עצמות יוסף על קידושין קלה

דיו. עוד כתבו וא"ת מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי הכונה היא שדרכן להזיק שהרי השן אין היזקו מצוי אלא רגל דוקא. כדאמרי' בפ"ק לא ראי הרגל שהזיקו מצוי וכו' כראי השן שאין היזקו מצוי והכונה הוא שדרכן להזיק וכמ"ש התוספות לעיל דף ה' ד"ה שכן מועדין מתחילתם ולכך אמרו שקרן אין דרכו להזיק כלל למ"ד דבחזקת שימור קיימי, ואין לדקדק היכי יליף מקרן שחייב בר"ה למ"ד פלגא נזקא קנסא כיון דממונא מקנסא לא ילפינן דהא לא ילפינן ממונא מקנסא היינו דוקא כשאנו למדים עיקר הדבר מקנס' במה מצינו או כיוצא בזה אבל הכא לא מהני אלא להביא צד חומרא והק"ו והוא כך ומה ר"ה שפטור בשן ורגל חייב בו משום קנס ממון דנ"ש שהחמיר בו אינו דין שיחמיר הכא גם כן. ובמה שכתבתי בהאשה נקנית ואף על גב דממונא מקנסא לא ילפי' היכא דאיכא ק"ו ילפי' א"ש

עוד כתבו ואין לומר מרשות לרשות גמרינן וכו' וק"ל דהא עיקר הק"ו השני הוא ק"ו של ר"ה והיכי קאמרי ואין לו' וכו' ונראה דה"פ הוקשה להו דמה קושי' היא זו דמה לשן ורגל שכן היזקו וכו' שהרי כבר הק"ו הראשון נדחה וכמ"ש ר"ט אני לא אדון קרן מקרן וכו' ושמא תאמר דמ"מ שייך למפרך היכי הוה עביד הק"ו מעיקרא כיון דאיכא למפרך נאמר דסמוך אק"ו שני וז"ש ואין לומר דמרשות לרשות גמרינן כלו' וסמיך אק"ו השני דאכתי איכא למפרך וכו' ופי' דאע"ג דעיקר הפירכא היתה ראויה להיות אריש דינא ולו' מה לר"ה שחייב בקרן וכמו שהוא בכל התלמוד. מ"מ הכא איכא למיפרך הך פירכא בעצמה שכן היזקו מצוי תאמר בקרן שאינו כן ומביאים התוספות ראיה מההיא דלקמן דבעי למילף בקרן ברשות הניזק שיתחייב כופר שלם מק"ו דשן ורגל ופריך מה לנזקי שן ורגל שכן ישנו באש והתם יש לחזור הק"ו מנושאים למקומות ונאמר כן ומה ר"ה שהקל התורה בשן ורגל לענין נזקין החמיר בקרן לענין חצי כופר רשות הניז' שהחמירה בו תורה לענין ניזקין אינו דין שיחמיר בקרן ברשות הניזק לשלם כופר שלם והשת' לא שייך למפרך מה לנזקי שן ורגל אלא ודאי מדלא אפיך תלמודא הק"ו ש"מ דפירכא מיהא איתא ופרכינן מה לנזקי רשות הניזק דשן ורגל שכן ישנו באש ושייך פירכא אסוף דינא. זהו כונתם כפי הנראה בפשיטות אלא שהוא דבר קשה מאוד להלום שלא מצינו בכל התלמוד פירכא אסוף דינא לבד בפרק כל הבשר בסוגיא דפרה ורחל וגם שם תמה הר"ם הביאו בעל הליכות עולם רמזתיהו בסוגיי' פרה ורחל ע"ש גם ק' שפירכא זו שייכא אשן ורגל לא ארשויות ואפשר בדוחק לתרץ ולומר דכונתם לומר דאין לומר דמרשות לרשות גמרינן וכיון שכן לו שייך למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי דע"כ איכא למיפרך אעיקרא דדינא עם שבאמת אין אנו יודעים אותה וז"ש דמ"מ איכא למיפרך פי' פירכא אחרת אעיקרא דדינא דהוא קרן ברשות הרבים שהוא המלמד ומביאים ראיה לזה מדפריך בגמרא לקמן מה לנזקי רגל וכו' ואמאי לא חזר הק"ו מנושאים אל מקומו' וימלט לקמן מקושי' זו אלא ע"כ דקים ליה לתלמודא בפשוט דאיכא למיפרך אעיקרא דדינא דהיינו קרן בר"ה ולכך לא אפיך ליה אלא שהתירוץ שתירצו התוס' שנבליע הפירכא באמצע הק"ו ק' לדרך זה דנהי דהתוס' מתרצי' הקושיא ראשונה שמקשי' אל ק"ו הראשון אבל הפירכא שיש לק"ו של מקומות כיון שאין אנו יודעים אותה אכתי במקומה עומדת ומה הועילו בתירוצם ובזה הודחקו לפרש דכיון דאיכא למפרך דיו לכך לא קפדי עוד למפרך קושיא אעיקרא דק"ו כיון דקמהדר מק"ו של נושאים לק"ו של מקומות הילכך אינו עולה כלל דרך זה. והנראה לי דודאי כך הוא האמת דלא פרכינן כי אם אעיקרא דדינא וכמו שהוא הנהוג בכוליה תלמודא אבל הכא בהך ק"ו שייך למפרך אפי' אסוף דינא לפי שצריך כח גדול כדי לדרוש הך ק"ו דדריש ר"ט והטעם הוא משום דקרא כתיב יחצון דמשמע דאין חצי נזק חלוק לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד ואף על גב דר"ט לא דריש ליה מ"מ כיון דעיקר קרא דוחצו את כספו משמע שכולל בין ברה"ר בין ברה"י ור"ט בא ללמוד מק"ו שהפסוק הוא פרטי צריך ק"ו גמור דלא להוי בי' פירכא כלל לא אריש דינא ולא אסוף דינא וכה"ג הוא הק"ו דלקמן דבעי למילף כופר שלם ברשות הניזק שהרי מן הראוי היה שיהא פטור התם לגמרי כדאמרי' בפ' הפרה ומדכתיב ובעל השור נקי דנקי מכופר ודי לן דס"ל כר' יוסי הגלילי חצי כופר בין ברשות הרבים בין בחצר הניזק ולכך אף על גב דנהדר הק"ו למקומות פרכינן שפיר אסוף דינא דהיינו מה לרשות הניזק דשן ורגל וכו'. עוד נראה לי דרך אחר שהנה התוספות התחילו בתחיל' דבריהם ואמרו דר"ט אליבא דרבנן הוא דקאמר כנראה דר"ט קים ליה לדידיה שהק"ו הראשון הוא אמיתי אצלו לכך מקשי' ליה לדידיה מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וכו' ואין לומר פי' דר"ט סמוך אק"ו שני וכשאומר אני לא אדון וכו' לאו אליבא דרבנן הוא דקאמר לה אלא משום דאית ליה פירכא אק"ו הראשון מ"מ שייך למפרך שפיר כלומר דמ"מ אין תירוץ זה עולה יפה במה שנדחה ולומר דסמיך אק"ו של מקומות ושייך קושיא קמייתא דמה לשן ורגל תדע לך שהרי לקמן פריך מה לנזיקין דרגל וכו' ואי הוה אפיק הק"ו לשל מקומות לא הוה קשיא ולא מידי מאיזה טעם לא אפיך אלא ע"כ קים ליה לתלמודא דר"ט הק"ו הראשון דמתניתין קים ליה באמת ולכך לא בעי למילף לקמן אלא כעין ק"ו דמתניתין ואם כן אכתי קשיא מה לשן ורגל וכו' ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי מסיק לקמן בגמ' דשמע מינה יש כופ' ברגל והיינו דלא אשכח שום ק"ו אחר אלא מרגל דאיכא כופר ביה ואמאי לא עביד קל וחומר של מקומות ולימא הכי ומה ר"ה שהקיל' בו תורה לענין נזקין שן ורגל החמור לענין קרן בחצי כופר רשות הניזק וכו' ואפשר דמשמע ליה דלא סגי הך טעמא למעבד ק"ו דהיכי נימא ומה ר"ה שהקל לענין ניזקין החמיר לענין כופר ומה שייך נזק לענין כופר דהא כשהמית את האדם הוא טעם לחייב בכופר אע"פ שבענין נזקין פטור. ומיהו התוס' מביאים ראיה משום דהך דחיי' דכתיבנא לא הוה סגי אי לאו דקים ליה לתלמודא דר"ט לא דריש כי אם הק"ו של נושאים עוד כתבו ובפ"ק דזבחים וכו' הנה התוספות מביאים ראייה מזבחים והוו מצו לאתויי ראייה מההיא דלקמן דפריך מה לנזקי רגל שכן ישנו באש דע"כ היא פירכא גמורה מדלא מבליע אותה בתוך הק"ו אלמא משמע דפירכא שהיא חומרא שהתורה נתנה בה חשיבא פירכא גמורה ואין מבליעין אותה בתוך הק"ו אלא דאפשר דכיון שהק"ו הוא חוץ מן הסברא וכדפרישנא לעיל לכך מהני פירכ' כל דהו למפרך ואין מבליעין אותה בתוך הק"ו לכך מייתי מזבחים. עוד כתבו וא"ת והיכי קאמרי רבנן וכו' הנה התוספות כפי הנראה אין עיקר קושיית' אלא על הק"ו הראשון שעושה משנתינו שהוא ק"ו של נושאים שהמלמד הוא שן ורגל ושייך ביה להקשות דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד מייתינן כל מאי דאית במלמד אבל בק"ו השני שהמלמד הוא ר"ה דקרן לא שייך למפרך ולא מידי דהא לא מייתינן אלא מאי דאית ביה במלמד וליכא במלמד כי אם חצי נזק ונראה דהוא הדין דשייך למפרך לרבי טרפון נמי היכא דלא מפריך ק"ו דהוי כמו אליבא דרבנן אלא שהקשו התוספות לרבנן משום דקיימי במתניתין וק"ל. עוד כתבו וא"ת בפ"א דיני ממונות וכו' והנה בפרק א' דיני ממונות מתרצים שם התוספות ז"ל וי"ל מ"מ איכא ק"ו השתא ומה עבודה דקילא דוחה שבת קבור' מת מצוה דחמירא לא כ"ש ותימא דאיך התוספות העלימו הקו' והחומרא דהא מאי דעבודה קילא היינו שמת מצוה דוחה אותה ומאי דמת מצוה חמורה היינו שדוחה את העבודה א"כ נאמר דיו אסוף דינא דמה קבורת מת מצוה דוחה עבודה בשב ואל תעשה אף שבת לא ידחה אלא בשב ואל תעשה ונראה דהק"ו הוא כן ומה עבודה שנדחה מפני אחר דוחה שבת מת מצוה שאינו נדחה מפני אחר כלל לא כ"ש והשתא ליכא למפרך ולא מידי או שנאמר שהתוספות מעלימי' הפירכא דקולא וחומרא ולכך מקשי' מפרק כיצד הרגל דאמאי לא אמרינן ומה שן ורגל הקל משלם בחצר הניזק נ"ש וכו' והשתא ניחא בפ"ק דיבמות שתירצו התוספות דאיכא למפרך מה לשן ורגל שכן יש הנאה להזיקו דהא היא גופא נכניס בק"ו כמו שאנו עושים כאן אלא ע"כ אית לנו למימר דשאני התם שאין אנו מזכירים לא קולא ולא חומרא בק"ו ואפשר שעיקר הק"ו נעשה בחומרא דסברא ונאמר כן ומה שן ורגל שאין כונתם להזיק חייב נ"ש ברשות הניזק וכו' אך מ"ש התוספות ומה היא חומרתו שעבודה נדחי' וכו' לא אתי מחוור למה שתירצתי בסמוך בכונת התוס' בא' דיני ממונות. ומה שכתבו שם ביבמות מה לשן ורגל שכן יש הנאה להזיקן עיקר הקושיא היא מה לשן שכן יש הנאה להזיקו רגל יוכיח מה לרגל שכן היזקו מצוי שן יוכיח