עצמות יוסף על קידושין מח

ויצא' בכסף מדכתיב והפדה ועבד עברי יליף מאמה בהקיש' והיינו מכרוהו ב"ד ומוכר עצמו ותמהתי מכל מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הפלא ופלא הוא ז"ל כתב שע"ע נקנה בכסף מדכתיב מכסף מקנתו ואמה יליף מע"ע שהיא נקנית בכסף כמותו וכיון דלענין גרעון כסף שיליף ע"ע מאמה הא מהך קרא גופי' ילפי' דאמה נקנית בכסף כדאית' בגמ' עוד כתב בסמוך ודע שע"ע כשמכר הוא עצמו מפני העניות הוא שנאמ' בתורה כי ימכר לך וכו' ע"כ והוא הפך שמעתין דמלשון כ' ימכר נפיק מכרוהו ב"ד ודבריו ז"ל צל"ע. אשכחן מכרוהו ב"ד וכו' פרש"י דין הוא שיהא נקנה בכסף בלא חזקה לא ידעתי מאן דכר שמיה דחזק' דמיעוט חזקה לא נפקא לן מהכא אלא מקרא דוהתנחלתם סלתם אותם לבניכם דדרשינן אותם בחזקה ולא אמר וכו' למאן דלא יליף שכיר וכו' קשה מאן דלא יליף ש"ש מנליה במוכר עצמו שנקנה בשטר דהא שטר ילפינן בע"ע מדאיתקש לאמה העבריה ואמה העברי' לאחר' אבל מוכר עצמו לא ואיתקש. ונר' דכיון דטעמ' דאיצטריך קרא לקנין כסף היינו משום דממכרוהו ב"ד לא נפק' משום דנמכר בע"כ וכיון שנתמעט סברא זו בכסף שהרי מוכר עצמו נקנה בכסף אע"ג נמכר בע"כ ממילא רבינן ביה שטר וילפינן ממכרוהו ב"ד ואין לחלק ביניהם כיון שכבר נתמעטה סבר' דבע"כ ומיניה ילפינן ג"כ דאינו יוצא במיתת האדון אע"ג דמעוטא דעובד את הבן ואינו עובד את הבת כתיב גבי מכרוהו ב"ד דכתיב ביה ועבדך דדרשינן לך ולא ליורש דכיון דסבר' דבע"כ נתבטלה אין לחלק בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו כל שלא בא מפורש בכתוב. תוספות מוכר עצמו מנלן כו' נאמר במוכר עצמו וכו' הפי' שדוחי' התוספות הוא זה שהייתי מפ' דמאי דילפינן ש"ש שכיר הנאמר במוכר עצמו אשכיר הנאמר בכותי שהם סמוכים בפרשה אלא מדאמרינן מאן תנא וכו' לקמן כנר' דיליף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד ויש להקשות בדברי התוס' שנר' שג"ש זו אינה מופנה ולמדין ממנה ומשיבין דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה מאי קאמר ז"ל וא"ת אכתי היכי בעי למילף ש"ש מנמכר לכותי מה לנמכר לכותי דין הוא שיגאל באלה שכן לא יטמע בין הכותים י"ל דהאי סבר' שלא יטמע אינה כתובה וכו' כנר' שאם היתה כתובה היינו משיבין אע"ג דהוי גזירה שוה כנראה דאינה מופנה דא"כ איך משיבין עליה וכיון שכן איכ' למפרך מה לע"ע הנמכר לישראל דין הוא שיקנה בכסף שכן קונה בשטר מה שאין כן בע"ע הנמכר לכותי שאינה קונה בשטר ונר' דכיון דאמרינן מה ישראל בחדא וכו' אין לסתור מהאי פירכ' דאדרבה מטעמ' שאינו קונה בשטר דין הוא שיקנה בכסף. והוא על דרך שכתבו התוס' בד"ה הואיל וכו' א"נ אפשר שהיא ג"ש מופנה ולא פרכינן אלא דוק' כי ההו' דלקמן שלא יטמע דהוי חשוב לסתור דהיא סבר' אלימת' ולכך לא הקשו לקמן מה לע"ע הנמכר לכותי שכן יוצא במיתת האדון וכמו שהקשה הרב מוהרי"ן לב זלה"ה עיין לקמן עוד קשה למה לא הקשו ג"כ אפילו למאן דלא יליף ש"ש למה לי מכסף מקנתו לענין קנייה דמכסף ממכרו דכתיב בענין גרעון כסף דמדמגרע' אלמ' נקנית בכסף כי היכי דאמרינן גבי והפדה ונר' דאין הכרח מן היציאה דאע"ג דבוציאה הו' בכסף היינו משום דשייך טעמא דלא יטמע בין הכותים אבל קנייה ליכא למילף מינה כיון דלא שייך טעמא דלא יטמע. עוד יש לדקדק למה לא הקשו התוס' למה לי מכסף מקנתו וגם גרעון כסף דכתי' בע"ע הנמכר לכותי ונילף ליה מע"ע הנמכר לישראל וע"ע מעברים דאית לה ג"כ גרעון כסף ונר' דגרעון כסף איצטריך לגופיה לאשמועינן עכן הגרעון איך יהיה ואיצטריך לגאולת קרובים שמצוה לגרוע לו פדיונו ולחשוב עם הכותי כפי שניו עוד קשה למאן דלא יליף ש"ש ולא אייתר מכסף מקנתו שאינו נקנה בתבואה וכלים מנא ליה ואפשר דלא דריש לה ולפי המסקנ' א"ש דלית שום תנא דלא יליף שכיר שכיר וצריך שתדע דלעיל ד"ח גבי, ההיא בריית' דדריש בכסף הוא נקנה ואינה נקנה בתבואה וכלים נר' מההיא סוגי' דע"ע נקנה בפרוטה דאמרינן התם אלא לאו דאית בהו ש"פ וכיון דלא קיצ' לא וכן מההיא דקמשני לרב נחמן לא מבעי' קאמר לא מבעי' כסף דאי אית בהו ש"פ אין אי לא לא אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבה הנאתה וכו' ולפ"ז קשה בדברי התוס' מאי מקשי בתחלת הדיבור למה לי קרא דמכס' מקנתו דהא איצטריך אא לא הוה מכסף מקנתו אלא היינו למדים אותו מעבד עברי ועברי מעבריה הייתי אומר דלא יהא נקנה פחות מב' פרוטות דומיא דעבריה אבל השתא דכתיב מכסף מקנתו דשמעי' דאפי' בפרוט' דכסף נמי איקרי פרוטה מעתה יליף עברי מכותי דנקנה בפרוטה וכן קשה במה שמקשים בסוף הדיבור אמאי איצטריך הקישא דע"ע ועבריה נילף ש"ש וכו' דאינה קושיא דע"ע הנמכר לישראל יליף מאמה שיהא נקנה בשתי פרוטות ואי הוה ילפינן מישראל הנמכר לכותי לא היה נקנה אלא בפרוטה איבר' דכפי דברי הכמב"ם ז"ל נר' דאינו נקנה בב' פרוטות אלא האמה לבד והרב בעל כסף משנה נדחק לבאר טעמו. דוחק ליישב לדעת התוס' הסוגי' דלעיל דמשמע מינ' דע"ע הנמכר לכותי דנקנה בפרוטה וכו' דפרוטה דלעיל לאו דוק' ולכאורה יש ליישב ולומר בהודא' שיציאת כסף הנזכר בכותי' מיותרת והוה מצ' למילף ליה מישראל וישראל מאמה בהקיש' ולא הקשו התוספות לשתוק מכסף מקנתו וגם מיצאת כסף משום דהוה שמעינן ב' פרוטות ולא הוקשה להו אלא מכסף מקנתו דמדהוה מצינן למילף גם כן מע"ע הנמכר לישראל יציאת כסף ואפ"ה כתביה רחמנ' ש"מ למימר אתא דלא נילף ב' פרוטות מעבריה ולהכי כתב היציאה לחלקו משם ומה שהקשו עוד למה לי והפדה וכו' אע"ג דוהפדה איצטריך לב' פרוטות אפש' דלבעה"ג מקשי' דיליף מיניה קנין כסף וז"ש לענין כסף ורוב הדקדוקים יתורצו על אופן זה שהתוס' מקשי' לפי מאי דקאמר בגמ' דקנין כסף ילפינן מכסף מקנתו משמע דלקנין אתא וכן והפדה ולכך מקשי' למאי איצטריך לענין קנין כסף נילף ש"ש וכו' אבל לפי האמת כל קרא וקר' איצטריך לגופיה לדין ב' פרוטות איבר' שהתוס' היה להם לתרץ זה לפי האמת ולא לומר דאיצט' לדרשות אחרות הן אמת שדקדוק דברי התוספו' באומרם בדיבור' זה בקצת מקומות אמאי איצטריך לקנין כסף וכו' נראה שכוונו לכך ועדיין יש לי גמגום בתירוץ זה והנראה דודאי כך הוא האמת שאינו נקנה בשתי פרוטות אלא אמה העבריה אבל הע"ע בין שנמכר לישראל בין שנמכר לכותי אינו נקנה אלא בפרוטה ואע"ג דאיתקש עברי לעבריה וצריך אני לפרש טעמ' דמלתא אחר שאזכיר דברי התוספות שכתבו למעלה בד"ה מעיקר' דדינ' פירכ' שהקשה הר' יעקב למה לי כי יקח נילף מהקישא דאמה ותירצו דאי מהקיש' לחודי' ה"א דלא סגי בפרוטה וה"ר נתנאל תירץ כיון שלא ידענו דאמה העבריה נקנית בכסף אלא מוהפדה הואיל ויוצאה וכו' לא ילפינן קנין של אשה לפי שביציאתה אינה יוצאה בכסף והנה התוס' לתירוץ זה אין עושים חשיבות מב' פרוטות כנר' דשפיר הוה מצי למילף קנין כסף אפילו בפרוטה אי לאו דאינה יוצאה בכסף וטעמ' דמלת' נראה דדוקא באמ' אמרי' הכי כדיהיב טעמא לעיל דף ל"ב דפריך ודילמ' ה"ק רחמנ' היכ' דיהב לה דינר מגרע עד פרוטה היכא דיהב לה פרוטה לא תגרע כלל לא ס"ד דומי' דקדושי יעוד וכו' ה"נ כל היכ' דלא מצי מגרע' לא הו' זביניה וכו' משמע דבאמה ע"כ הוו ב' פרוטות מטעמ' דדמי' ליעוד הא בעלמ' דליכ' למימר הכי לא ובע"ע לא ילפי' מאמה אלא מציאות הקנין אבל מה דילפינן באמה בדומי' דיעוד לא ילפינן בהקיש' ולכך מקשים התוס' למה לי מכסף מקנתו וכו' דלא ילפי' מהקיש' דאמה אלא קנין הכסף לחודיה ועדיין צריך יישוב למה שחזרו להקשות למה לי קרא דוהפדה וכו' דהא איצטריך לשני פרוטות דכיון דכתיב והפדה גבי יעוד ידעינן ליה דהוי שתי פרוטות מכח הדמיון וכמו שפרש"י לעיל ואפשר הייתי לומר שהתוספו' מקשים קושי' זו אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וצריך שיהא שהות ביום לגרוע שיעור פרוטה מעבודתה לפי שיעור הדמים שקנאה וכמו שפירש"י לקמן נמצא א"כ דאם לא קנאה אלא בפרוטה לא שייך בה יעוד דבמה מקדשה אחר זמן והלא נשתייר בעבדות שיעור פרוטה ע"כ לומר דאינו קונה אותה בפחות מב' פרוטות והשתא יש שהות ביום בעבודה שיגיע לפרוטה מקדשת בו ובלאו והפדה שמעינן ליה כיון דע"כ אם בא ליעדה אם ירצה צריך שיהיה שיעור קידושין דהיינו פרוטה