עצמות יוסף על קידושין מד

סי"ש צריך ליטול וכו' אי לכתחלה הוא דקאמר ובלא"ה ספיקא הוי אי לא וראיתי להרב מהריב"ל ח"ג סי' ב' חקר חקיר' ב' וכ' על דברי הרשב"א ולפי דבריו צריך שנא' דשתיקות' לאחר מתן מעות דאמרו בגמ' היינו היכא שלא בא לידו בתורת מתנה ולא בתורת פקדון אלא כענין ההיא דאמרי' פ"ק וכו' והנה משמעתין נר' דגם בפקדון אמרי' שתיקה לאחר מתן מעות וכו' ויש לי ביאור על דבריו כתבתי בארוכה בפירושי לא"ה ע"ש גם במחלוקת שכ' הרב בן רבינו ירוחם להרשב"א ויש לי עוד עיון בחקירה הג' שחקר הרב ז"ל ואני לא באתי בזה רק לפרש מה שנוגע לענין ההלכה לבד עם פי' הרבנים שפסקו דיני הלכותינו ולא יותר ומ"מ להיות ענין מצוי בכל יום שהאיש נותן לאשה הכסף ואחר כך אומר תהא לי מקודשת ראיתי לכתוב דעתי בזה ובפירושי לא"ה ראיתי לחוש להחמיר והבאתי ראיה מהרב מוהריב"ל זלה"ה וכעת נתיישבתי בדבר וראיתי להחמיר בראיה מפורש', מדברי הריב"ש סי' ק"ע על מי שזרק הטבע' בחיקה ותכף אמר בהך מקודשת וכו' כ' ז"ל ואף להרי"ף שכתב דוקא כשבא לידה בתורת פקדון הוא דאמרי' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אבל כשבא לידה שלא בתורת פקדון צריכה גט מספ' וכו' בנדון זה אין לחוש כלל דהא טעמא דר"ה הוא משום דאי לא ניחא לה חשדינהו ובנדון זה כבר העידו העדים שכשמוע דברי הסופר הפשיל את בגדיו וכו' ע"כ כנר' מדבריו ז"ל דכל שלא השליכן ספיקא הו' לדעת הרי"ף וראיתי בתשובות באו מחדש מהרב מוהרי"ק בדיני קידושין סי' ב' כ' ז"ל דגם להרי"ף והרא"ש אינה מקודשת וסיים ז"ל הא קמן דלא חש ר"ה בריה דר' יהושע בההיא דצפיתא דאסר אלא משום דמעיקרא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה אבל אי לא יהבינהו ניהלה מעיקרא בתורת קדושין מודה דשתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי הרי"ף והרא"ש עכ"ל ול"נ דלא הקילו אלא דוקא בפקדון דמחייב' באחריותו אבל כל שלא בא בתורת פקדון ראוי להחמיר לדעתם ז"ל וכן דקדק הריב"ש ז"ל שכ' ז"ל ואפילו לדעת הרי"ף שכ' דוקא כשבא לידה מתחלה בתורת פקדון וכו' אבל כשבא לידה שלא בתורת פקדון צריכה גט מספק עכ"ל באופן דבההיא דה' מוהרי"ק זלה"ה שכתב בתשובה נראה לחוש ולהחמיר לע"ד מטעם זה

הלכה ו כשם שאין אשה וכו'. יל"ד מנא ליה בפשוט דאשה אינה נקנית בפחות מש"פ אי משום דכתיב בה כסף ואין כסף פחות מש"פ וכמ"ש התו' לעיל בריש פרקין ד"ה ואשה בפחות וכו' כמו כן בשדה כסף כתיב ולמה צריך למילף מאשה ואי יעלה על הדעת דכסף הוי פחות מש"פ וטעמא דאין אשה נקנית בפחות מש"פ משום דהיא לא מקניי' עצמה וקפדה בהכי בשדה דליכא למימר הכי מנלן דאינו נקנה בפחות מש"פ. ונראה שטעם האשה הוא משום דאין כסף פחות מש"פ אבל בשדה כיון דאפי' בחליפין נקנה דהוי פחות מש"פ א"כ גלוי לנו דכסף דשדה הוי פחות מש"פ לז"א כשם וכו' וקנין כסף לחוד וקנין חליפין לחוד כן נ"ל לתירוץ הראשון שכתבו התוס' דגמר שדה מאשה: ואימא עד דעביד וכו' לא ס"ד דכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ פסוק זה הוא בירמיה פרשה כ"ג ולא הוזכר שם דגים שבים וכיון שכן מנלן דבחדא מהנך חייבים העונש דילמא מפני האלה תאב' הארץ ולא יותר ובשבועות דף ל"ט איתא אחר פסוק זה וכתיב ע"כ תאבל נראה דג"ש יליף כי היכי דהתם הו' עם דגים שבים הכא נמי ג"כ. מי כתיב ופרצו פרצו כתיב. יל"ד דע"כ אין לדקדק בזה שהרי אלה וכחש כתיב בוא"ו ובאלה לחודא חייבים עונש זה והריטב"א גריס אלא והשתא הדר ביה ממאי דקאמר לעיל ולפ"ז מאי דכתיב גבי אלה כי מפני אלה אבלה ארץ לא הוי אלא אבלות לחודיה. אבל יל"ד לישנא דאיתא בשבועות דרך סתם כמו שהבאתי למעלה א"נ כיון דאלה כתיב בראש המקרא אינו מן מנין זה והוא היותר חמור מכל מה שהזכיר

הלכה ז תוס' האשה וכו' ותירצו דהתם איירי במצורע לתירוץ זה יש לעיין מאי דדחי התם בתמיד נשחט שאני מצורע וכו' כיון שהקושי' היתה ממצורע ולא משאר קרבנות ונראה דבקושי' הוה ס"ל דהוי משונה משאר קרבנות מדכתיב זאת תהיה דהוי עכובא ומשני דאדרבה אינו כן דאדרבא מצורע שאני אבל לעולם דכל הקרבנות אפשר להקריב העולה קודם החטאת ובתירוץ הגמרא דתריץ שאני עולה וכו' צ"ל דהשתא לא דרשינן קרא דאשר לחטאת ראשונה לבנין אב והוא באמת דבר דחוק לפירושם ז"ל גם לפי' השני שפירשו ק' וצ"ע:

ולענין הלכה פסק הרמב"ם בפ"ק מה' מחוסרי כפרה דשעבודא דאורייתא וכ"כ בפי"א מהלכות מלוה:

וא"ת הא בפ' גט פשוט קאמר רבה שעבודא לאו דאורייתא ופריך והאמר רבא גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו ומסי' דרבא טעמא דבני מערב' קאמר וליה לא ס"ל והרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות כתב דבין שגבו קרקע בין שגבו וכו' אין לו ולכאורה דין זה הו' כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא קשיא מידי דהתם איכא טעמא רבה דכתיב בכל אשר ימצא לו וכל שאינו בעין לא קרינן ביה ימצא לו ואפי' מ"ד שעבודא דאורייתא ס"ל הכא דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ומאי דתלי' בגמרא הא בהא לא קשיא מידי דמכ"ש פריך דהיכי קאמר רבא שעבודא לאו דאורייתא הרי קאמר רבה דגבו קרקע יש לו אלמא אפילו התם דקרא כתיב בכל אשר ימצא וכו' עם כל זה אמר דיש לו א"כ ע"כ ס"ל דשעבודא דא רייתו אבל מאן דס"ל דשעבודא דאורייתא מצי סבר דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו כיון דלא מתקיים שפיר קרא דכל אשר ימצא ורשב"ם ז"ל כ' בפ' יש נוחלין דקכ"ה טעמא דבין גבו קרקע וכו' משום דהני לא הוו מעות דשבק אביהן והוה ליה ראוי וכו' וא"כ אע"ג דשעבודא דאורייתא לענין ירושת בכור בעי' מוחזק גמור ולא יהיה ראוי כלל ותמהתי מבעלי התוס' שכתבו בפרק יש נוחלין דף קכ"ו וצ"ע דרב פפא סבר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו א"כ סבר שעבודא לאו דאורייתא דבשלהי גט פשוט מדמי להו אהדדי דהרי כפי מ"ש במכ"ש פריך כדפרישית והוא נאות לקיים ההלכה דשעבודא דאורייתא:

פיסקא וקונה את עצמה וכו' אלא מיתת בעל מנלן מהקישא דאחרת לאמה לא מצי אתיא דלא איתקש אלא לענין הכנסות כדכתיב אם אחרת יקח וכו' לא לענין יציאות:

והא עריות וכו' יל"ד דאיכא למפרך מה לעריות שהן אפילו בגט אסורים ואפשר דעל סברא דאסרה מתירה לחודיה הוא דפריך א"נ איכא למעבד יוכיח מיבמה שאין לה בנים דאם נתן לה בעלה גט אסורה ליבם ואם מת מותרת לו. ש"ל סברא הוא וכו' יל"ד נימא דקרא דספר כריתות מיעט הך סברא דדוקא ספר כורת' לא דבר אחר ונראה דלא ממעטינן מהך קרא כ"א יציאות הנעשות בידי אדם דומיא דגט אך ק' דלקמן פרש"י על מאי דקאמר לכ"ע בעשה ויצאה והיתה ע"י גרושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת וכו' הרי דקאי בגרושין וממעט מיתה וליכא למימר דמיתור' דושלחה דריש דהא איצטריך לכמה דרשות בהאיש מקדש:

הא דלא פריך והא ע"כ ושפחה כנענית דמאי דאסר להו בעבדות לא שרי להו מילי דעבדות שאני דהוי ממונו של אדם שמניחו ליורשיו וע"ע ג"כ דמי לממון בתוך שש:

ודילמא אין לה בנים אסורה לעלמא וכו'. יל"ד דא"כ לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דכתב רחמנא באין לה בנים למה לי כיון דבכל גוונא אסורא. ונראה שבא לתת עשה ביש לה בנים שאינו חייב על לאו אלא דוקא באין לה בנים. ע"ק במאי דפריך ואימא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה דא"כ לא תהיה אשת המת החוצה דכתב רחמנא למה לי ונראה להטיל בו איסור נוסף מלבד העשה ותוספ' רי"ד כתב ענין אחר ע"ש. אלא מדאמר רחמנא וכו' יל"ד דילמא הוי אלמנה שנחלצה שהחליצה התירה הכתוב לינשא דחליצה פקעה אלמנותה ואפילו הכי אסרה לכ"ע אבל לכ"ע שרי שכן מצינו היתרה מונקר' שמו בישראל בית חלוץ הנעל כדלקמן ונראה דאם לא ידענו דמיתה מתירתה לא דרשי' מבית חלוץ הנעל היתר חלוצה תוס' אלא מיתת בעל מנ"ל וכו' תימא וכו' קשה לי מה קושיא היא זאת דע"כ הוצרכו קראי הכא והתם בעריות איצטריכו דלא נימא לאחר מיתה איסור כרת ליכא אבל איסור עשה איכא דאשת איש ג"כ איצטריך דלא