עצמות יוסף על קידושין יט

פרוטה תקדש. והתוס' כתבו לקמן דף י"ב אהא דפריך לבית שמאי וכו' מברתי' דרבי ינאי שאם קדשה בפרוטה מקודשת כנראה דוקא פרוטה. ונראה שדעת' ז"ל דהמקשה ס"ל דאפי' פשטה ידה אינה מקודשת בפחות מדינר הואיל ומקפדת וכשתירץ פשטה ידה לא קאמינא לא נחתינן כ"כ דרגי ונאמר דאפילו פחות משוה פרוטה שתהא מקודשת ודוקא בפרוטה אמרינן הכי אבל לא בפחות זה נראה לסברת ב"ש

עוד הקשו לרש"י מאי בעי תלמודא לקמן בשטר מנ"ל נגמר משדה וכו' ויש לדקדק דהיכי מצי יליף שטר דאשה משטר דשדה דהכא הבעל כותבו ואומר בתך קנויה לי אבל בשטר המכירה המוכר כותב שדי מכורה לך וזה פשוט מאד דהכא מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא דכתיב כי יקח איש אשה כדאמרינן לקמן דף ט' ולפי המסקנא דהתם ניחא דהלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקרא וכיון שכן שפיר ילפינן שטר משדה ויהיה מכור לענין ההלכה. אבל קשה ממ"ש התוס' לקמן בד"ה ומנין שאף בשטר ז"ל ועוד כיון דלר"ח ליכא למילף וכו' דהיכי מצי למילף וכו' כיון דהלכתא נינהו. ונראה דדוקא בג"ש אמרו התוס' הכי משום דלא ילפי' אלא מאי דשייך לענין קנין לבד אבל לקמן כתבו התוס' כן על ק"ו שעשו דבק"ו שייך לומר דיו שיהא דומה ממש למלמד וזה א"א זהו מה שנראה לחלק בזה עם מ"ש התוס' לקמן עוד הקשו אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ק' דהא אין הנכרי קונה בחזקה ולא בשטר אלא בכסף דוקא וכמ"ש ר"ת לקמן במתניתין דע"ע דאין לחלק בין קונה למקנה וכתב דלא ילפינן משדה עפרון אלא מקניי' שדה לאשמועינן דכסף איקרי קנין אבל מקניית שדה דעלמא הוא דילפינן וכמ"ש רש"י ז"ל מה שדה מקניי' בחליפין דכתיב וישלוף נעלו וכו' א"כ מה הקשו התוס' בסמוך היכי ס"ד דנילף משדה עפרון והא שדה עפרון גופיה לא מקני בחליפין וכו' ומאי קושיא הא לא ילפינן משדה עפרון אלא דקיחה אקרי קנין ומקני' שדה ילפינן ונראה דהתוס' מקשי' לפי שיטת רש"י דילפינן מקנין שדה דבועז ולדעתו ז"ל קשה דאשה נמי תקנה בחזקה וכו'

ועדיין יש לדקדק במ"ש ר"ת בתירצו והמקשה שהקשה וכו' דלא יליף בכל ענייני שדה וכו' והכי קאמר דלא יליף מכל ענייני שדה כנראה דהוה מצי למילף בכל ענייני שדה והיכי מצי למילף הכי כיון דשדה עפרון לא מקניי' אלא בכסף ולא היה להם לומר אלא דלא יליף אלא כסף משום דשדה עפרון לא מקניי' אלא ואפשר דכוונת ר"ת היא לומר דאי הוה גמרינן לכל מילי משדה דעלמא היינו למדי' חזקה אבל בחזקה לא הקשה לפי אנו עושים הכל ענייני שדה אפילו דעלמא אבל לרש"י ז"ל שאמר דחליפין דשדה דהיינו שדה דעלמא קשה זה נראה נכון בזה עם שאפשר לומר שלדעת ר"ת הנכרי קונה בחזקה ובשטר מיהא קשיא שבפי' כתב ר"ת דהנכרי אינו קונה בשטר ומה שכתבו התוס' המקשה שהקשה ואימא ה"נ בשטר וחזקה לא הקשה לשון בשטר שכתבו התוס' קשה דהא דלא שייך בזה המקשה להקשות אלא בחזקה ואימא ה"נ אבל בשטר הא ג"כ אשה נקנית בשטר ונראה דהכי פריך ואימא ה"נ בשטר נילף מהכא ולישתוק מההיקש דויצאה והיתה ע"כ

עוד כתבו וכן משמע מכסף מקנתו וכו'. וקשה דהא לקמן הך דרשא דמכסף מקנתו דממעט חליפין לא נאמר אלא לרב ששת דס"ל דפירי עבדי חליפין אבל לר"נ דס"ל דפירי לא עבדי חליפין איצטריך מכסף מקנתו למעט תבואה וכלים היכא דלית בהו שוה פרוטה וכיון דהתם הוי דלא כהלכתא איך היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד נכרי ונראה דר"ת לא מההיא דלקמן אמרה מסברא אית ליה והנכרי קונה בחליפין בשאר עניינים משום דכסף וחליפים דמו אהדדי וכלהו הוי מטעם כסף ומהך טעמא היה רגיל לשלוח הרשאה וכו' אך קשה שהטור בח"מ סי' קכ"ג והמרדכי בפ' מרובה כתבו בשם ר"ת שהיה נוהג לשלוח הרשאה מדקאמר מכסף מקנתו וכו' והנראה יותר דר"נ ורב ששת דלקמן לא פליגי אלא אי פירות עבדי חליפין אבל כ"ע מודו דהנכרי קונה בחליפין עוד קשה היכי פריך למאי איצטריך מכסף מקנתו דהא איצטריך דדייקינן דבעלמא נכרי קונה בחליפין ועם מה שכתבתי למעלה דהסברא מחייבה שהנכרי קונה בחליפין ניחא דלא איצטריך קרא להכי אבל כבר כתבתי דחייה למעלה. ועוד נראה שאם כל כוונת הכתוב היתה לכך היה ראוי לכתוב בהדיא שהנכרי אינו קונה הע"ע בחליפין והוה דייקא דהא בעלמא קונה בחליפין קרקעות ושאר דברים אבל כיון דקרא לא הזכיר אלא מכסף מקנתו ומשמע בכסף הוא נקנה אבל אינו נקנה בחליפין והדר דייקינן דוקא הכא הוא דאינו נקנה בחליפין הא בעלמא נקנה בחליפין הוה ליה הך דיוקא במעוט דמעוט

עוד כתבו מדאיתקש עברי לעברי' וכו' דע לשון קצר, כתבו התוס' בזה דהא ע"ע הנמכר לנכרי לא איתקש לעבריה אלא ע"ע הנמכר לישראל בדוקא כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה כדאיתא לקמן במתני' דע"ע דהא הנמכר לישראל יליף מכסף בהיקש דעברי' אלא דע"ע הנמכר לנכרי יליף מג"ש דש"ש ויליף נמכר לגוי מנמכר לישראל ועל זה סמכו התוספות עוד יש לדקדק אמאי לא הקשו התוס' דבע"ע לא צריך מיעוט לחליפין כיון דילפינן ביה שנקנה בכסף וחליפין לא הוו כסף כיון דאפילו פחות משוה פרוטה הוו חליפין דומיא דאשה דמטעם זה אינה נקנית בחליפין ונראה דכיון דאין כסף ברור בו אמרי' דקני חליפין ביה אי לאו מכסף מקנתו דמאשה לא ממעטי' דמיעוט קניינים לא ילפינן וקנין כסף יליף מאשה וחליפין הוה יליף מקנייני' שהרי כתבו התוס' כך מחליפין דשוה בשניהם אך קשה דהא כתבינן לעיל דר"ת לא יליף זה אלא מכסף מקנתו ומלישנא דוכן משמע לקמן שכתבו התוס' למעלה הוה משמע שהראשון הוא הכרח עצמו דחליפין שוה בשניהם ובהכי הוה ניחא דמקשו התו' שפיר ל"ל מכסף מקנתו דאי לאשמועינן בעלמא דקונה מטלטלים בחליפין הא ידעי' ליה דלא מיעט אלא מה ישראל בחדא למעוטי חליפין דשוה בשניהם וניחא נמי האי דתירצו התוס' מיעוט קניינים לא גמרינן דלא פרכינן השתא לשתוק מכסף מקנתו וכיון דילפינן כסף מהיכא תיתי לן לאלפויי חליפין דהוה אמרי' דקרא דאו קנה לא מיעט חליפין השו' בשניהם אבל בלשון הטור קשה כדפרישי' עוד כתבו ובפ' ב"ש יליף נותר וכו'. וקשה דבזבחים פרק ב"ש אמרינן איפכא דהתם ילפי' חילול חילול לקולא גבי מתני' דקדשי נכרים אין חייבים עליהם וגמ' חילול חילול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא נכרים והתוס' בפר' כל הבשר הקשו ל"ל ג' קראי נילף מנותר דהא ילפי' חילול חילול לקולא וכו'. ונראה דהא דאמר דלא גמרי להקל אלא להחמיר היינו לומר דלא גמרי' שום ילפותא מחדש מן הג"ש אלא אי הוי חומרא ולא קולא ואפי' שהג"ש נתקבלה להקל לא ילפי' מינה קולא אחרת ובזה אין שום תימא מהתם דהתם עיקר ג"ש דחילול לההיא דיליף התם למעט קדשי נכרים נתקבלה אבל לא ילפי' עוד מינה אלא חומרא ולא קולא כן נ"ל ואע"ג דבפ' ב"ש נאמר חילול חילול ג"כ לחומרא באידך מתני' לא קאי הכי אלא מולא יחללו וכו' עוד חשבתי דרך אחר עמ"ש התוס' בטומאה כתיב גבי נותר עיין

מניינא דסיפא וכו' ה"מ למימר דמיעט חליפין שאינה יוצאת כמו שפחה כנענית אלא שאין ק"ו בזה ללמוד אותו אפילו תימא שנלמוד אותו ס' כריתות מיעט הכל

יבמה שאינה יוצאה בגט פרש"י דכתיב לה ולא ליבמה ותימא דהא לקמן בגמרא מסיק דנפקא לן מדכתיב הנעל דמנה דרשי' לה לשמה וכו'

תוס' ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וא"ת וכו'. קשה דהא הך ק"ו פריכא הוא כיון דחליצה ביבמה אינה מוציאה אלא אחר שהביא סימנים וא"כ איכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דחליצה אינה מוציאה ביבמה אלא אחר שהביאה סימנים כמו כן האמה וכיון שכבר יוצאת בסימנין תו אין צריך למילף שתהא יוצאה בחליצה אחר סימנים כיון דבלאו הכי יצאה מרשותו וכיון שכן מה מועיל הק"ו ואין לומר דכיון דמפריך הך ק"ו דלא מהני למידי לא אמרי' דיו דהא קי"ל כרבנן דהיכא דמפריך ק"ו אמרי' דיו ונראה דאע"ג דרבנן ס"ל היכא דמפריך