עצמות יוסף על קידושין קיג

דרוב קניינים של קרקע בחזקה או בשטר הם וכיון שכן בעינן מעכשיו דהאומר לחבירו שדי קנויה לך לאחר ל' יום לא קנה כיון דבשעת חזקה לא קנה לאחר ל' יום נמי לא קנה דהא כלתה לו חזקה וה"ה לשטר אם נשרף או נאבד וכדאמרינן לגבי גט דבהאומר ה"ז גט לאחר ל' יום נשרף או נאבד אינה מגורשת ואילו אמר לה ה"ז גיטך מעכשיו ולאחר ל' יום נשרף או נאבד ה"ז מגורשת וכו' ולענין דינא נפקא לן אליבא דרבנן דקי"ל כותייהו בדבר שבא לעולם כן כתבו הרשב"א והר"ן עכ"ל. ונראה לכאורה דלדעת רב הוא דקאמר דהאומר לאשה הרי את מגורשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי מגורשת אפילו נשרף הגט או נאבד. דזה תימא כיון דרב מספקא אי תנאה הוי או חזרה הוי הויא ספק מגורשת ומדברי הנמוקי משמע דלדידן נפקא לן הך דינא בדבר שבא לעולם ומשמע דמעכשיו מהני בדבר שבא לעולם היכא דאמר מעכשיו ולאחר זמן פסק דמהני אפילו נקרע השטר קודם זה הזמן ודבר זה הוא תמוה מאד דהא בין לרב דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי בין לרבי יוחנן דאמר דהוי חזרה צריך שיהא השטר קיים בסוף הזמן ולא מהני כשנקרע השטר אלא לשמואל בדוקא וכמ"ש התוס' בפרקין ובהאשה רבה וכמו שכתבתי למעלה. וה"ה משנה בפרק ט' מהלכות גרושין כתב ז"ל בדין הלכה והניחתו וכו' וראיתי להרשב"א שכתב דלענין הלכה גט ופרה שוים הם וכל שלא אמר מעכשיו והניחתו בצדי ר"ה אינה מגורשת ורמי בר חמא וכו' וליתא דבמעכשיו הוא ולפיכך כל שלא אמר בגט מעכשיו אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואם אמר מעכשיו בפר' קנה ובגט הויא לה מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי וכו' ע"כ נראה דדעת הרשב"א בענין גט דמספקא לן וכיון שכן אם נקרע השטר בתוך הזמן פשיטא דלא הוו גירושין. וגם ראיתי דברי הרשב"א ז"ל בתוך התשובה המכונות בשם הרמב"ן ז"ל שנראה שכתב הפך ממה שכתב ה"ה בשמו דפיר' הסוגיא בלא מעכשיו וטעם שחלק בין פרה לגט הארכתי בתשובת שאלה סוף דבר לשון הנמוקי במה שכתב בשם הרשב"א בענין גט וגם בכל הדין צ"ע אם לא שדבר בלשון קצר ומיירי כשאמר בלשון ע"מ דמהני טפי ממעכשיו דמהני בין אליבא דר' יוחנן בין אליבא דרב דלד"ה הוי תנאה ולא חזרה וכ"כ התוס' אליבא דר' יוחנן שהקשו לדעתו איך קונים בשידוכין וכו' זהו מה שנראה לי בעניינים אלו והדיין ידע להוציא דבר מתוך דבר לפי שכלו יהולל

דף סג מתניתין ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכו'. יל"ד אמאי לא קבע ריש לקיש מלתי' אמתניתין דלעיל האומר וכו' ע"מ שאתן לך ר' זהובים וכפי מה שפירשתי בפ' האיש מקדש במתניתין דמקדש בחלקו בדברי התוס' שם ניחא. הכא נמי ביהיב ש"פ קשה דאם כן אמאי קאמר בשכר שהרכבתיך וכו' דאינה מקודשת כיון דקי"ל דמלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה ונראה דה"ק דאפשר דיש לחלק בין המלוה שכבר חייבת היא למלוה העתידה לעשות ובמלוה שכבר עשתה היא דאינה מקודשת אבל לפי האמת דברייתא לא מוקמינן לה בהכי מעתה נאמר דאפילו מלוה שכבר חייבת ופרוטה דעתי' אפרוטה. ואי קשיא לך אמאי נקט מתניתין על מנת שאדבר וכו' לשמעינן רבותא דאפי' היתה חייבת לו לפי שדבר לה כבר עכ"ז כיון שנתן לה פרוטה מקודשת תריץ הכי דמתני' חידושא אתא לאשמועינן דצריך לדבר כדרך המדברים:

ולענין הלכה כל הפוסקים מסכימים בע"מ שאדבר עליך לשלטון צריך שיתן לה ש"פ אבל אני דקדקתי למעלה בפ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בחלקו מדברי התוס' שם לחד פרושא דיש לחוש בקדושין אפילו לא נתן פרוטה. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות אישות כתב ז"ל הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עליה לשלטון והניח' השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך ועשה אינה מקודשת אלא אם כן נתן לה פרוטה משלו לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתחילה ועד סוף כל זמן שיעשה מקצת מן המלאכה זוכה במקצת מן השכר ונמצא השכר כלו מלוה אצלה ומקדש במלוה אינה מקודשת עכ"ל ודבריו תמוהים קצת שהדין שכתב בראשונה כתב דאינה מקודשת משום דהוה מלוה ולא הזכיר איך היא המלוה ובדין הב' בעל מנת שאעשה עמך מלאכה נתן הטעם לפי שהשכירות יזכה בה הפועל מתחילה ועד סוף וכו' וטעם זה מן הראוי היה שיתנהו בדין על מנת שאדבר עליך לשלטון דלכאורה היה נראה דלא שייך בו לומר שזוכה בו המדבר במקצת הדיבור וכמו שכתבתי בביאור דברי התוס' בפרק האיש מקדש ואין לומר דלדעת הרמב"ם אע"ג דלא זכה השכירות מן השלטון אלא אחר גמר מעשה מ"מ הויא מלוה גבי' דהא גבי מלאכה אמרו מכוש אחרון לית בו ש"פ משמע דאי הוי ש"פ מקודשת אע"ג דנתחייבה בה איהי ולא מקרי מלוה דבמה שנתחייבה בה באותו רגע מקדשה וראיתי להר"ן ז"ל שכתב ודייקי' לה מגמרא מדתני ע"מ דתנאה משמע ולא קתני בשכר אלמא אינה מקודשת באותו שכר ואי לא מאי קא משמע לן מסניתין הא פשיטא דתנאי זה מועיל בשאר תנאי' דעלמא עד כאן לשונו ביאור דבריו ז"ל דע"כ משמעות ע"מ הוי דנתן לה ש"פ מדלא נקט בשכר וע"כ נקט על מנת למעט היכא דקאמר בשכר דלא מהני דאי אמרת דהוא הדין אם אמר בשכר דמהני אמאי נקט ע"מ דהיינו שנתן לה פרוטה וקדשה פ"מ שידבר לשלטון דמהני פשיטא דתנאי זה מועיל אלא ע"כ אית לן למימר דנקט על מנת לדיוקא לומר דדוקא ע"מ מהני ולא בשכר:

אבל הרא"ש ז"ל כתב בשם התוס' ז"ל הקשו בתוס' מאי שנא מכל שאר תנאים דפריך בהו פשיטא ותירצו דקא משמע לן דמקודשת וכו' ע"כ וכוונתם ז"ל להקשות דהנה מלישנא דמתני' לא משמע דחידושא הוי דדוקא על מנת מהני ולא בשכר דמתני' קתני דיבר עליה לשלטון מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כנראה דחידוש המשנה היא אם דבר מקודשת ולכן הקשו פשיטא דאם מתקיים התנאי מקודשת ומתרצים דקא משמע לן דמקודשת וכו' ואינה יכולה לומר וכו' וכמו שכתב הרא"ש בשמם ז"ל:

והרא"ש ז"ל כתב בשם התוס' דיש לחלק בין ע"מ לבשכר שאם אמר על מנת שאדבר עליך לשלטון אם דבר כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם אמר במה שאדבר עליך לשלטון אם דבר עליה בש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"כ ונראה דהרא"ש ז"ל לא הביא התוספתא אלא להוכיח ממנה דע"מ שאדב' עליך לשלטון דקתני מתני' היינו כשהדברים היו ידועים אצלו ואצלה אבל נראה דתלמוד דידן לא סליקא לענין הלכה הך תוספתא תדע לך דאמרי' בגמרא ומאי דוחקיה דריש לקיש לאוקומי למתני' בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכדיהיב לה אמר רבא מתני' קשיתי' מאי איריא דתני על מנת ניתני בשכר ע"כ בגמרא ומאי קושיא נימא דאי הוה תני בשכר הייתי שומע שאם דבר עליה בש"פ לבד מקודשת להכי תני ע"מ לומר לך שידבר כדרך המדברים כדקתני בתוספתא. ואי קשיא לריש לקיש גופי' מאי דוחקי' דלא אוקי מתני' ע"ד התוספתא ונראה דלישנא דמתני' קשיתי' דקתני דבר עלי' לשלטון מקודשת ואי כל עיקר כונת התנא הוא לומר דבע"מ צריך שידבר כדרך המדברים העיקר חסר מדברי התנא לכך הוזקק ריש לקיש לומר דכל כונת התנא הוא לומר דדוקא בעל מנת מהני ולא בשכר ולפ"ז הך תוספתא היא דלא כהלכתא במאי דקתני דבשכר מהני בלי נתינת ש"פ וכן נראה מדברי רבינו ירוחם. ולכאורה היה נראה מלשון המשנה דבדיבורו לשלטון תלוי הדבר בין יועיל בין לא יועיל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל למדנו בירור הדבר שכתב ז"ל דבר עליה לשלטון והניח' השלטון ולא תבעה וכו' כנראה דאיירי כגון שהיה לה חוב אצל השלטון והשלטון הניחה על פי דבורו והדעת נוטה לזה דאל"כ הרי כאילו לא נתקיים התנאי כיון שלא הועיל כלום בדיבוריו ולענין הלכה אם אמר לה בשכר שאדבר עליך לשלטון ולא נתן לה ש"פ אם באנו לחוש לדעת התוס' וכפי הפירוש הב' שכתבתי בפרק האיש מקדש במתני' דהמקדש בחלקו יש להחמיר דאפילו לא נתן לה ש"פ תהי' מקודשת לפי שאינו דומה לפועל שבמקצת מלאכה שעושה ניכר בו השבח שהשביח כ"ש בהצטרפות לזה מה שכתבו ההגהות המכונות בשם שלטי הגבורים ז"ל בשם מז"ה בפסקיו שאם אמר לה בשכר שארקוד לפניך וכו' אם יש באותו שכר שוה פרוטה מקודשת וכו' ולא הוצרך לפרוטה אחרת כלל והביאו בשם ריא"ז ז"ל כנראה דמודה לדעת מז"ה:

ויש לעיין היכי פסק הפך דעתו של ריש לקיש בזה והתלמוד לא הביא חולק על דבריו. ואפשר לומר דס"ל דלא קי"ל כריש לקיש בהא וטפי סמכינן על סתמא דתלמודא פרק איזהו נשך דאסיקנא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וס"ל דהא