עצמות יוסף על קידושין קיח

דף סח ובפסקא דכותים מנלן ראיתי להאריך בהן בפירוש הפוסקים כי סתומים וחתומים הם הדברי' ראשונה בדברי הרי"ף שכתב ז"ל כל מי שאין לה עליו וכו' מנלן אמר קרא שבו לכם פה עם החמור אשכחן דלא תפסי בה קדושין ולדה כמוה מנלן כפי הנראה דבענין שפחה גריס אשכחן דלא תפסי בה קדושין ואח"כ גריס ולדה כמוה מנלן ואלו בכותי גריס כותית מנלן וכתב הר"ן ז"ל וכיון דפשיטא דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי קדושין בכותית ע"כ ותימא דא"כ דכוותה בשפחה נמי נימא הכי גם מהגמ' משמע דתרווייהו בעי אשכחן דלא תפסי בה קדושין ולדה כמוה מנלן ואמאי איצטריך להכי ובדוחק ראיתי שיש מקום ליישב כל זה שוב ראיתי להרשב"א ז"ל נתעורר בקצת מזה על הספרים שהיו גורסים כן ובאמת שלע"ד נראה שהרי"ף ז"ל ל' קצרה דבר וגירסתו שוה לגירסתנו בזה וק"ל. מה שיש להקשות בענין פסקא דדינא הוא זה:

דע שבפרק כיצד הובא בגמ' ברייתא דרבנן ורבי יוסי בבא על אחותו והיא בת אשת אביו ולרבנן חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו ולר' יוסי אינו חייב אלא משום אחותו בלבד ור' יוסי דריש מחד קרא פרט לאחותו משפחה והדר פריך בגמ' ורבנן למעוטי שפחה ונכרית מנא להו נפקא להו מהאשה וילדיה ור' יוסי חד בשפחה וחד בכותית ומסיק בגמ' אליבא דרבנן דכותית נפקא לן מכי יסיר את בנך מאחרי ופריך הניחא לר"ש דדריש טעמיה דקרא וכו' ומשני מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי בר יהודה ר"ש היא ע"כ והרמב"ם פרק שני מהלכות איסורי ביאה בדין הבא על אחותו פסק כרבנן דחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו נמשך לדעתו ז"ל דהלכה כר"ש דדריש טעמי' דקרא דהכא מסיק מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי ר"ש היא וכו' וקשה והא קי"ל דלא כר"ש ובריש פ"ג מהלכות מלוה כת' הרמב"ם עצמו דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה והיינו דלא כר"ש בפרק המקבל דלא דריש טעמיה דקרא דבהכי מוקי לה תלמודא התם ונראה לתרץ בזה ולומר דאע"ג דמתוך סוגי' זו נראה דהא בהא תליא מ"מ בפרקין מפיק ליה מקרא אחרינא דכתיב ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה ואמר קרא כי תהיין וילדו לו וכו'. וגם הרא"ש ז"ל בפ' כיצד כתב ז"ל אמר קרא כי יסיר את וכו' ואע"ג דמוקי הך דרשא דר"ש דדריש טעמיה דקרא ולית הלכתא כוותיה בקדושין פרק האומר מפיק ליה מקרא אחרינא וילדו לו ע"ש. אך קשה דעדיין לא נתיישבו בזה דברי הרמב"ם שהרי בפי"ב מהלכות איסורי ביאה כ' ז"ל והבן מן הנכרית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מהיות אחר ה' אלמא דריש כר"ש עם שבאמת הלשון מצד עצמו תמוה דבן הנכרית היכי מוכח מכי יסיר ואם פי' הפסוק קאי אבתו לא תקח לבנך אין שום מקום ללמוד דבן הבא מן הנכרית אינו בנו אלא מדלא כתיב כי יסיר זרעך או שיפרש כפירוש הב' שפירש ר"ת שמסיר הזרע שאינו הולך אחריו וכלל מזה לא הוזכר בדברי הרמב"ם ז"ל. ובפי' המשנה פ' כיצד כתב ז"ל וכן בא בקבלה האמיתית בנך וכו' קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי אלמא כוותיה דר"ש ס"ל להרמב"ם דקי"ל לענין הלכה ואלו בההיא מתני' דפ' המקבל באלמנה בין שהיא עניה וכו' כ' דלא קי"ל כר"ש ולא דרשינן טעמיה דקרא בפי' המשנה ע"ש ונראה דיובן ביאור זה עפמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה הניחא לר"ש דדריש טעמיה דקרא עד סוף דבריהם ז"ל וכיון דבעי בכנענים מנלן כי היכי דלא נטעי בקרא דכי יסיר דאת' לומר דוקא בז' עממים א"כ השתא דכ' קרא דכי תהיין וכו' וילפינן מיניה דבבן הבא מן הכותית קרוי בנה מעתה קרא דכי יסיר לא אתא למעט ולומר דדוקא ז' עממים אלא אתא כפשוטו בכל הכנענים לומר שמסירין מאחרי ה' וזהו מטעם שכ' הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה ובפי' המשנה קרא דכי יסיר לפי שהוא הפסוק היותר מובן אשר ממנו משמע שמסיר את לבו מאחרי האל וסמך ודאי אל פסוק דשמעתין דכי תהיין ולפי שאינו מבורר לו כ"כ דרשה זו תפס בדבריו הכתוב היותר מבורר וכן דרכו בכמה מקומות ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות בדברי הרי"ף ז"ל שבפרק האומר תפס דרשת כי תהיין לאיש וכו' וילדו לו וכו' ובפרק כיצד לא הזכיר אלא קרא דכי יסיר וכו' אלא דאליבא דרבנן דפליגי אליבא דר"ש דיליף ליה דכי תהיין דריש נמי קרא דכי יסיר להכי ולא כר"ש דכולה מלת' נפקא ליה מכי יסיר משום דדריש טעמיה דקרא ועדיין קשה לי בזאת הפסקא שפסק הרמב"ם ז"ל דולד הכותית כמותה נראה שאין לו מקום ללמוד דין דאמרי' בשמעתין דמאי דילפינן מקרא דכי תהין וכו' ופריך א"ה אפילו בן שפחה נמי ומשני דאה"נ אלא האשה וילדיה למה לי לכדתני' הרי את בת חורין וולדך עבד וכו' וחכמים אומרים דבריו קיימים משום שנאמר האשה וילדיה וכו' ופריך מאי תלמודא ומשני אמר רבא ר' יוסי הגלילי ע"כ נמשך לפי זה דמאן דדריש מקרא דכי תהיין לאיש וילדו לו וכו' מיניה נפיק נמי שפחה וקרא דהאשה וילדיה ע"כ איצטריך לדרבי יוסי הגלילי אבל לרבנן דס"ל דבריו קיימים ע"כ איצטריך לאשמועינן דולד שפחה כמוה וכיון שכן הכרח לומר דרבנן לא נקטי להו דבן כותית כמותה מקרא דכי תהיין וא"כ מינה שמעי' נמי שפחה ומוכרחים להוכיח מכי יסיר כר"ש וכיון שהוכחנו לדעת הרמב"ם דס"ל כמאן דדריש כי תהיין א"כ מינה דריש נמי שפחה וכיון שכן ק' דפ"ז מה' עבדי' פסק דאומר לשפחה הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים וכ' כרבנן וא"כ נמצאו דבריו סותרים דהא לרבנן לא מצי למילף מכי תהיין וכדפרישית. גם קושיא זו היא על דברי הרי"ף ז"ל שפסק בפרק האומר כן וכמאן דדריש כי תהיין וכו' ובפ' השולח בגיטין דף תקע"ה הביא ההיא ברייתא דהאומר לשפחה ולדך עבד וכו' ופסק כחכמים. ויותר קשה על דברי בעל הטורים שהוא ז"ל כ' בטור אה"ע סי' ט"ז דלית הלכה כר' שמעון דדריש טעמיה דקרא והק' על דברי הרמב"ם ז"ל וכיון שכן מוכרח לדעתו דמאי דכ' בדין השפחה דהולד כמותה היינו מפסוק כי תהיין לאיש וכו' וילדו לו וכו' וכיון שכן יקשה ליה הקושיא זאת בעצמ' דאיך פסק בטור י"ד בהל' עבדים בדין הכותב לשפחה הרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימים כרבנן ונראה לפרש דלדברי הכל לא קיי"ל כוותיה דרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא והעד מתני' דפרק המקבל וקרא דכי יסיר נמי איתא לדעת רבנן בתר דאית לן קרא דכי תהיין וכו' דאל"כ הייתי אומר דאתא למעט ולומר ז' עממין דוקא מיתורא דקרא וכמו שכתבו התוס' וכמו שכתבתי למעלה ומאי דקאמר בגמ' אלא האשה וילדיה תהיה לאדוניה למה לי מבעיא ליה לכדתניא וכו' לאו מדברי רבי יוסי הגלילי מייתי לה דרבנן נמי דרשי קרא דהאשה וילדיה להך דרשא דהאומר לאשה הרי את בת חורין וולדך עבד דדבריו קיימים ומפרש הרמב"ם ז"ל דה"פ דטעמא דרבנן דדבריו קיימים ע"כ הוא מטעמא דכתב הר"א ז"ל בהשגות פ"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו הוא וצריך לשאול מנא להו לרבנן הא והוכר' הרמב"ם לפ' דלרבנן נפקא להו מדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה דלמה ליה דכתיב וילדיה פשיטא שאם קנה אדם שפחה מעוברת דהשפחה והולד שבמעיה היא לאדוניה ע"כ להכי כתבי' רחמנא לאשמועינן דעובר לאו ירך אמו הוא ונ"מ להיכא דאמר הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימים ולהכי כתביה קרא והיינו טעמא דנקט קרא האשה וילדיה אחר דברי רבנן לאשמועינן דמהך קרא נמי נפקא רבנן דדבריו קיימים משום דעובר לאו ירך אמו הוא ומאי דפריך תלמודא מאי תלמודא לרבנן וכו' ראיתי בדברי רש"י במס' תמורה דף כ"ה הובאה ברייתא זאת ופריך תלמוד' לרבנן ופרש"י ז"ל קרא משמע טפי כר' יוסי הגלילי דהולד הולך אחר האם עכ"ל והכונה בודאי דלרבנן שפיר מתיישב הפסוק אבל לשון הברייתא קשיתי' לבעה"ג שאחר דברי רבנן הביא ראיה מן הפסוק שנאמר האשה וילדיה וכו' וכאלו לר' יוסי הגלילי אינו מתיישב כלל והא יותר מתיישב הוא אליבא דרבי יוסי הגלילי טפי מרבנן ואיך קאמר אחר דברי רבנן שנא' כאלו לר' יוסי אין ראיה משם ומשני דהראיה ג"כ מביאה לר' יוסי הגלילי אבל ודאי ואין ה"נ דרבנן נמי דרשי שפיר קרא להך דרשא ולהכי הביא בעל הבריית' הפסוק אחר דברי שניהם לאשמועינן דאתרווייהו קאי וכל אחד ואחד דריש ליה כפי משמעותו ומאי דקאמר בגמ' מבעיא ליה לכדתניא מכולהו מייתי בין מר' יוסי בין מרבנן והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן לפי שהם רבים והיינו טעמא דהרי"ף והיינו טעמא דבעל הטורים שפסק כן בה' עבדים. אבל הרב מוהרי"ק זלה"ה בטור א"ה סי' י"ז ובפי"ב מה' איסורי ביאה כתב דהרמב"ם פסק כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ובההיא סוגיא דקדושין דמשמע דסתמיה דתלמודא