עצמות יוסף על קידושין קכא

מיוחד ואינו מספיק. עוד קשה דכיון דהוצרכו הני קהלי דאי לא הוה כתב אלא תרי הוה אמינא לוים וכהנים אבל ישראל לא וכו' כמו שפרש"י א"כ מנלן דאתא חד למשרי שתוקי בישראל דילמא תרי קהלי איצטריכו לכהנים דאי לא הוה כתיב אלא חד הייתי אומר דוקא כהן גמור אבל חללים כיון דמותרים בגיורת ומשוחררת הייתי אומר דיהיו מותרים בממזרת להכי איצטריך קהל א' לחללים וחד ללוי וחד לישראל והשתא לא איית' לשתוקים בממזר ויש בשתוקי רק א' ונראה דקהל משמע כל שבט הכהן דדוקא בכהן ולו' הוא דאיכא פלוגתא לקמן אי נפקי מחד קהל או לא. אבל פשוט דבכל גוונא דכהן קהל א' מקרי ועוד דחללים לא עדיפי מלוים. ומאי דקאמר בגמרא וחד למשרי ממזרת וכו' אין לדקדק דבלאו קרא הוה ידעינן דמותרים דדוקא לכהנים ולוים ויש' גמורים מוקמי קראי דקהלי דהאי כיון דכבר כתיב קד קהל לישראל ע"כ על הספק אזלינן לחומרא וכיון דהוא בספק ישראל הוה אסרינן ליה משום דספק אורייתא לחומרא מש"ה איצטריך קרא להתיר. ע"ב אמר רבא מי איכא דדריש מילתא כי האי וכו' פי' כי האי דוקא אבל הוא דרש מתחלה דמותר בכהנת ומש"ה דרש להם ג"כ דמותר בממזרת דטבא להו עבדי דהשתא לאירע בעיניהם כ"כ. תוס' חמשה קהלי דלא שייך ביה קהל פי' שאינם מולידים ולא יעשו קהל:

פיסקא אלו הן וכו' מאי אמרת דילמא אזלא וכו' והתורה אמרה קשה למאי איצטריך הך טעמא דהתורה אמרה וכו' דבלאו הכי הו' ספק ספקא ספק אי אזלא איהי לגבייהו או לא ואת"ל דאזלא איהי לגבייהו והוו ליה מחצה על מחצה ספק והריטב"א ז"ל נתעורר בזה ותירץ תירוצים ע"ש והנ"ל דהוצרך בעה"ג לומר הך טעמא משום דהך ספקא אינו מתהפך ולא הו' ספק ספקא וכמו שכתבו קצת מבעלי הכללים ואי מהפכינן הספק ונאמר ספק אם נבעלה לממזר או לישראל שוב ליכא למימר את"ל דנבעלה לממזר וכו' דאם נבעלה לממזר אסורה בהחלט. והרב מוהרי"ן לב בקצת מקומות מספריו כתב דהוי ס"ס אע"פ שלא יהיה בשני צדדיו והביא ראיה מדברי התוס' בכתובות והנה מדברי הריטב"א בשמעתין אפשר לו גם כן להביא ראיה לדבריו מדלא תירץ מאי דתריצנא וק"ל:

אלא מעתה וכו'. קשה דאפילו אמרת דשתוקי אסור ג"כ מן התורה תקשי ליה נמי דשתוקי לא ישא שתוקית דכיון דאסור הספק מדאורייתא דילמא הוי זה ישראל וזה ממזר וכיון שכן היכי קאמר אלא מעתה דמעיקרא נמי ק' כדפרישית. ונראה שאם איסורו היה ד"ת לא היה משום ספיקא אלא כמשפחה פסולה בפני עצמה דאמרה תורה שיהא אסור ועשה בו ספק כודאי ומש"ה השתוקי הי' מותר בשתוקית כמו ממזר דמותר בממזרת אבל השתא דתלי טעמא משום שמא יקח אחותו ק' כדפרישית:

בקהל ודאי הוא דלא יבא ק' למאי איצטריך למימר בקהל ודאי וכו' דהא מקהל ודאי לא נפקא לן אלא דשתוקית מותרת בממזר כדלעיל אבל ממזר ודאי הוא דנפקא לן ממאי דנקט רבא במימריה דדבר תורה שתוקי כשר ונראה דכיון דהוכיח מקרא דממזר ספק יבא בקהל ה' סד"א שתהא אסור השתוקית בממזר להכי הוצרך עוד להביא בקהל ודאי הוא דלא יבא לומר דאפילו הכי בממזר מותר כנ"ל כיון דאיכא פנויה וכו' משמע דמיעוט דפנויה הוי כנגד מיעוט דארוסה וכו' ויש לדקדק דהא הוי מיעוט גרוע דבפנויה נמי איכא ספקא דילמא אזלא היא לגבייהו כדלעיל והוו קרובים וממזרים קבועים דהוו כמחצה על מחצה ואיכא מיעוט ארוסות ואשה שהלך בעלה למד"ה בעדים פלגא דקרובים ממזרים והיו רובא לריעותא ושמא איכא רוב דפנויות ובהך ספקא נחשב כפלגא ופלגא אי נמי דההיא מחמת רעבון מכריע ועוד יש תירוצים:

עוד יש לדקדק במאי דקאמר מחמת רעבון מאי ספק איכא אי מצאתו בר"ה איידי דשני רעבון קטלא ליה כדלקמן ואי בצדי ר"ה אפילו בלא רעבון נמי ונראה דהתם הוי שני רעבון והכא הוי כרעבון דידה לחודה דאפשר דטעמא דצדי ר"ה דכשר משום דאמרי' דמחמת רעבון השליכוהו שם ומאי דפריך לקמן הוא אמאי נקט שני רעבון א"נ משום דאמרינן התם הוא מדרבנן דמשום דמעלה עשו ביוחסין וחכמים הוא שחלקו בין ר"ה לצדי ר"ה דמדאור' הוי כשר כיון דיש לתלות שהשליכוהו מחמת רעבון כנ"ל

תוס' בד"א וכו' פי' בקונטרס דרמי עליה למידק לפי שהוא במי שפרע וכו' כונת התוס' בהביאם התחלת דברי רש"י ז"ל הוא משום שבעלי התוס' חולקים עליו בזה לפירושם שפירשו ז"ל דקאי אמקחו בידו דנאמן מטעם מגו והנה ע"כ בזה פליגי על דברי רש"י ז"ל דהא טעמם הוי משום דהוי נאמן במיגו דמצי אמר לא מכרתי והנה לדעת רש"י ז"ל לא מצי למימר לא מכרתי כיון דקאי עליה במי שפרע והתוס' כפי הנראה אינם מקפידים בזה. עוד כתבו ולפ"ז גרסי' ולא ידע ולא גרסי' ולא ידוע שמשמע שאין אנו חוששים לידיעתו וכו' הכי צריך למגרס בדבריהם ז"ל אלא שיש לשום לב במאי דהאריכו וחזרו ושנו דבריהם באמרם ולפ"ז צ"ל דלא ידע וכו' שהם דברי מותר. ואפשר דהרגישו ז"ל דאמאי אוקמת דלא ידע נימא דידע וקאמר מזה לקחתי מדעתו ומזה בע"כ לז"א ולפ"ז צ"ל דלא ידע דאם ידע פשיטא הוא ולא הוצרך לאומרו ודוחק. והנראה יותר דהתו' הרגישו דכשאמר ולא ידע הי מדעתי' והי בע"כ היכי קאמר בגמרא נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כיון דלא ידע צ"ל דה"ק לזה מכרתי פי' עם שבאמת מא' היא מדעתי ומא' בעל כרחי עכ"ז אני איני רוצה למכור אלא לזה אלא דקשה לזה דא"כ מאי אריא דלא ידע אפי' ידע נמי יאמר לזה אני רוצה למכור אלא ע"כ צ"ל דה"ק לזה מכרתי פי' שאין אני יודע מי נתן לי מדעתי מ"מ לזה מכרתי ואומדן דעת הוא שזה היה מדעתו ולזה אמרו התוס' ולפ"ז צ"ל דלא ידע שאם ידע מי היה מדעתו שוב אינו נאמן לומר שלא מכר אלא לאחר ואומדן דעת היא ודאי שלמי שנתרצה הוא דמכר וק"ל

ולענין הלכה הארכתי בביאורי לח"מ וכדי שלא יחסר בזה מאומה אבאר בקצרה מה שכתבתי שם לענין הדין בטור ח"מ סימן רכ"ב וזה לשונו שם. דברי הרי"ף ז"ל בזה נוטות כפי פשוטו אל דברי רש"י ז"ל וכבר הרא"ש ז"ל תמה על דבריו וה"א באמת קושיא אלימתא. ועוד אני מוסיף לתמוה עליו לדעת הרב דמתני' דשנים אוחזין לא קאי אלא ארישא דאיירי במציאה אבל הסיפא דמקח וממכר איירי כשהמקח הוא ביד הלוקח אמאי הוצרך בעל התלמוד לעשות צריכות אחר בין מציאה למקח וממכר דכיון דהרישא איירי כשהם אחוזים בה וסיפא דמקח וממכר איירי בשהמקח הוא ביד המוכר לא דמיין אהדדי ולא צריך לתת צריכות ביניהם. ומ"ש לענין הדין אין שום קושי' עליו במה שמובן מדבריו ז"ל דאי נקיט זוזי מחד מינייהו אפי' דהמקח בידו נאמן לומר לזה מכרתי וכו' דהיא כדעת רש"י ז"ל אלא שהתוס' והרא"ש ז"ל תמהו עליהם דלמה יהא נאמן כשנים והרמב"ם ז"ל לא נתן לו כח אלא כעד אחד והוא כדעת התוס' ז"ל ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל יש לדייק בבירור שאם מקחו בידו נאמן כעד אחד שכתב ז"ל לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומא' בע"כ ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי בע"כ אין כאן עדות וכל אחד נשבע וכו', ע"כ משמע דוקא משום דלא ידע הא אם ידע נאמן לפוטרו משבועה וזה דבר ברור בדברי הרמב"ם. וכן דקדק הר"א ז"ל מדבריו. ותמהתי מהרב מוהרי"ק זלה"ה בכ"מ שכ' על דברי ה"ה שלא מצא גילוי בדברי הרמב"ם ז"ל ע"ז וק"ל ודע דאע"פ דכשלא ידע השוה הרמב"ם ז"ל הדין בין כשהמקח בידו לשאין המקח בידו נרא' דאין הדין שוה בענין הדיוק שיש לדייק בדבריו דהוא ז"ל כתב בין שהיה המקח בידו בין שלא היה בידו אין כאן עדות כלל הא אם ידע ממי נטל מדעתו וממי בע"כ יש לחלק ביניהם דאי המקח בידו נאמן כשנים ואי אין המקח בידו נאמן כעד א' לסייע לחבירו לפוטרו משבועה אם הוא תפוס בה ואם חבירו תפוס בכולה ישבע שבועת התורה להכחיש העד. ונ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם דאי לא נקיט זוזי אלא מאחד מהם ואין המקח בידו אינו נאמן לומר לזה מכרתי ויהיה שלו אלא דוקא בעד א' שכך כתב סתם ז"ל אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד א' בלבד ובנקט מאחד מהם איירי הרמב"ם מדקאמר בסמוך לפיכך אם נטל הדמים משנים וכו' כנראה דמעיקרא בנקט מא' איירי ואפ"ה קאמר דנאמן כא'. ולפ"ז כדפריך בגמרא ונחזי זוזי ממאן נקיט אריש פריך וע"ד שהקשו התוס' בדעת ר"ת דפריך הכי נהי דמקח בידו אמאי נאמן אם יאמר אמי שלא קבל המעות לזה נתרציתי דמשמע דנאמן בכל ענין ועל הא משני לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ולפ"ז אפילו המקח בידו אם קבל מעות מאחד מהם אינו יכול לומר לזה נתרציתי. ובפי' זה כתבו התוס' ז"ל ולפ"ז גרסינן דלא ידע וכדכתיב לעיל שיש טעות בספרים וגם הרא"ש בפ"ק דב"מ כתב בשם ר"ח ז"ל הלכך נראה כפי' ר"ח שפי' בקדושין בזמן שמקחו בידו נאמן במגו