עצמות יוסף על קידושין קו

ליה נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואידך חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא עכ"ל משמע דלר"מ איצטריך קרא דאותו לחולין שנשחטו בעזרה וכדאסיקנא בשמעתין נמצאו דבריו סותרות זו את זו. גם בפי' המשנה בפרקין נראה דסבירא ליה דהוו דאורייתא שהרי הביא הכתוב דלכלב תשליכון אותו כדאיתא בשמעתין וראיתי אל הרב מוהרי"ק בפ' שני מהלכות שחיטה שתמה על דברי הרמב"ם איך כתב שהוא מדרבנן הפך מאי דאסיקנא בהאיש מקדש ועוד שהוא ז"ל פסק בפ"ד מהלכות אישות שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה ומאחר שכתב כאן שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אפשר אם קדש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מתסר אלא מדרבנן אם קדש בהם (אינה) מקודשת ע"כ תמיהתו ז"ל ודבריו ז"ל אינם מובנים אצלי דבהדי' כתב בהלכות אישות פ"ה דהמקדש באיסורי הנאה אפילו היה אסור מדבריהם אינה מקודשת ואולי כונתו ז"ל דלא כתב הרמב"ם דבאיסור הנאה מדבריהם אינה מקודשת אלא בחמץ בפסח דאיכא מיהא שעות דאורייתא וכמו שכתבו התוס' וכ"כ הוא עצמו בפירושו לאה"ע סימן כ"ח ולפ"ז מ"ש כאן בפי' להרמב"ם בהלכות שחיטה בסוף דבריו באו' ומדמשמע כאן דלא מתסר אלא דרבנן אם קדש בהם אינה מקודשת נפל טעות בספרים או שדבריו בלשון תמיהה הם. איך שיהיה נראה דמהלכות אישות אין שום תמיהה על דברי הרמב"ם ז"ל והרב הנז' תירץ לקושייתו ז"ל וי"ל דלעולם אימא לך דחולין שנשחטו בעזרה מתסרי מדאורייתא וזהו שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם דהיינו שנאמר מסיני ומ"ש שאינו ענוש אלא מכות מרדות היינו מפני שלא נאמרו בהם לאו עכ"ל ולפי דבריו ז"ל מאי דאמרינן בפ' מרובה נימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא וכו' לאו דמר' קטבח פירושו הוי דלא הוי הלכה למשה מסיני אלא מדרבנן ולכך כתב בה' גניבה דחייב לשלם תשלומי ד' וה' לפי שאיסורו מדבריהם והיא ממש הפך מה שכתב ה' מוהרי"ק זלה"ה באופן שדברי הרמב"ם בעיני תמוהים מאד מעיד אני על עצמי שלא ירדתי לסוף דעתו: ב

ב אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא פרש"י איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטה ולא איסור הנאתו רש"י ז"ל הוכרח לפרש כן משום מאי דפריך בגמרא מדר"ש אר"ש אבל לתלמודא קשה מאי פריך נימא דר"ש ס"ל דאינם אסורים אלא באכילה אבל בהנאה מותרים ומשום הכי האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי מחלוקת לא מפשינן. ואידך דע כי מרהיטת שמעתין נראה דלפי המסקנא לד"ה חולין שנשחטו בעזרה הוי דאורייתא ויל"ד על מ"ש רש"י ז"ל בפ' מרובה דפריך בגמרא לימא קסבר ר' יוחנן וכו' ז"ל פלוגתא היא במסכת קדושין אי דאורייתא הוא אי דרבנן ע"כ דהא לא מצינו פלוגתא לפי המסקנא בזה כלל ודוחק לומר דפריך לפי סברת המקשה דהביא ומה מאד מתקו לי דברי התוס' שם ודברי רש"י צ"ע

דף נח פיסקא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת מ"ל וכו' מדקאמר מ"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דמכרן וקדש בדמיהן לא תהא מקודשת ולהכי בעי מ"ל ומשני מדגלי רחמנא בע"ג וכו' מכלל דבעלמא דמים מותרים. וקשה דא"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא איצטריך ע"ג דלשתוק מיניה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה לא תפסי דמייהו ומכח קושיא זו כתב בתוספי הרא"ש ז"ל דהך סוגיא אתי' כמ"ד חליפי חליפים אסורים בע"ג והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לומר דחליפי אסורי הנאה אסורים חליפי חליפין לא מסתברא למימר עכ"ל הסכים דעתו ז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד חליפי חליפין אסורין. ותמיה לי דהא בע"ג פ' ר' ישמעאל אסיקנא דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובים הבאים כא' מלמדים ואיצטריך הו' למעט שאר איסורים דעלמ' דכיון דסוגיין אזלא אליביה היכי קאמר בגמ' הקושיא דונילף מינה משום דהוי ע"ג ושביעית בכה"כ ואין מלמדים דהא איהו ס"ל דמלמדים. גם מרהיטת התוס' משמע דסוגיא זו אפשר לפרשה לדברי הכל דהא הקשו היכי הוו ב' כתובים בין למ"ד חליפי חליפין אסורים ובין למאן דאמר מותרים והדברים מצד עצמן תמוהים בסוגיא שהביא בתחלה דרשת והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו משמע דאזלא כמ"ד חליפי חליפים אסורים ותירץ אליביה דע"ג ושביעית הוו בכה"כ ואין מלמדים. עוד קשה מאי בעי מנלן וכו' נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו וכו' ומשני מי כתיב קדש קדש קרינן ופרש"י דהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו לכך נראה שכל עיקר הכונה היא למאי דבעי לקמן ונילף מינה (וה"ק מנלן אי מדגלי רחמנא בע"ג וכו' ונילף מינה דטפי אית לן למילף מע"ג לחומרא משער נזיר לקולא עיקר סוגיין דהכא תליא בחליפי חליפין אי אסורים אי מותרים אלא בחליפין הראשונים דהוו אסורין לד"ה בע"ג דהא אפי' למ"ד חליפי חליפין מותרים וחליפין לחודייהו ס"ל דאסור ודריש והיית חרם כמוהו דהויה ראשונה שמהוה ממנה שהיא כמוהו ולפ"ז ל"ג בתחלת הסוגי' כל מה שאתה מהוה ממנה דהך דרשא הוא למ"ד חליפי חליפין אסורי' ומתני' דמכרן וקדש בדמיהן היא בחליפין הראשונים. ומה מתוק מדבש דברי רש"י ז"ל באומרו מנלן דלא תפשי דמייהו מה שאתה מהיה גרסי' וק"ל. ולפ"ז קאמר בגמ' שפי' דהוי ע"ג ושביעית בכה"כ ואין מלמדים ולפי המסקנא למ"ד מלמדים דקאמר מעוטי כתיבי כתיב הכא כי חרם הוא וכו' ודאי ההוא מעוטא לא קיימא אלא למ"ד חליפי חליפין אסורים והתוס' שהקשו היכי הוו בכה"כ בין למ"ד חליפי חליפין אסורים בין למ"ד מותרים היינו משום דדברי הכל הוו הנך בכה"כ וכמו שאפרש בדברי התוס' בס"ד. ונילף מינה קשה דאיכא למפרך מה לע"ג שכן ענוש כרת ולכך תופס דמייהו ונרא' דאיכ' למימר שביעית יוכיח דאע"פ שאין ענוש כרת תופס את דמיו והמתרץ חידש לו דע"ג ושביעית הוי בכה"כ פי' דאיכא קרא מיותר דשוינהו להנך בכה"כ כמו שכתבו התוס' ז"ל אתירוצם. אי מה קדש וכו' ת"ל תהיה ק' לשתוק קרא מקדש וע"כ ידעינן דשביעית תפסי דמייהו מדאיצטריך תהיה לומר דבהוייתו יהא דלמאי איצטריך אי מע"ג איכא למפרך שכן אסור בהנאה. ונראה דאי לאו קדש ה"א נהי דתפסי דמייהו אבל כל הפירות שנעשו בקדושת שביעית לעולם אסורים ואפי' פרי פירות להכי כתב קדש לומר שהפירות יצאו לחולין ומתהיה דרשינן דבהוייתו תהא הא כיצד אחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור, מיעוטי כתיבי כתיב הכא כי חרם הוא גרסי' וכמו שכתב הריטב"א ז"ל. וקשה למה לן תרי מעוטי בחד סגי למעט בעלמא וכן ראיתי שהקשו התוס' בענין כיוצא בזה בס"פ כל הבשר גבי ושמו הערופה ונ"ל דתרוייהו צריכי דאי לא הוה כתיב אלא יובל היא לא הוה ממעטינן אלא שלא יהא דומי' דשביעית שאחרון אחרון נתפס והוה ילפינן מע"ג ובמעוטא דע"ג ג"כ לא סגי דנהי דממעטי' שאר איסורי הנאה שלא יהיו דומי' לע"ג אבל יהיו דומי' לשביעית להכי צריכי תרוייהו ואכתי איכא למידק נימא דמאי דמעטינהו קר' היינו שלא יהיו דומי' דשביע' דאחרון אחרון נתפס ולא דומיא דע"ג דאפי' חליפי חליפין אסורין אבל בחליפים הראשונים לעולם דיהיו אסורים. ונראה דכיון דלא מצינו למילף מע"ז כל מאי דאית בה טפי ילפינן משער נזיר דמותרים דמייהו ומקיימי' מעוטא דהוא לגמרי דדוקא בע"ג אסור בין חליפין ראשונים בין חליפי חליפין הא בעלמא מותר הכל. תוס' וב' כתובים וכו' וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וכו' אין לדקדק כיון דשביעית אין בו איסור כרת איכא למימר דון מינה ומינה ולא יהיו בדמים איסור כרת שהרי הסכים הר"ש בס' כריתות לשון למודים שער ג' דלענין הלכה קי"ל כמ"ד דון מינה ואוקי באתר' וכן נ"ל דהכי קי"ל בפרק שבועות העדות ע"ש. עוד כתבו וי"ל מדכתיב והיית חרם כמוהו וכו' דליכא למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן מדכתיב כמוהו כנראה מדבריהם למ"ד חליפי חליפין מותרים נפקא ליה מדכתיב כמוהו וקשה דהא בפרק ר' ישמעאל נפקא ליה מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין ונראה דהתם אמרינן דמ"ד מותרים ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ולדידיה ע"כ צריך לתת טעם היכי הוו ב' כתובים כמו שהקשו התוס' וצריכים אנו לתרץ מהך יתורא שתירצו התוס' ולדידיה מיותר כמוהו ומיתורא דהוא שמעינן תרוייהו שמעינן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ושמעינן דחליפי חליפין מותרים ולהכי צריכי תרוייהו:

והתוס' דנקטי במלתייהו יתורא דכמוהו סמכי אייתורא דהוא דהוא כדאית' פ"ר ישמעאל:

עוד דהתוס' הקשו בתחלת דבריהם בין למ"ד חליפי חליפין אסורין בין למ"ד מותרים ולפי תירוצם נראה דלא תירצו אלא למ"ד מותרים ותירוץ לזה מצאתיהו בתוספי הרא"ש