עצמות יוסף על קידושין קלו

מה להצד השוה שבהם שכן דרכן להזיק. ודע כי מוהרש"ך זלה"ה כתב בספרו ח"א דבר ואמר שהוא להועיל לתלמידים וזה שהתוספות סמכו במה שהביאו מפרק אחד דיני ממונות אל ק"ו אחר וכו' ואני לא מצאתי ק"ו אחר ועוד עיקר דבריו מיוסדים במה שהניח דהקל וחומר השני דמשנתינו הוא דיו אסוף דינא ולכך הוקשה לו מ"ש ז"ל

גמ' ור"ט לית ליה דיו וכו'. קשה נימא דלעולם דלית ליה דיו והתם אית ליה דיו בדוקא משום כבודו של משה וכדאיתא לקמן בשמעתין. ונראה דפריך עם מסקנת שמעתין דדרשינן מותסגר שהוא קרא יתירא שמע מיניה לאשמועינן בעלמא אתא דדרשינן דיו

תוספות ק"ו אר"ת וכו' כל א"ה דברים וכו' בענין האם כפי נוסחתינו במסכת נידה אינן אלא ארבעה שמהאודם לא נתהוו אלא ד' דברים. ונראה שמהאודם נתהוה הדם והיינו ה' דברים ולא דמי ללובן שלא נתהוה ממנו דבר אחר לבד הה' ונוסחאות מדויקות יש עשרה דברים וחשיב דעת ובינה והשכל בתלתא: ובמ"ש מ"מ דנקט י"ד כנגד ב' הסגרות וכו' פי' דמן הדין לא הי' ראוי לתת שום מעל' אחרת אלא א' לבד והיה ראוי להיות בהקב"ה שמנה א' יותר מן האב. ואין לדקדק מאי פריך בגמ' ור"ט וכו' דאימא דאע"ג בעלמא אית ליה דיו היינו טעמא משום דלא נוכל לקיים שניהם רצו' הדין והק"ו דהא כיון שאמרנו שיהיה כאביה ואמה שוב אין יכול למילף אלא שבעה אבל הכא איכא לקיים הק"ו לנזק שלם והדיו למגופו וא"כ מקיימים תרוייהו ואמאי איצטריך לשנויי דאית לחלק בין מפריך ק"ו להיכא דלא מפריך ק"ו ונראה דאם אין לחלק בין מפרך ללא מפרך נקשה שם אמאי לא אמרי' דיו כולל ואפילו לחצי נזק דאם אהני ק"ו להביא ח"נ דמה שהוא כתוב ג"כ בתורה אינו מעלה ומוריד כיון דלא חילקת בין מפרך להיכא דלא מפרך אלא ע"כ אית לך למימר דטעמא דמקימי' הקל וחומר הוא משום דמפרך ומשו"ה לא אמרי' דיו לענין נזק שלם ואין עוד תירוץ אחר עולה אלא התירוץ האמור בגמרא. והא האי תנא וכו'. ומה טהור בטהור וכו' יש שואלים אמאי לא יליף בקל וחומר כדבעי למילף מי רגלים בפ' דם הנידה ונימא הכי ומה רוק שיוצא ממקום טהור טמא ש"ז שיוצא ממקום טמא א"ד שיהא טמא והשתא ליכא למפרך כדפריך התם דם פי האמה יוכיח שיוצא ממקום טמא ואפי"ה טהור דאיכא למפרך מה לדם פי האמה שכן אינו טמא באדם טהור תאמר שכבת זרעו שטמא באדם טהור יטמא אפי' כאן ונראה דאעיקר ק"ו איכא למפרך שכבת זרעו היוצא מן הטהור יוכיח שאפי' שיוצא ממקום טמא אינו במשא אף אני מביא קריו של זב מה תאמר מה לשכבת זרעו של טהור שכן יוצא מאדם טהור משא"כ בשכבת זרעו של זב שיוצא ממקום טמא מאדם טמא איכא למימר דם פי האמה יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהם שיוצאים ממקום יטמא וכולן טהורין במשא אף אני אביא שכבת זרע של זב שלא טמא במשא. ואמאי נימא אהני ק"ו למגע וכו' יש לדקדק אמאי לא פריך אהני דיו למושב ומשכב דלא ליטמי כמו שמטמא בזה וכן אהני לכל שהוא לפי שהדין הוא ששכבת זרעו מטמא בכעדשה וזובו של זב בכל שהוא וכן ליום א' שתינוק בן יום א' מטמא בזב וש"ז אינו מטמא באדם טהור עד שיהיה בן י"ג שנה וכל דינים אלו הם ברורים בדברי הרמב"ם בדיני מטמאי מושב ומשכב ונראה דהכל מתורץ עפמ"ש התוס' דאין לחלק בטומאות ולא מצינו טומאת זב שיהיה לחצאין שלא מצינו טומאת זב במקום אחר שיהיה טמא במשא ולא יטמא מרכב ומושב וגם אפי' תינוק יום ולא יטמא בכל שהוא וק"ל

סד"א מקרה לילה וכו' זה אינו אלא סילוק אדעתין בעלמא שהייתי טועה בזה ובא הק"ו ומיעט זה הס"ד וזה פשיטא ופשיטא שאינו מן המוכרח בפסוק. ומוהרש"ך ז"ל בח"א תמה כאן ואמר נימא דקרא מיעט הק"ו וזה כתב לפי שהבין שהבנת הפסוק הוא מוכרח וזה לא יעלה ח"ו אבל במ"ש בגמ' מידי בא' כתיב הוא דאיכא למידק דמשמע דאי הוה כתיב בא' הוה ניחא ליה וזה אינו דאי הוה כתיב בא' היה ק' דא"כ היכי עבדינן ק"ו אבל נראה שהכוונה בפשוט הוא מידי בא' כתיב כלו' כדי שנוציא הפסוק ממשמעותו זה אינו אלא מקרה לילה לטמא ולטהור יחדיו ואין כונת קושייתו אלא שהפסוק הוא כולל טמא וטהורה אבל אי הוה כתיב בא' הוה מקשה ליה, פשיטא דאמאי עביד ק"ו הפך הפסוק ואה"נ שלא היה עושהו אבל כל כונתו הוא להכחיש ממשמשות הפסוק וק"ל

ומאן תנא דשמעת ליה לא ר"א ולא רבי יהושע כיון דלא מצינו שום תנא נימא דר"ט הוא דס"ל דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו ומהך טעמא מפיק משא בק"ו. ונראה דמאן שמעת ליה דקריו של זב מטמא במשא בהדיא דהא אפשר דר"ט ס"ל דא"א בלא צחצוחי זיבה ואין צריך תו ק"ו כלל: א"נ י"ל דהברייתא לא קתני בהדיא דהק"ו הוא למשא ג"כ אלא תלמודא הוא דקאמר דקמייתי בין למגע בין למשא וכב' אפשר לומר דדוקא ליגע הוא דקמייתי וס"ל דאע"ג דמפריך אמרי' דיו וכיון דקאמרה את בין למשא וכו' ע"כ הוא משום דשמעת משום תנא דקאמר הכי בהדיא להכי מאן תנא וכו'

אלא האי תנא וכו' הוה מצי למדחי דס"ל האי תנא דוקא מעת לעת אבל בתוך ג' לא כסבר כהנהו תנאי דנזיר שכתבו התוס' ונר' דדומיא דזובו קתני בכל ז' שראה טמא לגמרי. עוד נר' לדקדק שהנה בעל הגמ' נתן טעם מדקתני ליה גבי רוקן ש"מ דאתי מרוקו ותימה דבפר' דם הנידה קתני ממתני' אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבילה והשכבת זרע מטמאים בין לחים וכו' והשתא מתני' כמאן ס"ל אי כהך תנא דכלים דמרוקן יליף ליתני ש"ז בתר רוקו ואי ס"ל טעמא משום צחצוחי זיבה ליתני' בתר זובו ונראה דדוקא בהך תנא דמ' כלים הוא דאיכא למידק בכה"ג משום דהתנא איירי בענין הטומאה אי מטמא במגע ובמשא וכיון דעיקר המשא ילפי לה או מרוקו או מטעם ציחצוחי זיבה משום הכי איכא למידק בכה"ג אבל בפרק דם הנידה דאינו עיקר כוונתו של תנא לידע עיקר הטומאה אלא באיזה צד מתטמא אי ביבש אי בלח ליכא למידק מאי דתני לה כי היכי דדייקינן הכא. ובמה שפי' הרמב"ם ז"ל במס' כלים בפי' המשנה יש מקום צ"ע שהוא כתב דבאה הקבלה הזאת לרבות ש"ז ומימי רגלים א"א בלא ציחצוחי זיבה והנה הך תנא ע"כ לא הוי טעמא דש"ז משום ציחצוחי זיבה דא"כ אמאי תני ליה גבי רוקו ועוד דהא בפרק דם הנידה לא ילפינן מוזאת אלא דוקא למי רגלים: ובספר היד בפ"א מהלכות מטמאי משוב ומשכב נתן הטעם משום ציחצוחי זיבה והתם לא קשיא לי ולא מידי משום דהוא ז"ל פסק כרבי יהושע אבל גבי הך מתני' לא ה"ל למימר הכי דהא הוא שמעתין: ונראה שפסק כן לפי שרצה לפ' סתמא דמתניתין בענין ההלכה

והא האי תנא וכו' ומה פכין קטנים וכו' וקשה דמושב ומשכב יוכיח שמטמא בזב ואינו מטמא במת דהא אם היתה אבן למטה מן המת אינו מטמא הכלים שתחתיו מה שאין כן בזב תדע שהיא פרכא גדולה שהרי התוספות בפ' ר"ע שהוקשה להו מה לפכין קטנים שכן מטמאים מאוירן כתבו ז"ל דאין לעשות ק"ו מזב ולומר ומה זב שאינו מטמא פכין קטנים וכו' דאיכא למפרך מה לזב שכן מטמא מושב ומשכב וא"כ כי נעשה ק"ו ממקומות דהיינו הק"ו שהברייתא עושה נעשה יוכיח מכלי שתחת האבן. ונראה דודאי אם כלי מושב ומשכב הם באהל בלי הפסק אבן ודאי מקבל טומאה וכמ"ש בגמרא בריש נדה דף ה' גבי הא דכלי חרס המוקף צמיד פתיל ניצול מאהל המת וכו' אבל הכא עשינו יוכיח מכלי שתחת האבן דבזב מטמא ולא במת. ונראה דאיכא למפרך מה לכלי שתחת האבן שכן אינו תחת האהל שהרי מפסיק בו האבן תאמר במפץ שהוא תחת האהל גם יטמא במת: עוד קשה נימא אהני ק"ו לטומאת ערב וטומאת ז' דיו לטומאת אהל שיהא דומיא דזב שאינו מטמא באהל. ונראה דלא מצינו טומאת מת שיטמא ז' שלא יטמא באהל וכמ"ש התוספות למעלה ואין לומר שהרי מצינו במת שאינו מטמא באהל וכמ"ש הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת. ונראה דזה אינו אלא דוקא אבר מן החי וכו' ואבר מן המת שחסר בשרו וכו' אבל במת שלם לא מצינו שלא יטמא באהל והכא במת שלם קיימינן

תוס' ומה פכין קטנים וכו' ואע"ג דגבי קולית נבילה וכו' ואע"ג שחש' עלי' לנוקבה אין מטמא במשא וכו' נראה לי דאע"ג דהתוס' כתבו דאין מטמא במשא לאו למימרא דפשיטא להו דבמגע לא מטמא דומיא דהכא דבזב דדוקא בהיסט הוא דמטמא ולא