עצמות יוסף על קידושין מה

נימא דהו' בעשה לאחר מיתה ואיצטריך קרא להתיר לגמרי ונראה דהתו' קיימי בדברי המקשה שלא עלה על דעתו חילוק בין איסור חמור לאיסור קל ע"ק במ"ש וי"ל אחרי שראינו וכו' דא"כ היכ' פריך בגמרא והא עריות וכו' כיון דלא ידעינן עריות אלא אחר שכתיב אשת איש: וראיתי כתוב בגליון בדיבור זה דבעריות איכא כמה קראי להתיר לאחר מיתה ואם הסברא דהוא אסרה והוא שרתה קיימת ע"כ איצטריך חד עריות לבטל הסברא הזאת וזה הוא דפריך בגמרא והא עריות ומ"ש התוס' אחרי שראינו וכו' הוא' לשאר קראי דעריות. ונראה לי עוד דאיכא למידק לפי תירוצם ז"ל דכיון דאיכא קראי בעריות להתיר לאחר מיתה לשתוק קרא מאשת איש דע"כ ידעינן התירו כיון דהוצרכו כמה קראי בעריות לשתוק מכלהו ולא לכתוב אלא א' אלא ע"כ אית לו למימר דהוה ילפינן מאשת איש דמותרת מש"ה איצטריכו כלהו ונראה דלפי המסקנא לא קשיא מידי דליכא שום קרא מיותר וכשאמר בגמרא סברא הוא הוה ס"ל דליכא שום קרא בעריות לאסרן לאחר מיתם אלא מסברא הוה ידעינן' דאסורות בין מחיים בין לאחר מיתה ולכך פריך בגמרא אהך סברא דהוא אסרה וכו' והא עריות דאסר להו וכו' עד דמסיק מקרא דאו כי' ימות וכו' ולהך מסקנא הוא דדרשינן הנהו קראי דעריות דהנהו דהתם נמי לאו דרש' ברורה הם וז"ש התוס' אחרי שראינו שהתיר הכתוב כדדרשי' וכו' דמעיקרא לא הוה דריש להו ועוד דקדקו לומר כדדרשינן וכו' לומר שאיני כ"א דרשא בעלמא לא יתיר כי היכי דנימא ביה מדאיצטריך וכו' וק"ל

תוס' לכ"ע בעשה הקשה הרב מוהריב"ל מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית ונראה דאיכא למימר ביאה תוכיח ואע"ג דנימא דלא עבדינן יוכיח מהכנסה ליציאה ופרכא הוא דעבדינן וכמ"ש התוס' לעיל דעבדי פרכא מהכנסה ליציאה וכ"כ לקמן בד"ה ותה' יבמה וכו' מ"מ איכא למעבד הך ק"ו מנושאים ומה יבם שאינו מתיר את אשתו בגט לאחיו מתירתו במיתתו איש דעלמא שמתיר את אשתו בגט אינו דין שיתירנה במיתה ואם נאמר שפחה כנענית תוכיח איכא למפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה נקנית בביאה דמהכנסה ליציאה פרכי' אך יש לגמגם בק"ו וה כיון שעיקר נשואי' היבמה הם להקים לאחיו שם בישראל אינו סיב' מכרע' שעם שאינו מתירה בגט מתירה ליבם במיתתו והרב הנזכר תי' לקושייתו ז"ל דאיכא למימר חליצה תוכיח שאינה בשפחה כנענית ומותרת בעלמא אף אני אביא מיתה וכו':

ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל כיון דאכתי לא ידעינן דאשת איש מותרת במיתת הבעל שפחה כנענית גופה תיתי בק"ו שתהא חליצה מתירתה ולא נתבטל ק"ו זה אלא משום דאיכא פרכא דמיתת הבעל וכמ"ש התוס' למע' ד"ה ספר כורתה וכו' וזה ית' אחר שנעמוד בדקדוק דבריהם שקבעו דבריהם על מאי' דפריך ואימא וכו' לכ"ע בעשה וראוי היה שיעשו קושייתם על מאי דבעי מעיקרא מיתת בעלים מנלן וכו' ונראה דהתם היתה התשובה בצדה דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית וליכא למימר חליצה תוכיח דאיכא למימר היא גופה תיתי' כדפרישית הכא ליכא למימר היא גופה תיתי כיון דהכא קאמר ואימא וכו' לכ"ע בעשה דכיון דאפיקתי' ממיתה ואוקמ' אעשה השתא ליכא למימר דחליצה גופה דשפחה כנענית תיתי' בק"ו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן המיתה אפיקתה מאיסור כרת תאמר בשפחה כנענית דלעולם באיסורא עומדת' וזה כדאי להבנת הרב מוהריב"ל לא היה ראו' שיעלה זה מאדם גדול כמוהו' עוד י"ל במאי דכתב ז"ל חליצה תוכיח דאינה מתרת בשפחה כנענית ואינה מתרת בעלמא דהא מאי דחליצה מתרת אינה' בכ"ע אלא דוקא ביבמה והק"ו לאשה דעלמא ונראה דהק"ו הוא הכי גט שאינו' מתיר בעלמא ביבם מתיר בעלמא' מיתה לא כל שכן וכו' ולא נזכר בענין הקל ואומר שום מקום מיוחד ועבדים יוציח' מחליצה דאינה בשפחה כנענית ועם כל זה מתרת בעלמא' במקום שיהיה כגון ביבמה אף אני אביא מיתה שעם שאינה מתרת ביבמה מתיר בעלמא כגון ביבמה ימינה נלמוד לאשה דמאי שנא אשה דעלמא מיבמה לענין מיתה זה צריך בהכרח לאומרו לדעת הרב ז"ל עוד יל"ד דאיכא למפרך מה לגט שכן מכניס ולכך מוציא ואע"ג דבמיתה לא שייך למימר הכנסה כבר פריך תלמודא לעיל מה לכסף שכן פודין בה הקדשות משא"כ בביאה וכו'. ונראה דסמיך אק"ו של מקומות ונימא הכי ומה מגורשת שאינה מותרת ליבם מותרת לעלמא אלמנה שמותרת במיתת היבם ליבם אינו דין שיהא מותרת במיתת איש דעלמא והשתא ליכא למפרך מידי. עוד יל"ד מה לגט שכן מתיר לעלמא במקום יבם תאמר מיתה שאינה מתרת לעלמא במקום יבם. ונראה דאפשר שיתורץ בהפיכת הק"ו כדפרישית. עוד יל"ד דאיכא למפרך דהאי ק"ו אית ביה דיו מה גט אינה מתרת לכהן הדיוט אף מיתה לא יתירנ' לכהן הדיוט. וה' מוהריב"ל הקשה עוד דיו שיהא כמיתה ולא יתירנה אלא במקום שאין לה בנים ונראה דהתוס' מקשי' על מאי דקאמר בגמ' לכ"ע בעשה דהא אינו לכ"ע דהא לפחות איכא לאוכוחי היכא שאין לה בנים או בשאר דברים ואעפ"י שלא יהיה לכהן הדיוט והיכי קאמר בגמרא לכ"ע. והרב מוהריב"ל תירץ לקושייתו זאת דהך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא ולפ"ז גם לקושייתו הראשונה שהקשה דמה לגט שכן מתיר בשפחה כנענית הוה מצי לתרץ שאינו אלא גילוי מילתא אלא דניחא ליה לרב לתרץ בהוראה שהוא ק"ו

פיסקא והיבמה וכו' בביאה מנלן דאינה נקנית אלא בביאה לחודא. ואימא לכולה מילתא כאשה וקשה דא"כ לשתוק קרא מיבמה יבא עליה דלמדנו ממנו ביאה ומאשה נפקא לן שטר וביאה ונראה דאי ילפי' מאשה היינו או' מה אשה אין כסף ושטר גומרי' ליורש' ולטמא לה כמו כן ביבמה אין גומרים ולהכי כתב רחמנא ביאה לו' דביאה גומרת ליורש' ולטמא לה וכסף ושטר כי ביאה ולשון רש"י ז"ל שכתב מה אשה וכו' צריך לפרשו ע"ד זה ולפ"ז איצט' ויבמה ומאי דילפינן כוליה מילתא מאשה היינו לו' דכסף ושטר גומרים דומיא דביאה וזה מכח יתורא דויבמה והא דקתני בברייתא יכול כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה יעיד על זה עוד יל"ד לפי המסקא אמאי לא נקיים ההיקש דאשה ותהא נקנה בכסף שטר ובביאה ואיצטריך ויבמה לומר דבביא' דוקא הוי בע"כ דהכי משמע הה"א דויבמה לומר בביאה דוקא וק"ל עוד יל"ד דאי יבמה איצטר' כי היכי דלא נילף מאשה לשתוק מאשה ומה"א דויבמה ולא נימא אלא יבמה יבא עליה לחוד דמשמע דבביאה דוקא קונה ואפשר דלאשה אינו מיותר דאיצטריך לו' דהוי כאשתו לכל דבר ויוצאה בגט כאשה עוד דקדוק אחר כתבתי למעלה בשמעתא דובעלה מלמד שנקנית בביאה ע"ש. ואימא מאי ויבמה דבע"כ מיבם פרש"י ה"ג האי מבעיא ליה וטעמו ז"ל משום דלשון ואימא הוא לשון מסופק וזאת הדרשא היא מבוררת ופשוטה בברייתא ביבמות ועוד דאי להך דרשא הוא דאתא אם כן כי משני א"כ לימא קרא ויבם משמע דמוובם הוה שמעי' בע"כ וזה א"א וברוב הנוסחאות איתא בברייתא ביבמות ויבם ביאה גומרת בה ויבמה בע"כ. וקשה שאם כחו של מקשה בהקשותו האי מבעיא ליה וכו' מכח הברייתא דיבמות וכמו שפירש"י בדעת המקשה קשה דמה פריך וכי ראה תחילת הברייתא ראה סופה ונראה דהמקשה לא הקשה מכח הברייתא אלא מכח הדין שהיה מקובל אצלו מדרש' וזה דקדק רש"י באו' בדברי המקשה דהכי דרשינן ובדברי המתרץ הזכיר הברייתא פיסקא בחליצה מנלן וכו' קשה מדאיצטריך הנעל למעט גט ביבמה שמעינן דחליצה מתירתה שאם חליצה אינה אלא מצוה היכי ממעטים גט באו' נעל אין מידי אחרינא לא דמשמע דממעט גט דהיינו כריתות דכורתה ומתירה ודכוותה צריך להיות החליצה ועוד קשה לאביי דקאמר לעיל דהאשה אינה יוצאה בכסף מסברא דאין קטיגור נעשה סניגור וקרא דספר כריתות לא איצטריך אלא לחליצה דליבום לא איצטריך דלא ממעט אלא מלתא דבידי אדם ואי חליצה אינה מתירה אמאי איצטריך ספר כורתה לו' דאין דבר אחר כורתה. ונראה דס"ד דהחליצה הוא למצוה דלא מהני אלא בחליצה ודבר אחר ומ"ש ספר כורתה וכו' כיון דבלא מצות חליצה אינה מותרת