עצמות יוסף על קידושין קכ

מצרית ראשונה וכו' ופריך מר' יוחנן עצמו ומשני בעלמא בתר דידי' אזלינן ושאני הכא דאמר קרא אשר יולדו להם וכו' ומטעם זה כתב ז"ל דדבריו קיימים. ואין לומר אימא איפכא דקרא דהאשה וילדים אתא לאשמועינן דעובר לאו ירך אמו היכא דאמר לה הרי את בת חורין וולדך עבד נאמר דלא יהיו דבריו קיימים והטעם כיון דקי"ל בכל דוכתא דעובר ירך אמו הוא נראה דלהכי מהני לן סברת הראב"ד שכתב בסיפא דאין דבריו קיימים כיון דעדיין לא בא לעולם וכיון דאין כאן סברא יותר ראוי שנאמר דהאשה וילדיה אליבא דרבנן אתא לאשמועי' דעובר לאו ירך אמו דוקא היכא דאמר לה הרי את בת חורין וולדך עבד וכו' זה דעתי במ"ש בה' עבדים:

ועדיין לא בא היישוב במה שפסק בפ"ד מה' פסולי המוקדשים והוא עיקר הכל אשר אנו מבקשים ונראה לי שדעת הרמב"ם ז"ל בזה נכון מאד והוא ז"ל ס"ל דטעמא דרבי יוחנן דקאמר רצה מתכפר בה וכו' לא הוי משום דקסבר אם שיירו משוייר אלא טעמא הוי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דאמרינן בתר הכי מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דרבי יוחנן אם שיירו משוייר דילמא היינו טעמא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"ל רב המנונא רבי אליעזר תלמידיה דרבי יוחנן ויתיב קמיה ר' יוסי ולא אהדר ליה האי שנויא ואת אמרת טעמיה דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש אלמא א"א לומר דטעמי' דר' יוחנן הוה מש"ה כבר אמרינן בפ' בתרא דכריתות דף כ"ז דס"ל לר' יוחנן אדם מתכפר בשבח הקדש והביאו הרמב"ם בפסק הלכה בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשים ז"ל ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו וכו' ואם עדיין לא כפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה וכו' הרי שניהם צריכים להביא לחם ע"כ והיא היא המימרא דרבי יוחנן בפ' בתרא דכריתות ואע"ג דכתבו התוספות בפרק כיצד מערימים דצריך לחלק בין שבח הקדש דתודה לשבח הקדש דחטאת דבעלי התוספות דברו כפי הסוגי' דפרק כיצד מערימים דקמוקי לה טעמא דר' יוחנן דאם שיירו משויר אבל הרמב"ם ז"ל לא סמך אהך סוגייא אלא אסוגיא דמנחות פרק התודה דף פ"א א"ל רב אשי לרב כהנא אם לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' א"ל מאן לימא לן דאמר ר' יוחנן אם שיירו משויר דילמא אם שיירו אינה משוייר והיינו טעמא דר' יוחנן דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש ע"כ מדלא קמשני תלמודא עלה מידי כי היכי דקמשני בתמורה אלמא דטעמא דר' יוחנן הוי משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכך פסק הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן בפ"ד מה' פסולי המוקדשים מהך טעמא דכתיבנא ולעולם דבעלמא עובר ירך אמו ואע"ג דאמר שמואל בפרק התודה דף פ' כל שבחטאת מתה וכו' ומסיק בגמרא מאי קמ"ל לאפוקי דר' יוחנן וכו' לא קי"ל כשמואל בהא אלא כרבי יוחנן וה' חטאות מתות לדעת הרמב"ם היינו כשאינו רוצה להתכפר בם וקי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל ובכל מקום קי"ל דעובר ירך אמו וז"ש ה' המגיד בפ"ג מה' נחלות דהכא עובר ירך אמו וכו' וכמו שכתבתי למעלה. אבל עדיין צ"ע בדברי הרמב"ם מהא דאמרי' פ' הערל דף ע"ח א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא עובר ירך אמו ופריך מר' יוחנן דאמר הפריש חטאת וכו' ומשני דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו תלאו בלידה ע"כ משמע דלר' יוחנן עובר לאו ירך אמו ודוקא גבי מצרי הוא דאמרינן דבתר האם אזלינן מדכתיב אשר יולדו וכו' והרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות איסורי ביאה כתב ז"ל מצרי שני שנשא מצרית שנייה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ע"כ ומדהוצרך הרמב"ם ז"ל להביא פסוק אשר יולדו להם דהכתוב תלאן בלידה אלמא משמע דעובר לאו ירך אמו הוא וכה"ג משני בגמרא שאני הכא דכתיב אשר יולדו וכו'. ונראה דהרמב"ם ז"ל לא הוצרך להביא פסוק זה אלא בעבור חלוקת מצרי ראשון שנשא מצרי שנייה דלא אזלינן בתר האם אלא מחמרינן בה לחומרא ויהיה בנו שני והטעם כמ"ש ה"ה משנה שהרמב"ם ז"ל מפרש דכיון דכתיב אשר יולדו וכו' ואי אפשר ללידה בלא אב בעי' שיהיה שלישי מאב ואם ובעבור זה לבד הוצרך להביא הפסוק דאשר יולדו להם. אבל ה' בעל הטורים הפליא לעשות בטור א"ה סימן ר' שכתב הדין דמצרי שני שנשא ראשונה דהולד שני ולא הביא פסוק כלל משום דס"ל ז"ל דעובר ירך אמו והמצרי ראשון שנשא שנייה ס"ל דהולד שלישי כדברי רש"י ז"ל דלעולם בתר האם אזלינן והטעם משום דעובר ירך אמו ולא הוצרך להביא בזה שום פסוק כלל. כלל העולה דבכל מקום בתלמוד הדין דין אמת לדעת הרמב"ם ז"ל דעובר ירך אמו לבד מטרפות וכך הוא דעת התוספות והטור אבל הר"א ז"ל ור"ח ס"ל דעובר לאו ירך אמו וכבר הקשו התוספות באלו הן הנשרפים לר"ת מהסוגיא דפ' הפרה והראב"ד צריך לתרץ עלה דהויא דלא כהלכתא כדפרשינן הלכך הדין דין אמת כדברי הרמב"ם ז"ל וכן ראוי להורות בספק שיפול בענינים אלו ישמע חכם ויוסיף לקח

דף סט מתניתין ר"ט וכו' גמרא איבעיא להו וכו' כתב רש"י ז"ל טיהרת את הזכרים שילכו וכו' וקשה למה כתב שילכו וכו' ונראה דה"ק מדקאמר ולא טיהרת את הנקבות דהא נקבות נמי אפשר דישאו עבדים בדיעבד לכך כתב דאין דרך לילך נשים וכו' ומאי דקאמר בגמרא ר"ט לכתחילה קאמר פי' דיהא מותר ליקח לכתחלה אבל אי אמרינן דישיאו לו עצה לגנוב או להמכר בע"ע דבאשה לא שייך שתמכר ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה זה לא מקרי לכתחלה דכל זה בדיעבד מקרי כיון דאיכא איסורא להשיאה מבלי שימכר בע"ע: תוספות אלא אי אמרת וכו' העוי"ל הוא ג"כ מדברי רש"י ואפשר שלא היה בנוסחתם ולענין הלכה אי ממזר נושא שפחה לכתחלה או לא כפי הסוגיא הדבר פשוט דר"ט לכתחילה קאמר אבל כפי מה שנראה בדברי האחרונים בזה נראה שיש לספק בזמננו זה וזה כי ידוע הוא שהממזר שהתירו לו חכמים שישא שפחה היא ודאי שפחה שקבלה עליה המצות כדת יהודית וכ"כ רבי ירוחם בבירור והדברים הם ברורים דאל"כ ה"ל נכרית גמורה ואסור משום לא תתחתן בם. והשפחה כד' שתקרא שפחה צריך שיטבילנה לשם עבדות וכיון שכן אין בה דין שפחה וכ"כ הרב מוהריב"ל ח"ג סימן מ"ה ז"ל אבל בנ"ד לא הוחזקה מעיקרא שטבלה לשם עבדות אדרבא א' מני אלף שעולה על דעתו לטבול שפחתו לשם עבדות שנית מה שכת' בסימן הנז' ובחלק א' סימן י"ב דף ט"ו י"ו האריך בזה וכתב ז"ל אבל. לכוח שלנו ראה ראינו כי אינם אצלנו אלא כשכירות בעלמא: פרק עשרה יוחסין

אין שואלים בשלום וכו' כתבו התוספות דדוקא בשאלת שלום אבל לשלוח לה בשלום אפי' ע"י בעלה אסור ע"כ. ולכאורה נראה דאין מקום לפירושם כפי מאי דפריך בגמרא פרק השוכר את הפועלי' ונראה שהתוספות כתבו זה אחר מסקנת הגמרא ובקל יתבאר ולענין הלכה כתב הרמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה ז"ל אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת באיזה שמוש אמרו רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה וכו' וה"ה זלה"ה כתב שהוציאו מן הירוש' והירוש' למדקדק בדבריו יפה נראה שהוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל והדבר יתבאר במעט עיון למעמיק בלשון ואפשר לבקש ממנו סמך במה שאנו משתמשים בשפחות וישגם ראייה למנהג מהמרדכי עם שבאמת בעיני ה' מוהרי"ק ז"ל רע כמו שתראה בטור א"ה: איני והא איקלע רב לביבר שפי וכו' מאי לאו ביחסותא וכו' ההכרח נראה דה"ק דודאי ביחסותא הוא דאי בשתיקותה איך הוה ידע זה רב עם כניסתו לבי בר שפי דהשתיקות' הוא כשהוא בפני אנשים ויעלבו לו וישתוק ומשני לא ושתיקותה ודחיק השתא דה"ק להו בדוקו אי שתקי אי לא דהשתא לא הוי מאי דאיקלע לביתו דוקא אבל הכונה היתה לבודקו עם האנשים

ת"ר גר נושא ממזרת וכו' ה' קהלי כתיבי קשה על מה שכתב רש"י ז"ל מדהוה מצי למכתבינהו לכלהו בחדא אזהרה דמה ראה על ככה לומר ייתורא דקהלי הוא מדלא כתבינהו בחדא וחד קהל דלכאורה מלישנא דגמרא משמע דמייתורא דקהלי דריש ליה דהוה סגי למכתב לא יבא ממזר ולא יבא עמוני ומואבי גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' והקהל קאי אכולהו. עוד קשה שרש"י התחיל בתחילת לשונו דהוה מצי למכתבינהו לכלהו בחדא אזהרה וסיים לומר לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל גם דור עשירי לא יבא להם וכו' ולמה הוצרך עוד אזהרה דדור עשירי לא יבא בו דבחדא אזהרה סגי לא יבא ממזר ועמוני ומואבי גם דור עשירי בקהל ה' עד עולם וזה אפשר לתרץ ולומר דכיון דדור עשירי הוי כמשתקע ממנו שם ממזרות ושם עמוני ומואבי להכי כתב בו לאו