עצמות יוסף על קידושין קיט

כוותיה אזלא. ובמחילת כ"ת אלף פעמים נראה דבריו תמוהים מאוד דאיך יעלה על הדעת לומר שפוסק כר"ש דדריש טעמי' דקרא כיון דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שהוא פסק כרבנן פ"ג מה' מלוה ודע כי בפ"ג מה' מלכים כתב ז"ל וכן לא יהא שטוף בנשים אפי' לא היתה לו אלא אחת לא יהא מצוי אצלה תמיד וכו' ואין ראיה מלשון זה שפוסק כר"ש דדריש טעמיה דקרא דאפי' אחת והיא מסירה את לבו וכו' דודאי דעת הרמב"ם דיכול ללוקחה ובלבד שלא יהא מצוי אצלה תמיד וכמו שנראה מלשונו ז"ל

שוב חזרתי לעיין בדר' זה וראיתי דברי הרמב"ם עוד תמוהים מצד אחר בין לדרך שדרכתי בין לפי דבריו ז"ל שהנה כפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם ז"ל נמש' דהרמב"ם ס"ל דנכרית נפקא לן מקרא דכי תהיין וילדו לו וכו' ומינה נפקא לן שפח' וקרא דהאשה וילדיה איצטריך לכדתני' וכדפרישית ואלו הרמב"ם בפ' א' מהלכות יבום וחליצה כתב ז"ל אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו שזרע הבא מן השפחה עבדים ומן הגויה גוים וכאילו אינם הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה מלמד שולדה כמותה ובגויה או כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ע"כ כנראה דס"ל כסברא הראשונה דפרקין וזה דבר תמוה מאוד דזה לא נאמר אלא אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא וצ"ע ואולי לקח זה הפסוק בלשונו שהוא יותר מובן זאת ההבנה בפסוק ואחר שגילה הכתוב באו' כי תהיין וילדו לו וכו' מעתה דרשי' קרא דהאשה וילדיה הב' דרשות דנפיק תלמודא וק"ל. ובביאורי לח"ה דרכתי עוד דרך אחר ע"ש. ולהשלים הביאור במה שיש מן הדין בענין שמעתין ראיתי עוד להתעורר במ"ש הרמב"ם בדין החומר לשפחתו וכו' בפ"ז מהלכות עבדים והלשון הזה מצד עצמו קשה דלאו סיפא רישא וכפי הנראה שאין שום טעם ליישבו אם לא במ"ש הראז"ל רישא דבריו קיימים דעובר לאו ירך אמו וסיפא לא אמר כלו' או משום דאינו בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו עכ"ל וכתב הרב בעל הכסף משנה דדבריו אינם השגה אלא פי' וטעם ושפתים ישק עכ"ל ודברי הראב"ד כנראה שהם מוכרחות בדברי הרמב"ם ז"ל. וקשה שכפי זה דברי הרמב"ם סותרות זו את זו כפי מה שכתב בפרק ג' מהלכות נחלות בדין הניח להם וכו' וכתב ה"ה ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל ואיכא למימר שאני עובר דירך אמו ואיכא למימר דלא אשתני עכ"ל. גם בדברי הרב בעל הטורים יש לתמוה שבטור י"ד בהלכות עבדים כתב כדברי הרמב"ם ז"ל אלמא ס"ל דעובר לאו ירך אמו ואילו בהלכות נזקי ממון סימן שצ"ט כתב ז"ל אף על פי שהתם אינו משלם אלא מגופו פרה מעוברת שהזיקה גוף חצי נזק ממנה ומולדה מפני שהיא כגופה עכ"ל אלמא ס"ל דעובר ירך אמו כדאיתא בפ' הפרה במימרא דרבא דף מ"ז וכן פסק הרמב"ם פ"ט מה' נ"מ. וראיתי ונתון את לבי לחפש ולתור אחרי הרמב"ם ז"ל במקומות אחרים ולדעת ביאור עיקר דבריו ולהיכן הדין נוטה, וראיתי דברי הרמב"ם ז"ל מבטלות זו את זו בסיתור גמור. הנה פי"א מה' נ"מ כתב ז"ל נגחה והמיתה וכו' אם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור שהעובר ירך אמו עכ"ל. והוא נלמד מפ' אלו הן הנשרפין דף פ' ומסיק שם בדין זה דהוי הטעם משום דעובר ירך אמו הוא וכן בפ"ג מהלכות איסורי מזבח כתב ז"ל וכולן ולדותיהן מותרין למזבח חוץ מולד נרבעת וכו' בד"א כשנעבד' בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת שהרי הולד מצוי עמה בעת שנפסלה והיה כא' מאבריה עכ"ל אלמא ס"ל ז"ל דעובר ירך אמו והכי איתא בתמורה בס"פ כל האסורים רבא אמר מחלוקת כשנעבדו ולבסוף עברו וכו' אבל עברו ולבסוף נרבעו וכו' ואלו במקום אחר סתר זה ונראה דס"ל ז"ל דעובר לאו ירך אמו דאמרי' בתמורה דף כ"ה א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קסבר רבי יוחנן אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו הוא דה"ל כמפריש ב' חטאות לאחריות רצה מתכפר בחברת' ע"כ ופריך לרבי יוחנן מברייתא דמשחרר חצי עבדו וכו' אלמא אם שיירו אינו משויר ומסיק דתיובתא דרבי יוחנן תיובתא אלמא לרבי יוחנן עובר לאו ירך אמו הוא והרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות פסולי המוקדשים כתב ז"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כשני חטאות שנתפרשו באחריות ע"כ הרי פסק כרבי יוחנן דאם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא והיותר ק' בזה שבגמרא אסיק מלתיה דרבי יוחנן בתיובתא והרמב"ם פסק כוותיה להגדיל הקושיא בזה. ועוד צריך לעיין בזה דבסוף פרק כל האסורים גבי ולד טרפה מסיק דלמ"ד טרפה אינה חיה משכחת לה כגון שעברה ולבסוף נטרפה ובהא פליגי דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו עכ"ל. והרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות שחיטה פסק דטרפה אינה יולדת וא"כ פלוגתייהו הוי כגון שעברה ולבסוף נטרפה והרמב"ם פרק ג' מהלכות איסורי מזבח פוסק דכל האסורים ולדותיהם מותרים וטרפה אחד מהם דהא קחשיב ל' בהדי הנך אלמא ס"ל כרבנן וע"כ הוי טעמא משום דעובר לאו ירך אמו וכיון דפוסק דטרפה אינה יולדת ע"כ פלוגתייהו הוי בהכי ועם היות שלא ביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש סמך למבין וכבר גילה דעתו ז"ל פי"א מהלכות שחיטה דטרפה אינה יולדת ומינה משמע דהוי בעברה ולבסוף נטרפה דומיא דרובע דאיירי ביה הרמב"ם בסמוך דהוי בהכי. ודע כי בעלי התוס' בפרק אלו הן הנשרפים האריכו ליישב הסוגייות הנראות סותרות בענין זה והביאו ב' ישובים בזה אחד הפך האחר וא"א בשום אחד מהם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל:

ראשונה כתבו ז"ל דבכל דוכתא עובר ירך אמו בר מלענין טרפות שהוא תלוי בחיות וכו' וזה ודאי כראוי למה שהרמב"ם פוסק דטרפה אינה יולדת ופסק כרבנן דטרפה דעובר לאו ירך אמו אבל בכל שאר המקומות כתב דעובר ירך אמו:

אך התוס' כתבו סיוע לתירוצא ומיהו יל"ד מזה דמותיב התם תיובתא אלמא אין הלכה כן עכ"ל אבל הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשים פסק כרבי יוחנן כדפרישי' גם א"א לומר שמפ' כפר"ת דבכל דוכתא עובר לאו ירך אמו וכו' שהרי דחו התוס' פירושו מההיא דפרק הפרה והרמב"ם ז"ל מביא ההיא בה' נ"מ לענין פסק הלכה. והנראה לי בזה ליישב כל הצדדים בשלימות דודא' דאה"נ דבכל דוכתא אמרינן עובר ירך אמו חוץ מטרפה וכמו שכתבו התוס' ומ"ש בהלכות עבדים בדין הכות' לשפחתו הרי את בת חורין וולדה עבד וכו' אין פירוש דבריו כמו שהבינם הרב בעל כ"מ שדברי הראב"ד אינם השגה אלא טעם אלא נראה לי שהוא השגה לדברי הרמב"ם ז"ל שהרמב"ם נתן טעם בסוף דבריו ז"ל הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה ע"כ טעם זה מורה דסבירא ליה דעובר ירך אמו וכמו שנתן בגמרא טעם זה לדברי רבי אלא דקי"ל דהמשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה העבד וכיון דסיפיה דמילתיה הו' משום דעובר ירך אמו אלא ששחרר חצי עבדו אם כן יתקשה עכשיו בתחילת דבריו שכתב הכותב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימים ולמה דבריו קיימים כיון דעובר ירך אמו והראב"ד ז"ל פליג עליה בתרתי חדא שכתב ברישא דבריו קיימים משום דעובר לאו ירך אמו וכו' ובזה פליג על הרמב"ם דס"ל בעלמא בכל דוכתא דעובר ירך אמו והראב"ד ס"ל כר"ת ז"ל דבכל דוכתא דקי"ל לאו ירך אמו ואפשר שסובר דלא קי"ל כמימרא דרבא דפרק הפרה שהקשו התוספות ממנה לר"ח באלו הן הנשרפין מכח כמה סוגייות אחרות שהביאו התוספות אשר משם משמע דעובר לאו ירך אמו. עוד פליג עליה דאלו הרמב"ם נתן הטעם בסיפא דמלתיה דהרי זה כמי ששחרר חצי וכו' אלמא עובר ירך אמו וכו' והוא ז"ל כתב שאינו מטעם זה אלא משום דאינו בעולם אבל דעת הרמב"ם נראה דסיפיה דמלתיה היינו משום דהכי קי"ל בכל דוכתא דעובר ירך אמו אבל כשאמר לה הרי את בת חורין וולדך עבד וכו' דדבריו קיימים נראה דשאני התם דגלי קרא האשה וילדיה תהיה לאדוניה דשמעי' מהך קרא דעובר לאו ירך אמו הוא דאל"כ למה לי' לקרא למכתביה ומלתא דפשיטא היא דהמוכר שפחה מעוברת ע"ד סתם הולד הוא בכלל והכתוב איצטריך למכתביה לגלות לנו דאין הולד בכלל האם לענין זה ועובר לאו ירך אמו ובא הכתוב להשמיענו דהכותב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים ואע"ג דבשמעתין ובפ' כיצד מערימים קאמר מאי תלמודא אמר רבא קרא לרבי יוסי הגלילי וכו' משמע ליה להרמב"ם ז"ל דאתרוייהו קאי כדפרישית לעיל ובפירושה דקרא פליגי כיון שהוא מיותר ומוכרח זה בדברי הרמב"ם ז"ל מכח שאר התמיהות שכתבתי למעלה דכיון דגלי קרא דהאשה וילדיה לרבו' אתא שמע' דהכותב לשפחה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים וכי האי גוונא משני תלמודא בהערל דף ע"ח גבי הא דאמר רבי יוחנן מצרי שני שנשא