאמר בסמוך ואיצטריך למכתב מכרוהו ב"ד ואיצט' למכתב נרצע וכו' דהיכ' מצי שתיק מנרצע ונילף במכרוהו דאי הוה שתיק מיניה הוה שדינן ליה אנרצע או להפך ולא מסיימני' קראי דאי הוה שתיק ממכרוהו בית דין קרא דנרצע שדינן אמכרוהו ב"ד דהכי קאמר הברייתא אי בנרצע הרי כבר אמור כנראה דאם לא היה כבר אמור לא הוה שדינן ליה אלא אנרצע וכן באידך ברייתא ואין לומר דכוונת התלמוד הוא דכיון דלא מסיימין קרא אי איירי בנרצע או במכרוהו בית דין אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם דהא מדתריץ דאי אשמועינן בנרצע וכו' משמע דעיקר הקושיא היא דלכתוב אחד מהם ומיניה יליף האחר ולכן נראה לפרש דהכי פריך לכתוב נרצע בפירוש או מכרוהו ב"ד בפירוש ומשני וצריכא וכו' והשתא קשה הקושיא דלעיל ולא יפול תירוץ כלל והוא דלכתוב נרצע מפורש וילפינן אמה העבריה מנרצע בהקישא דאף לאמתך והדר ילפינן עברי מעבריה והשתא ליכא למימר דהוה מוקמינן קרא במכרוהו ב"ד כיון דמפרש קרא דנרצע ונראה כיון דהקישא דואף לאמתך פירשו הכתוב בהדיא והוא לומר דתלמד מנרצע הייתי אומר דכולי' קרא למיתת האדון הוא דאתא ומתעשה נפקא לן הענקה אבל יובל לא שמעינן מהקישא להכי כתב רחמנא יובל במכרוהו ב"ד והדר יליף עבריה מיניה בהקישא דכי ימכר דאותו ההיקש הוא סתום ואמרינן ביה אין היקש למחצה. ושבתם איש וכו' במה הכתוב מדבר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור וקשה דע"כ לא יתכן כי אם בנרצע מדכתיב איש בפרשה וכמו שהכריח בסמוך שנוהג באיש ואינו נוהג באשה ונראה דאי לא הוה כתוב אלא חד קרא הייתי אומר דלא מכרעא מלתא כיון דמכירת ב"ד אינו נוהג באשה וכמ"ש התוספות אבל אחרי שהזכיר הכתוב שניהם שאל בעל התלמוד מאי משמע כלומר מה ראית דקרא דושבתם הדרש לנרצע ואיצטריך למכתב נרצע וכו' כבר בא למעלה בזה מן הביאור ועוד קשה היכי מצי שתיק מנרצע דאי הוה שתיק מיניה הייתי אומר דכיון דכתיב לעולם בנרצע הוי לעולם ממש ואין לומר דא"כ לשתוק ג"כ מלעולם דממכרוהו בית דין אדרבא הוה ילפי' דומיא דידיה היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהיה סופו חמור מתחילתו ולהכי איצטריך ע"כ לעולם דאל"כ תקשי לך במאי דקאמר בסמוך ואי כתב רחמנא דלעולם הוה אמינא לעולם ממש ואיך יתכן לומר כן דא"כ לישתוק קרא מיניה ומהיכא תיתי אי ממכרוהו ב"ד שאני התם דלא מטא זימני' אלא:

ע"כ אית לן למימר דה"ק אבל נרצע לא מטא זימניה נקנסיה עד שיעברו עוד שש שנים אחרות להכי איצטריך לעולם דנימא לעולם ממש וכיון שכן קשה דאי הוה שתיק מנרצע הייתי אומר דקרא דלעולם מיעטיה ויהיה לעולם ממש ונר' דהא דאמרי' לעולם ממש היינו דוקא הכא דלא מצינן למילף ממכרוהו ב"ד