עצמות יוסף על קידושין קלז

במגע דהכא אין מגעו כלום ואע"ג דהוי לפתוח מ"מ אינו מטמא בנגיעה לחודא שהרי צריך שישים הטומאה באויר הכלי ואין הנגיעה בכלי עושה ולא מידי אבל בקולית נבילה דאינו מחוסר כי אם נקבה אי חשבינן ליה כנקוב מיד כשיגע אפילו מבחוץ הוה ליה כנגע בבשר השרץ דהשומר הוה ליה כשרץ עצמו והתוס' שכתבו משא ה"ה מגע אלא שכתבו הטומאה החמורה יותר ויש לדקדק בדברי התוס' שהם מקשים מחולין והתם הא אסיקנא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי ואפשר לומר דהתוס' גרסי התם כמחוסר מעשה דמי והרמב"ם בס"פ ב' מה' שאר אבות הטומאה פסק דהוי ספק כנראה שיש גירסאות חלוקות בדברי הגמרא א"נ נראה שהתוספות מקשי' אל דברי הבעיין דבעי אי הו' כמחוסר או לא דמאיזה סברא לא הוה לן למימר כמחוסר ומ"ש מצמיד פתיל דתנינא בברייתא בהדיא בריש נדה דף ה' דה"ל כמחוסר כיון דקאמר דאין ניצול במעת לעת דנדה ואין לו דהתם דוקא לענין מגע הוא דבעי אבל במשא פשיטא דמטמא דומיא דזב דמטמא בהיסט דלענין נבילה לא שנא מגע ממשא דאין לה טומאת אויר וכדפרישית לעיל עוד הקשו וא"ת מה לפכין קטנים שהן מטמאים מאוירן וכו' אין להקשות דנחזור הק"ו למקומות ונאמר ומה טומאת אויר שאינו בזב בפכין קטנים ישנו במת שמטמא באהל מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא באהל דהא אויר ומפץ לא דמי אהדדי דאויר הוי כעין מקום ומפץ הוי כעין נושא לגבי אויר והוי ק"ו מורכב מנושא למקום וכן לא יעשה. ולמה שהקשו התוספות לקל וחומר שעשו בפ' ר"ע מזב שאמרו ומה זב דאינו מטמא פכין קטנים וכו' והקשו מה לזב שכן עושה משכב ומושב וכו' איכא פירכא אחריתי מה לזב שכן מטמא במשהו אלא דחדא מינייהו נקטי. ודע כי הרב מוהרש"ך ז"ל הקשה במה שהקשו התוס' מפכין גדולים דהא סוף סוף צריך לעשות יוכיח מפכין קטנים דאיכא למפרך מה לפכין גדולים שכן טמאים ע"י היסט תאמר מפץ שאינו מטמא ע"י היסט וכו' ואני לא מצאתי לא במשנה ולא בגמרא גם בדברי הרמב"ם ז"ל שהמפץ לא יטמא בהיסט וכיון דבנגיעה מטמא הוא הדין ע"י היסט וק"ל

עוד שמעתי מקשי' אמאי קמהדר ואמר תנא ממפץ בשרץ קיליף נימא דמק"ו גופיה קיליף טומאת ז' כדמעיקרא וע"כ ק"ו אתא לטומאת ז' דאילו לטומאת ערב מג"ש נפקא לן דיליף מת משרץ כדמייתי לקמן ג"ש וכיון דטומאת ערב ילפי' מג"ש לא אהני הק"ו אלא לטומאת ערב וא"כ אמאי קאמר תנא מפץ בשרץ והיותר קשה לחד פירושא מרש"י ז"ל ולפ"ז לא הוה צריך לומר מקרא דוכבסתם למ"ד דון מינה ומינה דמק"ו ידעינן ז' וי"ל דאינה קושיא דע"כ אית לן למימר כשידענו הק"ו דאית לן ק"ו ולא בא הג"ש אלא לטומאת ז' תדע לך דהא כיון דאמרנו הג"ש דמת לשרץ ע"כ כבר ידענו הק"ו דהא בשרץ גופיה מנא ידעינן אם לא מק"ו דפכין קטנים שטהורים בזב וטמאים בשרץ מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא בשרץ ואי אכתי לא ידעינן הקל וחומר דמת בזב איכא למפרך מה לפכין קטנים שכן טמאים במת תאמר במפץ שטהור במת וע"כ אית לך למימר היא גופא תיתי בק"ו מזב וא"כ קודם הג"ש אית לן למימר דהמת טמא טומאת ערב בק"ו דזב וא"כ ע"כ אהני הק"ו לטומאת ערב בהכרח כשנרלמוד הג"ש וק"ל

עוד הקשה בגמרא נילף תחלה מה מצינו מכלי עץ ואי פרכינן מה לכלי עץ שנעשית אב הטומאה נאמר פכין קטנים יוכיחו וכיון דכבר הוכחנו טומאת ערב במה מצינו אהני הקל וחומר לטומאת ערב. ונראה לי דאינו ממה שיקשה דכיון דעשינו מה מצינו מפכין קטנים לענין ערב שוב לא נוכל עוד לעשות ממש ק"ו דהא כל הילפותו' באו מפכין קטנים ואיך יועיל לעשות ממנו קיו ומה מצינו ללמוד ב' דברים ובכלל זה שעשה נוכל לעשות כן בכל התלמוד ללמוד יותר מהצריך לנו וזה אינו. אבל אי קשיא הך קשי' דנעשה מה מצינו משרץ שמטמא בפכין קטנים בשרץ וטמאים במת אף אני אביא מפץ שמטמאים בשרץ ויהיו טמאים במת וכבר הוכחנו טומאת ערב והשתא הק"ו מפכין קטנים. דזב לא מהני אי לא מייתי טומאת שבעה

תוס' שטהורין וכו' תימה מנלן שלא יטמא במעיינות וכו' קשה לי דילמא דלעולם אימא שמעיינותיו טמאים והכא עביד קל וחומר מנגיעה וקאמר הכי ומה פכין קטנים שטהורים בזב בנגיעה טמאים במת וכו' אבל פשיטא דבמעינותיו טמא. ונראה דהתוס' כתבו כן משום דאזלי לשיטתם שכתבו בסוף הדיבור הסמוך לעיל דניחא ליה למנקט פכין קטנים שטהורים בזב אפילו בנגיעה דמשום הך מלתא לחודי' לא הוה ליה למעבד ק"ו מפכין קטנים שהוא מציאות פרט בתכלית

תוס' מפץ וכו' וא"ת כלי חרס המוקף וכו'. קשה מה לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שכן אינו מתטמא בזב בנגיעתו אלא בהסיטו דוקא א"נ שכן אינו נעשה מדרס בזב דכלי חרס אינם נעשים מדרס ולכך אינם טמאים במת תאמר מפץ שאם נגע בו הזב טמא אי נמי שנעשה מדרס לא יטמא באהל המת וא"כ לא מקשו התוס' ולא מידי וי"מ דכוונת התוס' היא להקשות שאם באנו להקשות הכי מה לכלי המוקף צמיד שכן אינו נעשה מדרס נראה דמטעם מדרס בא כל כח הק"ו וכיון שכן איכא לאקשויי הקושיא שהקשו התוס' אמאי לא עביד ק"ו מפכין גדולים שאינם טמאים במדרס כיון דע"כ זהו כל כחי בזה הק"ו מטעם דצמיד פתיל אינם נעשים מדרס אבל הקושי' שהקשינו שאינו מתטמא בנגיעה אכתי במקומה קיימת ונראה דאיכא למימר כלי שתחת האבן יוכיח שמתטמא בזב ואינו מתטמא במת שמפסיק אבן בינו ובין הכלי מה לאותו כלי שכן אינו למעלה באהל תאמר מפץ דשייך ביה אהל כיון שהוא בתוך האהל כלי המוקף צמיד פתיל יוכיח שאף שהוא באהל למעלה שהאהיל מאהיל אינו מתטמא אף אני אביא מפץ זה עיקר כונת התוס'

עוד כתבו ואר"ת וכו' ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא וכו' דוקא בצמיד פתיל הוא דאיכא למימר הכי משום דהוא עתיד ליפתח אבל בפכין קטנים לא אמרינן אם היה רחב שהיה נוגע בו הזב בבשרו היה טמא דאם הוא כך קטן שוב אינו עשוי כלל להפתח. ויש לדקדק לדעת התוספות כיון דלא מהני לעשות יוכיח מצמיד פתיל היכי עביד ק"ו בפ"ק דנדה שהביאו התוספות למעלה ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול מאהל המת אינו ניצול ממעת לעת שבנדה דהא אה"נ שאם היה כזית של מת בתוכו היה טמא וכמ"ש התוספות ונר' דיש לחלק בין יוכיח לק"ו שהיוכיח בא לבטל הק"ו וכל שנוכל לקיים הק"ו נקיים אבל לעשות הק"ו במעט חומרא שמצאנו בלמד מן המלמד שבנידה ובזב הטילה תורה חומרת היסט שיטמא בצמיד (במת) ובמת לא מצינו חומרא זו מהני לעשות ק"ו

תוס' קמייתי' וכו' הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין ולא ראיתי ראיה מוכרחת מההיא דסוף ערובין דמאי דלית ליה טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה אלא דהתם אמרינן מ"ט משום דלית לי' טהרה וכו' לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ולרש"י הוקשה לו שם וכתב ז"ל ועל ידי מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום הג' וכו' וכל אשר יגע בו הטמא וכו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת וכו' אלמא כלל הוא דהא בהא תלי' וזאת היא ראיית התוס' ז"ל

עוד כתבו וי"ל דהאי ק"ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ בזה התירוץ הראשון ס"ל דהבנת הברייתא היא דוקא במפץ של גמ' ולא בשל עץ אלא דשל עץ אתי נמי בהך אלא שק' דהיכי קא' והא האי תנא וכו' וקמייתי' לה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' כיון דתנא לא איירי אלא דוקא במפץ של גמי ובהכרח התנא לא איירי אלא בטומאת ערב א"כ לעולם דס"ל במפץ של עץ דאמרינן דיו וא"כ היכי קאמר וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' ונראה דמוכח לה מדנקט התנא מפץ סתם והוי של גמי דלשמעינן רבותא במפץ של עץ דיש לו טהרה במקוה ואפילו הכי לא הוי אלא טומאת ערב משום דאמרינן דיו אלא ודאי דס"ל לתנא דדוקא במפץ של גמי הוי טומאת ערב אבל במפץ של עץ מייתי' ביה טומאת ז'

מופנה וכו' שרץ איתקש לשכבת זרע. כיון דש"ז אינו מטמ' במפץ דהא ע"כ לא מטמא הבעל קרי במעיינותיו דלא עדיף מזב דמטמא במשהו ומפץ מזב לא מצי אייתי במה מצינו דמה לזב שכן מטמ' במשהו ולכך מטמ' המפץ מה שאין כן הבעל