עצמות יוסף על קידושין יד

אתא למעט שוה כסף וה"ק בכס' הוא נקנה ואינה נקנה בשוה כסף והכי אמרי' לקמן דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה וכו' היכי דמי אילימא דלא מקנו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנ' לרבו' שוה כסף ככסף וכו' משמע דאי לא הוה קרא דישיב הייתי ממעט שוה כסף מכסף מקנתו ואפשר לומר דאי אפשר לומ' דאי הוה סבירא לן בכל דוכתא דשוה כסף הרי הוא ככסף שנמעיט שוה כסף מכסף מקנתו כיון דכסף דכתיב בכל דוכתא הוא אפילו שוה כסף ואי אפשר דמיעטו קרא לשוה כסף עם אומרו מכסף מקנתו כיון שמשמעות כסף הוא אפילו שוה כסף ומאי דפריך לקמן היינו קודם שנדע גלוי ישיב אבל בתר דאמרינן ישיב וכו' לא אמרינן הכי או שנאמר שהוא סברת מקשה בעלמא בדרך ספק ויש אומר ודברים בזה ממה שאמר התוספות בפרק הזהב גבי כלל ופרט דהקדש שכתבו שם דחשיב כסף פרט וכו' עיין שם שלכאורה נראה סותר לזה אלא שדברי התוספות במה שכתבו שם הם דברים קשים מאד להולמם הארכתי בפירושי למציעא עיין שם: עוד נראה לתרץ דמכסף מקנתו אינו מיותר לשנאמ' דאתא למעט שוה כסף דהא אצטרי' לכדרשינן לקמן בפרקין דף ד' ת"ר נמכר במנה והשביח מנין שאין מחשבי' תלמוד לומר מכסף מקנתו וכו' והתוספות גבי מתני' דע"ע שתירצו דאת' לדרשא תבוא' וכלים חדא דרשא מינייהו נקטי. ועדיין אני מסתפק אי הוה דרשינן ההיא דרשא דבריתא דלקמן אי הוה כתיב ממקנתו לחוד בלא כסף

עוד קשה מה מקשין התוספות דהא לקמן וכו' לעולם דבעלמא שוה כסף ככסף ואיצטריך ישיב בע"ע דלא נילף מפדיון הבן ולתרץ קושיא זו אקשה קושיא אחרת בסוף הדיבו' והיא על מה שכתבו התוספות לקמן א"נ י"ל אי כתב בעבד הוה אמינא דין הוא שנקל עליו וכו' לא יטמע וכו' דע"כ קושיא זו דלא יטמע אינה חשובה פירכא דאי חשובה פירכא לישתוק קרא מהקד' והוא הכלל ופרט דמרבינן שוה כסף ככסף דע"כ מפדיון הבן ילפינן ליה שיהא להקדש כל דין פדיון הבן דאי אמרת להכי אצטרי' משו' דלא נילף מע"ע זה אי אפשר לאומרו דמה לע"ע שכן שייך ביה לא יטמע מה שאין כן בהקדש אלא ודאי דהך פירכ' לא חשיב' ולהכי אצטריך הקדש כי היכי דלא נילף מע"ע: ונראה דלעולם פירכ' דלא יטמע היא פירכא גמורה והאי דאיצטרך הקד' כי היכי דלהוו הקד' ופדיון הבן שכה"כ דלא ניל' מהם אש' וערכין ובהכי נתרץ הקושי' הראשונ' דאין לומ' דאיצטר' ישיב כי היכי דלא ניל' מפדיון הבן דליכ' למיל' מיני' כיון דהוו הקד' ופדיון הבן שני כתובי הבאים כאחד: אך קשה זאת הקושיא עצמ' במה שהקשו התוספות ואמרו וא"ת והא גבי נזיקין וכו' ואם כן הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובים הבאים כאחד דזה אינו דאי הוה כתיב עבד עברי לא הוה ילפינן נזיקין מיניה משום דע"כ נזיקין איצטריך כי היכי דלא נילף מפדיון הבן שאין לו שטר והשת' ליכא למימ' דליכא למילף מיניה משום דהוו הקדש ופדיון הבן שני כתובים הבאים כא' דכיון דע"ע נזכר בהדיא בכתו' ע"כ איצטרי' הקדש משום דלא נילף מע"ע וכיון שכן שפיר מצי יליף נזיקין מהקדש ופדיון הבן דלא הוו שני כתובים דתרוייהו צריכי משו' דלא נילף מע"ע וכלהו אחריני ילפינן מינייהו ונראה דאע"ג דמצינו למילף מפדיון הבן מכל מקום אין לומ' דלהכי איצטריך נזיקין דמ"מ כיון דאיכא למילף נזיקין מע"ע טפי ילפינן מיניה יותר מהקדש דמריבוי קניינים ילפי' ולא ממיעוט ע"ד שאמרו התוס' לקמן בדיבור ואשה בפחות מש"פ וכו' והתם אפי' בהיקשא אמרו התוס' הכי אע"ג דקי"ל דאין היקש למחצה

עוד קשה איך מתרצים התוס' דילפינן אשה מע"ע דמה לע"ע דין הוא שיהא נקנה אף בשוה כסף כדי שלא יטמע בין הנכרים מה שאין כן באשה: ונראה דאיכא למימר נזיקין יוכיחו אך קשה לי כיון דאתי להכי ומניקי' הוא דילפינן אשה א"כ ליבעי מיטב באשה דומיא דנזיקין ושמא תאמ' דנזיקין לא מהני אלא להעבי' הפירכא דאית לן בע"ע אבל עיקר הילפותא אינו מנזיקין כי אם מע"ע וכשעשינו לנזיקין יוכיח לא אמרינן ביה דיו. אכתי קשה במ"ש התוספ' דדין הוא שנקל עליו משום לא יטמע וכו' דהא פדיון הבן יוכיח דאע"ג דלא שייך ביה טעמא דלא יטמע הוי שוה כסף ככסף ובשלמא אי אמרינן דיו איוכיח א"כ אמרינן שפיר דיו שיהא כפדיון הבן ונמעט שטר וקרקע אבל אי לא מהני אלא להעביר הפירכ' קשה לא לכתוב נזיקין ותיתי מע"ע ואפירכ' דלא יטמע איכא למימר פדיון הבן יוכיח והרא"ש בפ"ק דב"ק כנראה כתב בזה מחלוקת ז"ל יש מן הגדולים שכתבו דלא מחייב אלא מה שחייב בשניהם ול"נ דכל דין בור יש להם תדע וכו' והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו לקמן היכי קאמר שור יוכיח שכן שלא ברשות וכו' ודברי הרא"ש קשים מאד בעיני דמדברי התו' בד"ה משורו למדנו ז"ל אך ק' כיון דמבור נמי ילי' לפטרו בהו כלים ומאי קושי' הא כיון דמשור יליף יהיבנ' ליה כל דיני שור ונראה דכיון דאבנו ומשאו דמי טפי לבור לכך דין הוא שיתנו לו כל דיני הבור ועיין מה שאכתוב בב"ק בס"ד: ונראה דודאי אמרינן דיו היכ' דעבדינן יוכיח וקושיא קמייתא נראה לתרצה הכי דלא אמרינן דנבעי מיטב אלא בתירוצא קמא דתירצו התו' ובתירוץ זה אין עושין חשיבות מפירכ' דלא יטמע ובתירוץ השני אינם משמשים ממה שכתבו דאי ילפינן מנזיקין ה"א דנבעי מיטב דלתירוץ זה ליכא למימ' דנבעי מיטב בשאר דדוק' בנזיקן דהוי מזיק בעינן מיטב וכיון שכן אין להק' מה שהקשינו שהקושי' היתה מהרכבת שני התירוצי' יחד וכן לא יעש'

עוד קשה היכי יליף מע"ע מה לע"ע דין הוא שיהא שוה כסף ככסף שכן יוצא בשנים וביובל דהא מהכנסה ליציאה פרכינן ואם נאמ' נזיקין יוכיח נבעי מיטב לתירוצ' קמא שתירצו בעלי התוספות ונראה דכיון דעיקר כסף כתוב בגילוי מלתא בעלמא ילפינן מע"ע דליכא למפרך מידי אך קשה דאיך יעשו התוס' פירכא שלא יטמע עיין: עוד קשה מה ראית למילף אשה מע"ע נילף מנזיקין ונבעי מיטב בקרקע ונראה דמריבוי קניינים ילפינן וכמ"ש למעלה עוד קשה בתירוץ הב' דלא מצינו למילף וכו' משום דאיכא פרכא דלא יטמ' דנמכ' לישראל יוכיח דלא שייך למימר הכי ואפילו הכי שוה כסף הרי הוא ככסף דהא יליף שכר שכי' מע"ע הנמכר לנכרי ואפשר דלא עבדינן יוכיח כי אם במה שכתוב בו בהדיא כסף וגילה הכתוב דהוי שוה כסף ג"כ אבל בע"ע הנמכר לישראל רצה הכתוב להטיל בו דין מחודש ולא ילפינן מיניה: עוד קשה במה שכתבו ואי כתב נזיקין גרידא וכו' דס"ד דע"ע לא יהא שוה כסף דגם הוא גרם לימכר בפירות שביעית וכו' דנילף אשה מנזיקין דהשתא שפיר מצי יליף אשה מיניה וכיון דילפינן אשה ילפינן ע"ע מיניה דהא איתקש ע"ע לעבריה ואמה העבריה לאחרת וכיוצא בזה מקשים התו' לקמן בדבור ואשה בפחות משוה פרוט' לענין חליפין וכן קש' ג"כ לשתוק מישיב בע"ע הנמכר לנכרי ונילף ליה מע"ע הנמכר לישראל בג"ש דש"ש: ודע שהתוס' כתבו לקמן דף ט"ו בד"ה אמאי קאמר דהאי סברא דלא יטמע אינה כתובה ואין לסתור מהך סברא ע"כ וזה לא יסתור לדברי התוספת כאן דסותרין הילפתא דע"ע מהך פרכא דשאני התם דהוו ילפי גזרה שוה דהוי כקרא הכתוב בהדיא ולזה אין כח לסתור אבל הכא שהוא ילפותא במה מצינו שפיר פרכינן

תוספת וכמה היא פרוטה וכו' אבל פרוטה איכא פלוגתא בגמרא הנה לא מצאתי פלוגתא דאמוראי לקמן דף י"ב דהא מסיק בגמ' עלה דפריך נימא את ורבין בפלוג' דהני תנאי וכו' א"ל בין דידי ובין רבין אליבא דת"ק ולא קשיא הא דאייקור איסרי הא דזול איסר משמע דליכא פלוגתא דאמוראי בהכי. ועוד היכי אמרי דאיכא פלוגתא וכו' כיון דעיקר הזולא והיוקרא אינו בפרוטה כי אם באיסר שהפרוטה לעולם במקומה עומדת והיכא דזול איסר נותנים ו' פרוטות באיסרו והיכ' דאייקור נותנים בו ח' וחד אמורא איירי בזול וחד באייקור ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: ונראה דפלוגתא דאמרו התוס' היינו פלוגתא דתנאי דמייתי בגמ' והיינו ת"ק ורשב"ג והני תנאי פליגי בחדא מלתא בזמן הזול וכן בזמן היוקר שלעולם השיעור הוא שוה דלמר ח' פרוטות ולמר ו' בזמן היוקר או