עצמות יוסף על קידושין מב

אחר מדכתב לשון שמא משמע שאם ודאי שוה פרוטה במקום אחר הויא מקודשת גמורה. ומדקדוק דברי הרא"ש ז"ל נראה לדקדק דצריך שיהיה אורחה לאותו מקום דאל"כ אינה מקודשת ובקצת נוסחאות כתוב בדברי הרא"ש דאית לה אורחא להתם דאפשר דקאי לאשה. ולענין הלכה נראה דיש להחמיר בין אית לה אורחא בין ליתא אורחא ואפילו בירק ותבשיל חיישינן מדרבנן דילמא איכא אינש ממדי במקו' הזה והוא שידעו העדי' שדרך אות' האשה להתיקר באותו דבר דאם לא כן הוי כמקדשה בלא עדים וכמו שכתבתי למעלה

הלכה ג ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא וכו' רש"י פי' שבא אחר וקדשה ואינו מפר' שקדשה אחיו לפי שלא הוצרך לכך. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי הוצרכו לדחוק עצמם וכו' דאיירי שקדשה אחיו דהא ע"כ הדבר הוא פשוט דרב חסדא לית ליה דשמואל דהא אמרינן בסמוך דאמרו ליה רבנן והא איכא סהדי באידי' וכו' וע"כ אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהוי' מקודשת ודאית אלא בספק אלמא דרב חסדא אפילו ספק אינה לדעתו ועוד דאי רב חסדא חייש להא דשמואל אם כן לא התירה לאחרון אם לא הצריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה דאין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלי גט מן הראשון כיון שאפי' רב חסדא היה מצריכה גט אחר זה ראיתי להריטב"א ז"ל הכרח כן לתי' הך קושיא שהקשו התוספות באמת תמוהים מאד. ונראה שהתוס' דקדקו בדברי הגמ' במאי דפריך והאמר שמואל וכו' אהך עובדא דמייתי תלמודא שהנה מן הראוי היה שיביא בעל התלמוד כל המעשה ואח"כ יקשה על דבריו והאמר שמואל וכו' ובעל התלמוד לא עשה כן אלא הביא מקצת המעשה ועליו הקשה משמואל והנה היתה כוונת התוס' בעבור זה לומר דבעל התלמוד הקשה משמואל על תחלת המעשה כנראה דלהך מלתא לחודא אית בה פירכא מבלי סיום המעשה וזה אינו דמצי אמר לך הא בקדושי ספק נהי דלפי המסקנא לא קשי' ולא מידי ותירצו דאתחילת המעשה ג"כ לא קשי' ולא מידי דאיירי שקדשה אחיו וכו' והנה מעשה שהיה כך היה כדפרישית והתלמוד הקשה משמואל ומשני וכו' והא דקאמר לאו כל כמינך וכו' לקס"ד של בעלי התוספו' פירושו היה לאו כל כמינך לאוסרו על זה אבל אם יגרשנה זה תהיה מותרת לו והשתא דהוי אחיו נימא דאסור לגמרי משום גרושת אחיו לאו היינו דיהודית וכו' יש לדקדק דיש לחלק דהתם מעולם לא קבלה קדושין אחרים אבל הכא שכבר קבלה קדושי ראשון אלא דמספיקא לא קבלה קדושין אית ביה ש"פ מנלן דלא חיישינן ואפי' דלא מייתי אלא שהאש' אינה נאמנת וצריך להתיישב בזה שהרי ע"כ צריך לחלק לענין קלא דלא איתחזק בי דינא להכא לדעת אביי דפליגי אדרב חסדא מהך טעמ' דפרישי' דפשטה ידה וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל. תוס' והאיכא עדים וכו' אין לפרש וכו' דא"כ אין לדבר סוף וכו'. וראיתי להרב מוהרי"ן לב זלה"ה ח"ג סימן צ"ט כתב על דבריהם ז"ל ולכאורה איכא לאקשויי במאי דקאמרי התוס' א"כ אין לדבר סוף וכו' ומאי קושיא והרי שמואל חושש לשמא שוה פרוטה במדי וכיון דכן אפשר דאינהו רבנן אינם רוצים לחוש למה ששוה במקום אחר אבל כי היכי דשמואל חושש לשמא שוה פרוטה במק"א ה"נ מצינן למימר דהנהו רבנן חוששים לשמא ההוא אבנא דכוחלא הוה ביה שוה פרוטה עכ"ל ול"נ דיותר קל הוא לידע אי ש"פ במדי שאפשר שהרבה מבני מדי יבאו במקום הזה או אחד מן המקומות שיאמר שדבר זה ש"פ במקומו משנדע אי איכא עדים בשום מקום יעיד על דבר פרטי זה בהאי אבנ' דכוחל' אי היה שוה פרוטה בעידן קדושין כל זמן דליכא אפילו קול בעלמא זה נראה לכוונתם ז"ל. ולענין הלכה אזכיר לך מעט מזעיר ממה שהשיגה ידי בענינים אלו כי הוא צורך גדול בדבר. דע כי בהך עובד' מצאתי מחלוקת בין הגדולים בהך קול שיצא אי דאיכא סהדי וכו' אי הוי קודם שקבלה קדושין מאחר או לא שהר"ן ז"ל כתב בשם הרא"ה ז"ל דכי מסקינן דחיישינן בכהאי גוונא לקלא אף על גב דלא איתחזק הני מילי היכא דנפק קלא קודם שנתארסה לשני דאי אחר שנתארסה לא חיישינן לה דאפילו בקלא דאיתחזק אמרי' התם דלא חיישינן לקלא דבתר אירוסין ולא עדיף קלא דלא איתחזק כי האי משום דפשטה ידה וקבלה קדושין טפי מקלא דאיתחזק בעלמא ע"כ ולהך סברא יש לדקדק בה במאי דקאמר רב חסדא לאו היינו דביתהו וכו' ומאי קושיא דביתהו דר' חייא הוה קלא דבתר נשואין ודביתהו דר' חייא הוה לאחזוקי כוליה מלתא ולקושיית בתר נשואין נראה דלא קשה ולא מידי דנהי דהרא"ה ז"ל מפר' בהך דקאמר והאיכא עדים וכו' שיצא הקול קודם שנתקדש' לאחר דאל"כ ל"ח לההוא קול אבל הך דאמרה ליה אימי' והא בההוא יומא וכו' לאו משום קלא קאמר הכי אלא אחר נשואים באתם אמה לאוסרה על האחרון ולהכי קאמר לה רב חסדא לאו היינו דביתהו דר' חייא וכו' ופריך תלמודא נהי דלא חיישת לאימ' סוף סוף ניחוש אנן לקלא דנפק קודם אירוסין אע"ג דלא אתחזק בי דינא שוב ראיתי להר' מוהרי"ן לב הוקשה לו קושיא זו בח"ג סי' צ"ט והנלע"ד כתבתי. עוד הקשה הרב הנזכר על דברי הרא"ה ז"ל דאמאי לא קאמר הרא"ה דקלא דאתחזק הוא ולבתר ארוסה הוה ונהי דלבתר אירוסין לא חיישי' לקלא אע"ג דאתחזק ה"מ לאחזוקי כוליה מלתא משום קלא ובהך סבר' פליגי אביי ורב חסדא דר' חסדא ס"ל דאע"ג דפשט' ידה וקבל' קדושין והוחזק הקול אפ"ה ל"ח לה כיון דהוא קלא דבתר אירוסין ונ"ל דס"ל הרא"ה ז"ל דבקל' דבתר אירוסין אין לחלק בדבר כלל דבכל גוונא ל"ת ולא שייך בה פלוגתא דרב חסדא ואביי. והמרדכי חלק בדבר זה ומפרש שמעתין בקלא דבתר נשואין ע"ש. וחידשתי חידוש מדעתי לענין הדין בהך דאמרי' לאו כל כמינ' דאימך וכו' דהיינו דוקא משום שהיתה נשואה מש"ה לא אמרינן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ותהא אסור לישב עם בעלה דמאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לאו כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו שהיה בא עליה אבל אם היתה מאורס' ואמרה שקבלה קדושין מאחר נ"ל דכיון דשויא נפשיה חתיכה דאיסורא מונעים הבעל מלבא עליה. ולמדתי חידוש זה מדכ' הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ל"ה סי' ג' בתוך התשובה ז"ל ואפי' אם היתה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדשה כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרי' דשויתה לעצמו חתיכה דאיסורא ויוציאנה בגט עכ"ל. וקשה שהרא"ש ז"ל עצמו בסוף גיטין כ' מעשה בא' שאמר קדשתי אחות אשתי בפני פלו' ופלוני והלכו למדינת הים קודם שקדשתי את אשתי ולא גרשתיה והרי היא נשואה ויש לה בנים וכ' ר"ח דאינו נאמן לאוסרה כל זמן שלא יביא עדים ואפי' אם תאמר אמת שקדשני אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה עכ"ל כנר' דס"ל ז"ל שאינה נאמנת לאסור כלל ולא אמרי' דשוי נפשה חתיכ' דאיסור' אלא שהחילוק הוא מבורר דבנשוא' לא אמרי' הכי כ"ש אם יש לה בנים דנמצאת חבה לאחריני שעושה אותם ממזרים. וראיתי אל הרב הגדול מהר"י קארו זלה"ה בטור א"ה סי' מ"ו הביא חשובה זו מהרא"ש וכתב עליו ז"ל ועל מ"ש שאם היתה מודה דהיינו או' שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ויוציאה בלא כתובה יש לתמוה מדאית' בפ"ק דקדושין יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה וכו' אמר לה לאו כל כמינה דאימיך דאסרת ליך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאמרה כן בשם אחרים עכ"ל. ודבריו תמוהים בעיני שכפי חילוק ז"ל שחילק תקשי לן בדברי הרא"ש מ"ש בסוף גיטין בשם ר"ת בדרך סתם והביאו הטור בסי' מ"ח לענין הלכה דהתם היא עצמה אומרת כן ואפ"ה לא הצריכה כלל ודוחק לומר שבתשובה זו חולק עם מ"ש בפסקיו ועם החילוק שחילקתי הוא ברור דהך עובדא דשמעתין הוא בתר נשואין כדפרישית ומש"ה לאו כל כמינה לאסור עצמה עליו והוא דבר ברור לע"ד וראיתי סמך לדברי בדברי בעלי תוס' רי"ד ז"ל שכתבו בשמעתין בהך עובדא דיהודית ז"ל פי' אע"ג דהיא מהימנ' לשוי' נפשה חתיכה דאיסורא כדתנן לקמן בפ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה הלכך כי קאסרה נפש' עלויה מהימנא כיון דלא מפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה משעבדא ליה ומטי' איסורא