עצמות יוסף על קידושין קיד

בהא תליא דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא אמרינן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אלא אינה לשכירות אלא לבסוף התוס' ז"ל חלקו בדבר וכתבו בפרק האיש מקדש בד"ה דכ"ע ישנה וכו' דאף על גב דאשה דישנה לשכירות וכו' מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף ע"ש ומ"מ כדאי הם הרבנים לחוש, להחמיר:

דף סג מתני' על מנת שירצה אבא וכו'. גמרא אילימא עד דאמר אין וכו' וקשה דאם כן היכי קתני ואם לאו אינה מקודשת והא איכא למספק שמא יאמר אין והרוצה להעמיק בזה בשרשי הדינים יעיין בדברי הרמב"ם והר"ן עם שבאמת דברי הרמב"ם ז"ל הם בלתי מדוקדקות שכתב ז"ל לא רצה או ששתק וכו' אינה מקודשת ודבריו הם לצדדים והרב מוהרי"ק זלה"ה כתב כונה אחרת בדברי הרמב"ם ז"ל שכל דבריו הם בדקדוק וכתב שלדעת הרמב"ם על מנת שירצה היינו ירצה בעת השמיעה וכן ע"מ שלא ימחה היינו בעת השמיעה ויישב הסוגייא לדעת הרמב"ם ז"ל ועם שבאמת יל"ד לדרכו ז"ל דהוה מצי לאוקומי כולה מתני' בלא ימחה ואתי' כולה התקנה אלא דניחא לאוקומי מתני' בע"מ שירצה דהוי ריצוי כריהטת לישנא דשמע ריצוי גמור. ומ"ש הטור ע"מ שירצה ר"ל ע"מ שישתוק וכו' הוא אוקומתא דגמרא וי"ל על הרב מוהרי"ק זלה"ה שכתב מבואר הוא שאינו לא כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הר"ן ולא כשיטת הרא"ש ז"ל ולא נתבררו דבריו אצלי וכו':

מתני' קדשתי את בתי וכו' איבעיא להו מהו לסקול על ידו עיקר הבעיא היא היכא דהאב אמר קדשתי את בתי לפלוני בעדים מהו לסקול על ידו וכו' ואם אמר האב איני יודע למי קדשתי איירי כגון שיודע האב שזה שבא עליה לא קדשה כלל וק"ל:

השתא ומה במקום שאם בא לכנוס וכו' וקשה דהא איכא למפרך דלא דמי דהא טעמא דאב הוי משום דאין אדם מעיז לומר שהוא קדשה אא"כ הוא אמת. עוד דמ"ש ולא היא וכו' דהא מ"מ בק"ו נילף דהיא ג"כ יהא נאמנת. ונראה דטעמא דקמתרץ הכי הוא בעבור שהק"ו פריכא הוא כדפרישית:

ולענין הלכה אם האב נאמן לומר על הבן שהוא גדול בענין קידושין נ"ל שנאמן להחמיר וזה היה מעשה והארכתי בדבר והבאתי ראיה מדברי הריטב"א ז"ל שכתב ז"ל ואף על גב דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמלתא דעבידא לאיגלויי דייקי' ואמרינן אבל הכא זימנין דלא דייקי' וכו' ע"כ הרי לך דלא נתן טעם דלמכות ועונשים אינם נאמנים אלא משום דזמנין דלא דייקי ולפיכך אין ראוי להעניש' מספק אבל בענין איסור כיון דאיכא זמני טובא דדייקי וזמנין מועטים בדוקא הוא דדייקי למה לא אסרינן על פיהם מספק והא דכתב המרדכי בשם רבוותא דלחליצה אין האב נאמן דהוי דבר ערוה היינו משום דהוי להקל לא להחמיר כל זה כתבתי בתשובת שאלה והבאתי תשובות דשייכי לה' נשים סי' י"ד ומ"ש המרדכי התשובה עצמה ס"פ מצות חליצה והרואה יראה שיש ט"ס בדברי המרדכי וצריך למוחקו על אופן שיסכים למ"ש בתשובת דשייכי. ולענין הדין דע כי מ"ש ר"י בשיטה אחרונה ס"ל דסימנים או שערות מהני אלא דהברייתא חדא מנייהו נקט ואילו לדעת הרא"ש בעי' תרוייהו ומהריב"ל בח"א הביא דבריהם ז"ל בתוך הלשונות ע"ש הארכתי הרבה בתשובה לידע אי גם הנשים נאמנות להחמיר ע"ש

דף סד מתני' מי שאמר בשעת מיתתו וכו' הלכה זו יש בה מן העומק בדברי הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בהקשותו על הרז"ה שנטה דעתו אחרי רש"י ז"ל והוא ז"ל פירש דהצעתה של שמועה בשעת קדושין היינו בזמן שנשאת ומעיקרא קס"ד דמתני' רישא נאמן להתיר במוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני סיפא אינו נאמן לאסור בדלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני וכ"ש במוחזק בבני כפשטא דמלתא נאמן בשצריכין לנאמנותו וכן ברייתא בכה"ג היא ור' נתן ה"ק אף נאמן לאסור כשם שהוא נאמן להתיר לומר שבזה ובזה אינו נאמן להוציאה מחזקה שלו אלא היתה בחזקת היתר מותרת היתה בחזקת איסור אסורה ונאמן לאו דוקא וכו'. ודבריו תמוהים דאי ברייתא בכי האי גוונא מאי האי דקאמר בגמ' ולאו כל שכן הוא השתא ומה התם דקא מרע ליה לדבוריה אמרת קושטא קאמר מתני' וכו' כנראה דעל דיבורו סמכינן ולא הוי כמו שפי' הרמב"ן דנאמן להתיר ואינו נאמן לאסור היינו לומר דהיתה בחזקת היתר מותרת ונאמן לאו דוקא עוד קשה שנראה שקצת מתמיהותיו על הרי"ף ז"ל קשות לדעת הרמב"ן ז"ל על הכל צ"ע לענין הדין ועוד איזן וחיקר בזה הרב מוהרש"ך זלה"ה בח"ג ע"ש ויש עיון בדברי התו' במ"ש בריש פרק האשה שלום עם מה שכתבנו כאן ועוד צ"ע בביאור דבריהם שם כתבתי זה בפ' האשה שלום:

היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי וכו' קשה נימא דאית לה סהדי נמי לאשה. ונראה דא"כ היה ראוי שג"כ. יתנו להם גט שחרור ממנה וברייתא לא קתני כלל מזה ומאי דפריך בגמ' הוא דכיון שלפי דבריהם אינן חייבים לה מצד כתובה שהרי היא טוענת שהחבילה שלה אמאי שעור הכתובה ושלהם בספק. ודע דבמקדש בעד א' לא ראיתי במפרשים שיחמירו לענין הלכה ובאמת תמהתי הרבה למה לא נחוש בענין איסורא לסברת הסמ"ג והמרדכי שכתבו להחמיר גם הר"ר ישראל בתשובותיו בסי' ר"ט כתב להחמיר ולדידיה היכא דאיכא ריעותא אחריתי שראוי לחוש גם מטעם עד א' מחמרינן. ואם בא עד א' לפנינו ואמר שקדשה בפניו ובפני אחר ואותו אחר אינו כאן בזה כ' בעה"ת בסי' ר"ט סברא להחמיר והביא ראיה מההיא דא' אומר קרוב לו וא' ואמר קרוב לה דחיישי' לה ונראה שיש לחלק בראיה זו דשאני התם שכולם מודים בקדושין ומקרוב לו או קרוב לה טעי אינשי אבל בנדון הר"ר ישר' היה העד האחר מכחישו ואשפשר דכיון דאומר קרוב לה בודאי הוי הכחשה לגמרי ומ"מ הסכים הרב זלה"ה שיש לחלק בראיה וכתב בסוף דבריו דברי התוס' דפרק שני דכתובות וכפי הנראה מדבריו ז"ל לע"ד שכונתו לומר דלא חיישינן בא' אומר קרוב לו אלא כשאנו יודעים בודאי שזרק הקדושין אלא דלא ידעינן אי קרוב לו או קרוב לה אבל אי לא ידעינן עיקר הקידושין אלא מתוך דבריהם וא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה חיישינן לה משום דלא הוה ליה אלא עד א' והוא מוכחש וכיון שנתבטלה ראייתו ז"ל נראה דאפי' אין העד האחד שהוא אומר שהיה שם מכחישו אלא שאינו בפנינו אין לחוש ולהחמיר שהרי אין כאן אלא עד אחד ואין שום מקום ללמוד ממנו דין זה וניחא השתא שפיר דאם איתא דמהני הוה ליה לאוקמי בגמ' הברייתא בשנים שבאו ממדינת הים איש ואשה וחבילה וכו' בהכי:

ואע"ג דבענין קלא דמסקינן בגיטין פלו' מהיכן שמע וכו' וכתבו הרמב"ם והרמ"ה ז"ל דבחד מפי תרי כגון ראובן שאמר שמעתי מפי שמעון ולוי שנתקדשה הוי קלא וחיישינן לה היינו דוקא היכא שמזכיר הב' עדים משום דמירתת דילמא היום או למחר אתו הלכך אם אמר מתו לא הוי קלא ואם עד זה שאמר שהיו אחרים עמו מזכיר האחרים בשמותן נראה דהוי קלא וחיישינן אבל אם אומר איני יודע מי הם למ"ד המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו לא חיישינן ליה ואם עד אחד אמר שהאשה הודית בפניו שהיא מקודשת בזה יש לספק משום דבענין ממון יש מחלוקת בהודא' בפני א' אי הויא הודאה וכפי הנראה מדברי ה' מוהר"ן לב בח' א' דף צ"ג חשש להחמיר משום דפליגי רבוותא על בעל המאור בזה והיה נראה לחלק דבהודאה בעד א' בענין ממון שאני דלא מחייב לאחריני אבל זה העד בעדותו שבא לחייב לאחריני היה מקום לחלק בדבר. ומ"מ כפי שנלמוד מתשובת ה' הנז' באותה תשובה שהטוען שקדש לפלו' ושיש לו עדים במ"ה אין לחוש לו ומ"מ ב"ד מחרימים ומוציאים הדבר לאור ואם יש צורך בדבר יכופו לגרשה וכמו שכתבתי זה ימים מועטים בתשובת שאלה והבאתי ראיה מהר"ש בר לקח הביאה ה' מוהרי"ק זלה"ה באה"ע בסי' מ"ב ומהרי"ן לב בדף כ"ד מח"א פלפל בה וכתבתי יישוב עליה אין צורך לשנותה במקום הזה:

אמר אביי א"ל עד א' וכו'. תוס' נטמאו וכו'. קשה דהא בפרק הנזקין וכו' וקשה נימא דבפ' הנזקין קאמר החילוק דבידו משום דלא אמר נטמאו בפניך נראה דזה נכלל בהכרח מתירוצם למעמיק בה:

ודע דלתירוץ התוס' לשון נאמן דקאמר אביי הוא קשה להולמו הרוצה להעמיק בדבריהם יעיין בדברי הר"ן כי האריך בזה לענין הלכה לכך קצרתי:

תוס' רבא אמר וכו' וא"ת כיון דשותק וכו' יל"ד דהשתיקה דהתם הוי כעין נטמאו טהרותיך בפניך ומש"ה אמרינן דדמיא להודאה וק"ל:

אביי אמר לעולם דקמכחיש ליה וכו' שלח אחוי וכו' כתב הרשב"א ז"ל תמיה לי לא דמי משל למקנה