עצמות יוסף על קידושין קח

ומבטל דיבור. ונראה שהרא"ש ז"ל כתב כן לפי המסקנא בתר דפרי' מההי' דהשולח גט וכו' ודעת המקשה היא שמה שתירץ שאני נתינת טעות ליד אשם דכמעשה דמי היינו פועל הנתינה שנותן הבעל המעות בידה וזהו המעשה ולהכי פריך מהשולח אבל בתר דפריך כל כמה דלא מטא גיטא לידה וכו' לפ"ז צ"ל שאין נתינת הקדושין לידה חשיב מעשה אלא מעשה שהיא מתקדשת מקרי מעשה ולכך אם חזר הוא פשיטא דאתי דיבור ומבטל דיבור ואין לספק אלא בה ולרבי יוחנן ה"ה דאתי דיבור ומבטל דיבור והכריח זה הרא"ש עם סברת ריש לקיש לפי המסקנא להך לישנא כנ"ל. ולענין הלכה לית לן לספק מידי בהך דינא כיון דקי"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור אפי' בדידה כל שכן בדידיה. והיכא דבא אחר וקדשה בתוך שלשים ומת השני או גרש באנו למחלוקת הרמב"ן והרשב"א הביא הר"ן ז"ל דבריהם בארוכה ודעת הרשב"א ז"ל דנתבטלו קדושי ראשון בראיות ואחד מהם מדאמרי' ביבמות כיצד היא ממאנת וכ' ועם שבאמת הר"ן ז"ל דחה הראיה נראה עוד שיש בזה מן הדחייה בטוב טעם ודעת דשאני התם שהקדושין הם מדרבנן דכיון שהיתה קטנה אין קדושי אמה ואחיה קדושין מה שאין כן בקדשה ראשון קדושי דאורייתא דאפשר שלא נתבטלו. איתיבי ריש לקיש לרבי יוחנן וכו' כל הכלים וכו' ק' ולריש לקיש מי ניחא עיין בהריטב"א ז"ל ונ"ל דכיון דלריש לקיש לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו מעשה אם כן נחתינן הכא דרגא ואמרינן דכיון דהתורה קראה מעשה משום הכי אינו מבטל ואף על פי שהוא מעשה גרוע אלא לרבי יוחנן דאפילו במקום שיש בו מעשה אמר אתי דיבור ומבטל דיבור דטומאה נמי היה ראוי לומר אתי דיבור ומבטל דיבור ומשני שאני טומאה וכו' וכיון דגלי קרא הוה ליה כאילו קרא כתוב בהדי' דלהוי מעשה גמור ולא יהיה מבטל ליה רב זביד מתני לה אהא וכו' וכן האומר לשלוחו וכו' משנה היא בי' יוחסין ורישא דמתניתין מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה וכו' ויש לשאול למה לא קבע רב זביד מלתיה אהך רישא דהתם. כגון שקדם בעל הבית ותרם את פריו וכו' והא דלא משני הכי לעיל משום דנראה לו דוחק

דף נט פיסקא מקודשת לשני וכו' קדושי שני במאי פקעי יל"ד אמאי לא פריך היכי קאמר גמרי קדושי ראשון כנראה שהתחילו מתחילה וזה אינו דהא אין הקדושין חלין עד לאחר ל' יום ונראה דלשון גמרי בכאן ר"ל שגומרים בה שנעשית אשת איש גמורה ובפלוגתא וכו' לכאורה מצינן לדחויי ולומר דרב אתי אפילו כרבי ושמואל כרבנן ועם הבחינות דקאמר בסמוך אין גט לאחר מיתה וטעמא דבקדושין לקרובה קאתי וכו' אלא דכיון תלמוד' לענין ההלכה דבקדושין הלכה כרב דהוי איסורי ובגרושין הלכתא כרבנן ומכוין תלמודא לומר רב כרבנן ושמואל כרבי לענין ההלכה

דף ס ולטעמיה דרב וכו' ה"ה אם באו א' וב' וג' וכולן אמרו מעכשיו ולאחר ל' דמראשון צריכה גט ולא מן האמצעי ולא מן השלישי וה"ל לאביי לאשמועינן הך חידושה ממלתה דרב אלא דאשמעינן מציאות דמן הראשון והאחרון צריכה גט ולא מן האמצעי עולא אמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסים בה ראיתי להריטב"א ז"ל שפרשה בתוך ל' ופי' טעמא משום דכל חד מנייהו רווחא שבק שיהיו קדושין של אחרים תופסין בה תוך זמנה וכו' ומדברי הר"ן נראה דאפילו בא אחר וקדשה לאחר ארבעים תופסים בה משום דרווחא שבק לחבריה כל שלא חלו קדושי הראשון לגמרי ולא ראיתי מי שיכתוב בזה מחלוקת ואני דקדקתי הדברים לע"ד והרשב"א בתשובה סימן תש"ז הסכים לדברי הר"ן ע"ש. הכא נמי אם אתה אומר חולצת ומתייבמת וכו' קשה שאם אני אומר שלא תחלוץ תשאר בעגון ואין ראוי לעשות כן משום גזירה אבל במהיום אם מתי אי אמרינן שלא תחלוץ תשאר בדינה שהיא מותרת לגמרי ואפ' דה"ק הכי נמי וכו' וכיון דזה א"א א"כ לא גזרינן הא אטו הא ולמה אמרת אם אתה אומר חולצת וכו' ולענין הלכה פסקו הפוסקים כרב והרמב"ם הביא לישנא דרבי יוחנן וכפי מה שפירש ה"ה ז"ל שדעתו לפסוק ככ"ע משום חומרא ואף על גב דלרבי יוחנן נמי איכא חומרא וצריכה גט מכולן נראה דאיכא חומר' לרבוטפי מרבי יוחנן כגון אם קדש' בשטר דלר' יוחנן צריך שיהיה השטר קיים לאחר ל' אבל לרב כיון דמספק' ליה אי תנאה הוי או חזרה נראה דאף לא יהיה קיים תהיה ספק מקודשת דאפשר דתנאה הוי ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סימן תש"ז נראה עוד דין אחר שיש בין רב לרבי יוחנן באופן שהוכחנו דאי פסקינן כרב פסקינן בכל החומרות אבל אי פסקינן כרבי יוחנן פסקינן לקול' וזהו שהרי"ף הביא ממרא דרב ופסק כוותיה ולא הביא אוקימת' דאביי כדי להחמיר והר"ש כתב שר"ח פסק כרי' יוחנן והרב מוהרי"ק בטור אה"ע תמה על הרא"ש ז"ל מה חילוק יש בין הרי"ף ור"ח ובמה שכתבתי א"ש. ודע שהרב הנזכר כתב בכסף משנה שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן וס"ל דטעמא דר' יוחנן משום דמספקא ליה וכו' והא דפריך בגמ' וכו' היינו דוקא לרב משרשיא דאמר הך טעמא לרבי יוחנן דלדידן לא הוי הך טעמא ולכאורה יש לתמוה היכן מצינו טעם אחר בדברי רבי יוחנן ועיין במה שאכתוב בסוף סוגיא זו טעם מדברי רש"י ז"ל בשמעתא דרבי זירא כי סליק להתם. מתניתין האומר לאשה הרי את וכו' תוספות איכא בינייהו וכו' והא ליתא דהא אפי' לרב יהודה נמי צריכה גט מספק וכו' נראה דמפרק מי שאחזו אין הכרח כלל והתם הובאה סוגייא זו כדמותה ונראה דראייתם הוא מדבריהם ז"ל שכתבו כן התם בסוגיא והכריחו הדבר ע"ש ולפי דבריהם נראה דגם בקדושין אליבא דרב יהודה הכי הוי דהויא ספק מקודשת מהשני ולכך עביד בגמרא צריכותא בין קדושין לגרושין וק"ל. עוד כתבו ולעיל לא מצי לשנויי וכו' יל"ד דהוה מצי לשנויי הכי בקדושי שטר דלא שייך אפי' נתאכלו וכו' דהתם איכא פלוגתא בין רב הונא לרב יהודה דלרב הונא מקודשת אפילו נאבד השטר ולרב יהודה אינה מקודשת. ונראה דניחא ליה למימר נפקותא בין אשטר בין אממון אמר רבי זירא וכו' כי סלקי להתם וכו' וקאמר משמע דרבי יוחנן הכל מודים וכו' לא נחלקו וכו' פרש"י כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה אי חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה וקשה דהא רבי יוחנן לא הוי טעמיה משום דמספקא ליה אי תנאה אי חזרה אלא משום גזירה דמהיום אם מתי וכו' ותתייבם ואין בכך כלום כדאסיק לעיל ואי הוה מספקא אי תנאה אי חזרה אינה יכולה להתייבם ואפשר שדעת רש"י דרב משרשיא הוא דקאמר ההי' טעמא ולשיטתו קמתריץ תלמודא אבל דעת המקשה היתה דטעמא דרבי יוחנן משום דמספק' ליה אי תנאה אי חזרה ואפשר דלזה תנאה ולזה חזרה ולכך צריכה גט מכולן וכ"כ הרב מוהרי"ק בפירושו על דברי הרמב"ם ולשון זה דרש"י ז"ל מסייע לו

דף ס' עמוד ב' פיסקא ע"מ שיש לי ר' זוז וכו' וניחוש שמא יש לו וכו' המוסכם מן הסוגיא דהיכא דאין עדים בדבר הוו קדושי ספק ואם אמר ע"מ שיש לי ביד פ' כתבו הפוסקים שאפי' יאמר אותו פ' שאין לו בידו הוי ספק מקודשת אבל אם אמר ע"מ שיאמר פ' כתב הטור שאם אמר אותו פ' מקודשת ואם לאו אינה מקודשת והיא תוספתא מפורשת ויש לספק אי צריך שיאמר אין לו בידי או דילמא אפילו שתק לא מהני כיון דתלוי באמירתו ונראה דכל שלא אמר שיש לו בידו אינה מקודשת ואכתי יש להסתפק ולומר אמאי אינה מקודשת בספק ומ"ש ממקדש לאשה ע"מ שיאמר אביו אין שכתב הטור בשם הרמ"ה דמקודשת בספק ואפילו אמר עכשיו שאינו רוצה שמא יאמר אין לאחר זמן הכי נמי ניחוש שמא יאמר שיש לו בידו לאחר זמן. ונראה דכל זמן שלא אמר אותו פלוני שיש לו בידו לא סמכא דעתא ולכך אינה מקודשת כלל ולענין דינא נ"ל שמי שאמר ע"מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה הויא מקודשת אפי' יאמר שאין לו ואם אינו ידוע בעדים שיש לו מקודשת בספק ודוק' כשאינו בידו אבל אם המנה בידו מסתמא כל מה שיש ביד האדם הוי שלו ומקודשת קדושי ודאי אע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו כל שלא אמר שאינו שלו כ"כ הר"ן ז"ל ונראה שכל הפוסקים יסכימו בזה וראיתי להר' מהורי"ק סימן ל"ח שכתב ז"ל ורבי' שמצריך שיהיה ידוע בעדים שהם שלו חולק על הר"ן עכ"ל ונ"ל דהטור איירי כשאינו בידו ומסכים עם הר"ן וראיתי כעת בתשובה הרב נדפסו מחדש ושאל ממנו לשון זה והרב הליץ בעד עצמו ואחר השקידה ראיתי דבריו ראויים אליו ז"ל ומ"מ מה שכתבתי נראה לי שיש לו פנים פיסקא ע"מ שאראך וכו' תנא לא נתכוין זה אלא לראות משלו וכו' ואם הוא שולחני וכו' וק' כיון דמתני' קמל"ן דבעי' שלא תהיה משל אחרים וכמו שהשמיענו התוספת' לא נתכונה זה אלא לראות משלו מאי פריך פשיטא דהא הך מילתא גופא אשמועינן מתניתין ואפשר שהוא לשון התוס' ופריך פשיטא דכיון דקתני התוספתא לא נתכוונה זה אלא ואות משלו שוב אינה צריכה התוספתא למתני' ואם