עצמות יוסף על קידושין יז

רוצה אני נראה דהוי ספק מקודשת לצאת מכל המחלוקת ותמהתי איך הרב מוהרי"ק זלה"ה בטו' ח"מ סימן ר"ה העתיק דברי העיטור בדרך סתם במ"ש דתליוהו לקנות לא אמרי' דגמר וקני כיון דתלוי בזה פלוגתא דאשלי רברבי בעינין קדושין כדפרישית והטור ז"ל כ' בשם הרי"ף דאינן קדושין ולא ראיתי דבר מבואר בדברי הרי"ף ז"ל לבד זה ראיתי שהביא בפח"ה פלוגתא דאמימר ורב אשי ופסק כרב אשי ואם איתא דהוה מחלק בין תליוה לאשה לתליוהו לאיש וכדברי הרמב"ם היה לו לפרש. ובעל ספר המצות לפי הנראה מדבריו מפר' מחלוקת אמימר ורב אשי בתליוהו לאיש שיקדשנ' ולפ"ז צריך לפרש דמ"ש הוא עשה שלא כהוגן היינו האיש המכה אותו שיקדשנה ולכך הפקיעו רבנן קדושיו כדי שלא יבא לפועל כונת המכים אותו שיקדשנה. ובמקדש' בע"כ סתמא דתלמודא דהכא נראה שאינה מקודשת אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא לא פסקו הלכה כמאן אי כאמימר אי כרב אשי וכמו שכתבתי בשם בעל העיטור ונראה דמספקא להו ואע"ג דרב אשי הוא בתרא כיון דקאמר תלמודא דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר וכו' כנראה דלוקח בדבר פשוט דהויא מקודשת. ונראה לע"ד שלא להקל בדבר זה אם לא יסכימו חכמי הדור להקל עם שיש מקום לומר דלכך לא פסקו משום דעל הסתם הלכה כרב אשי שהוא בתרא

תוס' קשו קראי וכו' מה שכחבו התוס' מלא הספיק וכו' כונתם לומר דחמור נזכר בלשון חכמים בלשון נקיבה כמו הבריתא שכתבו והוליכה בסר וגם בלשון זכר שאמרו עד שמת החמור ודכוותה נר שכפה וכבתה השנוי בב' מקומות

ונתני הכא האיש קונה פרש"י כי היכי דתני בלישנא דרבנן וקשה אמאי לא פרש"י דפריך דאמאי לא נקט האיש קונה כלישנא דקרא כי יקח איש אשה שהאיש קונה את האשה. ונראה דהכי נמי קאמר אמאי לא קתני כי התם דהתם נמי נקטינן משום לישנא דקרא ועוד דלישנא דגמרא משמע הכי דקאמר וליתני הכא כלו' דליתני הכא כי התם וק"ל. ודע דהא דקאמר הכא דקתני האשה נקנית לאשמעינן דמדעתה אין בע"כ לא לאו משום לישנא דנקנית קאמר הכי דהא כתבו התוס' גבי היבמה נקנית דנקנית משמע בין בע"כ בין מדעת' אבל הכרח הגמרא הוא מדנקט מתניתין הך דינא באשה ולא נקט האיש קונה ע"כ לומר לך דדעת האשה בעינן ונקט נקנית ביבמה אגב רישא משום דנקנית ג"כ משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד אבל אי לישנא דנקנית לא הוה משמע אלא מדעת' לא ה"ל למנקט בסיפ' משום אגב וק"ל

הכא בתורה קאי וכו' וקשה דלמה ליה לתלמודא למימר הכא . במלחמה קאי וכו' דלא הוה צריך לתקן אלא קרא דהודעת להם דאיירי בלשון נקבה דקרא דכתב בלשון זכר לא קשה ולא מידי שהרי כל התורה כלה בלשון זכר נאמרה ונראה דאיצטרך ליה לתלמודא למיהב טעמא במלחמה משום דהוקשה ליה לתלמודא דמלחמה נמי הוי לשון נקבה וכמו שהקשו התוס' לכך הוצרכו לומר שדרך האנשים לעשות המלחמה ואף על גב דבתורה נמי דרך האנשים ללמוד וכמ"ש התוס' מכל מקום התם כתיב והודעת להם את הדרך דהתורה גופא היא הדרך ושייך בה והודעת ולכך כ' בלשון נקבה אבל בדרך אחד יצאו וכו' הדרך אינה מלחמה עצמ' שאם כן היה ראוי לכתוב בדרך אחת אלא האנשים הם היוצאים במלחמה ומלחמה לא הוזכרה בכתוב. ועוד אי משמעותו של דרך הוא לשון זכר לא הוה ליה לכתוב למקרי לתורה שהוא נקבה דרך שהוא לשון זכר וק"ל

כל היכא דאיכא פלוגתא ק"ל דא"כ המשנה שמביאים התוס' בריש פרקין בג' דברים שוו גיטי נשים וכו' ליתני דרכים כיון דאיכא פלוגתא וראיתי במסכת גיטין דף ט' שהובא בברייתא בג' דרכים עוד קשה כיון דתני דרכים משום דאיכא פלוגתא דנקיט הנך ולא חופה וכמו שפרש"י ז"ל אם כן למה לן מניינא במתניתין דאמרי' לקמן למעוטי חופה ולא ליתני אלא האשה נקנית בדרכים בכסף וכו' והייתי יודע דמיעט חופה כיון דתני דרכים ידעינן דאיכא פלוגתא ונראה דלא אמרינן כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים בלא מניינא. ואי בעית אימא הא מני רבי שמעון וכו' דכתיב כי יקח וכו' מה שיש לדקדק בזה עיין מה שאכתוב לקמן בד"ה כתב רחמנא וכו'

אתרוג שוה לאילן וכו' לעיל פירש רש"י דאזלינן בתר חנטה ובסמוך כ' ז"ל מה גורן ויקב מיוחדים וכו' דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש וכו' וקשה כיון דאילנות ילפינן מגורן ויקב והתם אזלינן בתר הבאתן שליש אם כן אמאי לא נלמוד גם כן לשאר אילנות דאזלינן בתר הבאתן שליש ונראה דטעמא דאזלינן בתר חנטה משום דבעת החנטה נראה הפרי כאילו יצא כל הפרי אבל בגורן ויקב אם לא הביאו שליש הוי כעשב בעלמא ולכך צריך שיביאו שליש וכך הוי שליש בגורן ויקב כחנטה דאילן

תוס' אתרוג שוה לאילן וכו' פירוש לערלה וכו' התוס' אינם מחדשים אלא מ"ש דלענין שביעית אזלינן בתר חנטה וכו' דמ"ש לערלה וכו' היא משנה ערוכה בסוף מס' ביכורי' ואין לפרש דלרבעי דקתני מתניתין היינו שלא יהיה נוהג רבעי דהא לא הוה דומיא דערלה וק"ל ועוד מהיכא תיסק אדעתין שיהא אתרוג דומה לכרם כי היכי דנימא אתרוג שוה לאילן וכי היכי דרבעי אין נוהג בהם כמו כן באתרוג ובמה שתירצו התו' לההיא דהקשו ממסכת ברכות קשה כיון דאפילו מאן דתני כרם סבירא ליה דיש תנא דסבירא ליה נטע רבעי אמאי פריך בכיצד מברכין הניחא למאן דתני וכו' אלא למאן דאמר וכו' מאי איכא למימר דמשמע דלמאן דתני כרם אין שום קושיא והא הוה מצי לאקשויי ג"כ אפי' למאן דתני כרם כיון דסבירא ליה דאית תנא דסבירא ליה נטע רבעי אם כן אותו התנא ברכה מנא ליה ונראה דהכי נמי פריך אלא למאן דאמר נטע פי' בין למ"ד כרם אליבא דאותו תנא דתנא נטע בין למ"ד נטע אליבא דכלהו תנאי ברכה מנלן

עוד כתבו ולא נחלקו אלא לסתום המשניות וכו' לידע כמאן הלכתא וקשה שאם מה שנחלקו הוא לידע הלכה כמאן מכח הסתם העלו חרס בידם דהא לא ידעינן הלכה כמאן ואפי' ששונה במשניות במס' מעשר שני כרם רבעי אין ראוי לפסוק הלכה כמותה דהא הך מתניתין דאתרוג סתמא מתנייא כנראה דנטע רבעי הוי מדאור' וקשי' סתמא אסתמא ואדרבא ראוי לפסוק כהך מתניתין דאתרוג שהוא סתמא אחרונה במס' ביכורים שנשנית בסוף סדר זרעים. ואין לומר דעדיפ' תרי סתמי מחד סתמא וסתמא דמעשר שני טובא הוו דהא כיון דסתמא מתניתין מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי דכה"ג פריך בגמרא לקמן פ' האיש מקדש ונראה דשלש תשובות בדבר א' דלא מקרי הך מתניתין דאתרוג סתמא כיון שהזכיר שם תנא ואף על גב דלא פליגי בהכי כיון דלא מתניא בלשון סתמא מאי דמתני בלשון סתמא עדיף. ועוד נראה דאף על גב דהך דאתרוג הוי סתמא מכל מקום הלכה כמשניות דמ' מעשר דתנינן בהו נטע רבעי דעיקר דברי התנא באו לכך אבל זאת המשנה דאתרוג לא באה לכך ולא נשנית שם אלא אגב דתנא שם הדברים השוים לדבר אחר והבלתי שוים. ועוד כיון דמתניתין דמעשר שני תנינן לה בבחירתה במ' עדיות הלכתא נינהו והכי אמרינן בהאיש מקדש גבי כרם רביעי לו חומש וכו'

עוד כתבו ויש נפקות' וכו' וקשה דהא איכא נפקות' מבוררת והיא דמאן דתני כרם רבעי אי נטע לא הוי אפי' דרבנן אם כן לדעתו אין נוהג נטע רבעי בארץ ישראל. ונראה שהתוס' רצו לעשות נפקותא לענין הדין לדידן בני ח"ל עוד הקשו התוס' לרש"י והוא הפירוש אשר הזכירו בתחלת דבריהם עם מה שהקשה ותירץ רבינו נסים והקושי' היא דקשי' ר"ש אדר"ש ועם תירוץ הקושיא הקשו לרש"י דמשמע דלא אזלינן בירק בתר לקיטה. וקשה דהא רבנן פליגי עליה דר"ש בכל דוכתא וכו' וסבירא ליה דכל הספיחים אסורים אלמא היכא דגדלו בשישית ונלקט בשמינית אזלינן בתר לקיטה אבל היכא שגדלו בשביעית אף על גב דנלקטו בשמינית מחמירים כיון דרוב גדולו בשביעית שהרי גדלו באיסור ונראה דטעמא דרבנן אינו מטעם זה אלא משום דגזרי שאר ספיחין אטו ספיחי כרוב משום דאין אדם יכול לעמוד עליהם ולעולם דלדידהו נמי לאו בתר לקיטה אזלינן: