עצמות יוסף על קידושין קז

דמייחודא דכמוהו ידעינן דהוי' ב' כתובים כיון דמוהיית חרם משמע אפילו חליפי חליפין אסורין וכמוהו לא איצטריך למכתב לחליפין ראשונים הלכך אתא למימר דע"ג ושביעית סגי בכה"כ: עוד יש להקשות לפי תירוץ התוס' מאי פריך בגמרא אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר כיון דאיצטריך מעוטא דכמוהו לשוינהו לע"ג ושביעית בכה"כ ע"כ אתא למימר דלא נילף מינייהו דאי לא למאי טרח רחמנא וסתבי' לישווי להנך ב' כתובים הבאים כאחד ובדוחק נראה דלא גרע הך יתורא מב' כתובים דעלמא דס"ל דמלמדים ומחד מלמד הוה סגי לן וע"כ המלמד השני כתביה רחמנא בכדי וכדאמרינן בעלמא סגיא וכתב לה קרא וה"ה נמי בהך יתורא דאמרינן דטרח רחמנא וכתביה וצ"ע: סליק פרק האיש מקדש פרק האומר

דף נז ע"ב האומר וכו' בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וכו' ולא קתני בת כהן לישראל לא תאכל משום דממילא שמע מינה: אבל בסיפא איצטריך לאשמועינן דבת כהן לישראל לא תאכל דלא נימא דלא הוו קדושין ותאכל בתרומה בית אביה. תוס', האומר וכו' וא"ת מה חידוש יש כאן וכו' כונתם ז"ל משום דהתנא לא נחית לאשמועינן דין רמאי לחודיה דא"כ הוה ליה למתני בהדיא אלא תרתי קאמר דין רמאי דזה נלמד ברמז מדקתני הלך וכו' ועוד דין הקדושין דקתני מקודשת לשני ובזה הוא דקמקשו התוספות פשיטא ומ"ש התוס' ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת וכו' פי' ואמר לי וכך כתוב במקצת נוסחאות וכדברי הרא"ש ז"ל. גמ' ותנא דידן הלך נמי וכו' ותימה דהא במתניתין פרק האיש מקדש באו' לשלוחו לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית קתני והלך וכו' ולא הוי הלך ברמאות ונראה דהתם הוי באומר לשלוחו דהתם שייך למימר הלך בשליחותו אבל הכא לא הוי אלא באומר לחבירו דלא עשאו שליח הלכה לא הוה ליה למימר הלך אלא וקדשה דלא שייך למימר הלך בשליחו>ו כיון דלא עשאו שליח הלכך הלך דקתני הלך ברמאות הוא דקאמר. א"נ דהתם שייך לומר הלך לפי שיש בענין השליחות שנוי' מקומו ולזה שייך הלך או לשליחותו או לשנות את השליחות

אבל שלוחו דטרח אימא מראה מקום הוא לו וקשה דהא אמרינן בהאיש מקדש דההיא מתני' מתניה גבי גיטין כה"ג ועביד צריכות וכיון שכן היכי שייך למימר דבשלוחו דטרח אימא מראה מקום הוא לו קמ"ל וכיון שכן היכא קאמר שלוחו הוא דהוי רמאי דסמכא דעתי' וכו' דהא אין הענין תלוי בזה אלא במציאות אחר והוא דבהאי אתרא רחמי לי' וכו' ונראה דכיון דהיכא דמראה מקום כגון שאמר לה הרי היא במקום פ' אין לפקפק א"כ בחבירו דלא סמכה דעתיה אימור מראה מקום הוא לו וכאלו אמר לו בפי' הרי היא קמ"ל דלא אלא נאמר טעמא דבהאי אתרא מרחמו לי וכו'

דף נט רבין חסידא וכו' והתניא מה שעשו עשוי וכו' בכאן לא פריך מעני המהפך בחררה כדפריך לקמן ולקמן לא פריך ממתני' דנהג בו מנהג רמאות ולענין הדין נ"ל דלא שייך דין עני המהפך ובחררה אלא במהפך ממש וחוזר אחריה וכמו רב גידל אבל במי שהוא בביתו ועושה שליח לחדש לא שייך זה כלל ולהכי פריך מרמאי דלא שייך בו אלא רמאי:

תוס' עני המהפך וק' מהא דתניא בשנים אוחזים וכו' ויל"ד לעולם דהיא שלו אבל רמאי מיהא איקרי ונראה שבעבור זה כתבו עוד התוס' ממי שלקט מקצת פאה דקתני מעבירים אותו לכתחילה משמע דלא מקרי רמאי וראיתי בתשובה להרב המובהק כמוהר"ר דוד ן' נחמיאש נר"ו נתעורר בזה ימצא המעיין תשובתו בתשובת הרב מוהרש"ך זלה"ה יע"ש עוד כתבו ומיהו ק' בפרק לא יחפור וכו' וק' דהא התם יהבי טעמא שאני דגים בדיהבו סירא ונראה דס"ל כפי' ר"י דעדיין לא נכנס במצודתו של זה אלא שזה עתיד שילכדנו וטרחא שהשליך המצודה אינה כ"כ ומשו"ה דמ' לההיא דהפקר דאמרינן דלא מקרי רשע אפילו טרח בה הראשון ומשו"ה מקשו ו חם והא דיהיב טעמא התם דשאני דגים דיהבי סירא וכו' לא מהני הך טעמא אלא לחלק בין ההיא דדגים למלתא דרב הונא' דבר מבואה אבר מבואה מצי מעכב וכ' ולגבי הך מלתא קאמר שאני דגים אבל לא מהני ההוא טעמא לחלק הכא ומתרצים התוס' דיש לחלק דהתם היזיורה לא מטתי אבל ר"מ מחלק דהתם הוי דרמת וכו' וה"ל כאלו ממש נכנס ברשותו ואפ"ה כתב ר"מ דיכול' לומר לן במק"א משום דאי לא היה אפשר לזה שימצא בספק במק"א לא מהני הדג מה שהם במצודה כל עוד שלא ידע בבירור שנכנס בתוך המצודה ור"ל דלשון מן הדג נראה שהוא דג ידוע גדל באותו המקום שבא שמה וז"ש בה"א הידיעו ואפשר שבמקום אחר לא ימצאנו ולכך הוצרך אביו של ר"ח לומר שבא ע"י דג מת שאל"כ לא היה נמצא אותו הדג באותו המקום ובזה ניחא לי דכיון דעיקר החילוק שיש בין שכירות להפקר הוא' משום דבהפקר לא יכול לומר שימצא אחרת א"כ מאי פריף מפרק לא יחפור במרחיקין מן הדג וכו' ואע"פ שהוא הפקר ומאי קושיא הא התם שייך לומר שילך למקום אחר וימצא דגים בים הנהר יחרב ויבש כנ"ל:

ומה שתירצו התוס' דהתם הוא מפני שיורד לאומנות וכו' הטעם הוא דאע"ג דהוי הפקר כיון שאומנותו בכך הוי כאילו זכה בו ומשום פסיק לחיותיה נגעו בה:

ונסתפקתי בדבר ר"י ז"ל ומכאן נראה למהר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו וכו' שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' שנראה שצריך שיהיה המלמד בביתו ולמה צריך שיהיה בביתו כיון דאמרינן דכל דטרח בה הראשון מהני אע"ג דעדיין לא הקנה אותה בקנין א"כ אפילו שהמלמד עדיין לא ישב בביתו כל דטרח ופסק עמו הדמים מהני ושוב אין צריך יותר ואי קאמר אסור לעכובא לו' שמעכבין אותו לגמרי שלא יעשה מלבד שנקרא רשע א"כ היכא קאמר ומכאן נראה לר"י שאסור למלמד וכו' דזה' אינו נשמע מכאן דמכאן לא נלמוד אלא דנקרא רשע ואולי למ"ד דכיון דבמהפך לחודיה נקרא רשע כשישב בביתו נקטי' דהוי אסור לגמרי עוד' למד ר"י וכתב ז"ל אבל אם שכר בעל הבית מלמד אחר יכול ב"ה אחר לשכרו כפי הנראה דין זה ק' דכיון שב"ה הראשון שכרו א"כ למה יכול ב"ס אחר לשכרו דכפי הנראה מדבריו שהבעל הבית הראשון שכרו לגמרי ונראה דאיירי כשפסק עמו דמים ולא גמר עדיין שכירותו שעדיין לא הוליכו לביתו ולא עשו תחילת קנין זה נ"ל הכרח גדול בדבריו ונלמוד מדבריו דדוקא בב"ה הוא דיכול לומר כמדומה לי שזה ילמוד יפה אבל במלמד אינו יכול לומר זה התלמיד הוא הגון יותר ולומד ומקבל יותר. והרוצה להרחיב עוד דעתו בדינים אלו יעיין בדברי הטור ח"מ סי' רל"ז ובמה שכתבתי עליו ע"ש

פיסקא וכן האומר וכו' לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום מהו לכאורה נראה כי שאלה זאת היא שאלה בטלה דע"כ אית לן למימר דאם לא בא אחר וקדשה בתוך ל' שמקודשת לראשון לאחר ל' יום דאל"כ למה התנ' לקח בלשונו בא אחר וקדשה בתוך ל' לישמעי' אפילו בא וקדשה אחר ל' מקודשת לשני דקדושי ראשן לא חלו ונראה דאפשר דנקט מתניתין בתוך ל' משום סיפא דמעכשיו ולאחר ל' דע"כ לא יתכן אלא שהאחר קדשה בתוך הל' א"כ אפשר דכוונת השאלה היא אם אחר ל' הויא מקודשת בודאי או בספק וכה"ג צריך לתרץ ג"כ מאי דבעי לקמן לא בא אחר וכו' וחזרה בה מהו ולא פשיט ליה מדנקט התנא בא אחר משמע דוקא בא אחר אבל חזרה היא לא דע"כ בסיפא צריכא למתני בא אחר ועוד דאפשר דחזרה בה תהיה מקודשת בספק וק"ל: הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלי' וכו' והך טעמא לא סגי לאומר' גבי פקדון דנהי דיהיב ליה ניהליה בתורת קדושין אבל סוף סוף כיון דאכתי לא חלו בה עד יגיע זמן ל' יום הדין נותן שתהיה בה פרוטה לבסוף דומי' דפקדון דבעינן דישתייר בו ש"פ לכך הוצרך בעל התלמוד לומר דלא דמי כלל לפקדון דהתם ברשות דמר' קמתא כלה: לא בא אחר וכא ראיתי בדברי הרא"י שדקדק בזה דה"ה דמצי למבעי היכא דחזר הוא ונתן עוד טעם בדבר וכתב ז"ל ועוד דריש' לקיש הוה מודה ביה דדוקא באשה קאמר משום דנתינת מעות לידה חשוב כמעשה להאי לישנא עכ"ל. ודבריו תמוהים דהך דחשוב נתינת מעות כמעשה היינו לתירוצ' דגמרא דתירץ אהך דפריך ליה מתרומה אבל המקשה אכתי לא הוה מחלק בזה ולא מידי ולדידיה תקשי ליה למעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא ושמא המקשה כולי האי הוה קשיא ליה אלא דפריך ליה קושיא אלימתא מההיא מתני' דתרומה ואכתי ק' כיון דנתינתו לא מקרי מעשה אלא דוקא קבלת האשה מאי האי דפריך ממתניתין דהשולח גט וכו' דהתם הבעל הוא הנותן והמדבר ובכי האי גונא אפילו ריש לקיש מודה דדיבור מקרי ואתי דיבור