עצמות יוסף על קידושין קה

לאחר מיתה: הרי מוקצה וכו' הוא הדין דהוה מצי למפרך משור הנסקל אלא משום דטעמא דאיסור מוקצה היא משום דנסקל הוה ליה כאילו פריך מתרוייהו: את פני השדה כו' קשה לי כיון דמשדה נפקא היכי קאמר בעל הברייתא לעיל וזה אשר לא תאכלו לרבות את המשולחת ואם נאמר דאסמכתא בעלמא הוא מדברי רש"י ז"ל נראה דא"א לומר כן שהרי אמלתי' דרב' דאמר לא אמרה תורה שלח לתקלה כתב ז"ל וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכת' בעלמא היא ואלו אמילתיה דרבי ישמעאל לא כתב רש"י ז"ל ולא מידי ונראה דכיון דשדה איצטריך לדרשא שלא יעמוד ביפו ויזרקנה וכו' כדאיתא בברייתא והך דרשא דמשולחת לא נפקא לן אלא מהא דהשדה אי לאו קרא דאשר לא תאכלו הייתי אומר דהא לא דריש כדאיתא בריש פרקין הוא ההוא לא דריש. ומה שפי' רש"י דקרא אסמכתא נראה שכיון לתרץ מה שהקשו התוספות בחולין פרק כל הבשר דף קט"ו ד"ה לא אמרה וכו': פיסקא שער נזיר וכו' קדוש קרינן וכו' יש לדקדק דהא דפריך לעיל לרב אשי פן תקדש פן יהיה קדש מה קדש הוא תופס וכו' אמאי לא משני פן יהיה קדש כי הכא: ונראה דא"כ ראוי היה למכתב קרא פן תוקדש או תקדש כי היכי דנדרוש פן יהיה קדוש והמשכיל במלאכת הדקדוק תברר לו זה

דף נח פיסקא וחולין שנשחטו בעזרה וכו' דע כי סוגיא זו נשאלה למהר"ן ן' חביב זלה"ה הלא היא כתובה בספרו סי' ל"ו והרואה דברי השואל ירא' באמת שלא היה מבושל כל צרכו בעיון כפי מה שנראה מדקדוקיו ופירוקיו ורוב הטעיות כבר בררן הרב המשיב הנז' ולא אבאר בדבריהם אלא דבר זה שראיתי שנטה אחריו הרב הנז' והוא דאביי דתריץ מתלתא וכו' ס"ל ג"כ המה מצי' דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסורה ולפי שטתו הוקשה לו לשתוק קרא דאל פתח אהל מועד וכו' ובאו תירוצים בדבריו ז"ל וקשה לי על דבריו ז"ל דאם כן לדעת אביי למה לי תלתא קראי חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות דבחד קרא סגי ואע"ג דלא נשדיי אלא אבעלי מומין לבד שיש בו יותר סברא שכן מין המכשי' מ"מ חיה ועוף גם כן נלמוד ממה מצינו בשלי ושלך מאי אמרת דאיכא למפרך מה לשלי בשלך שכן עונש כרת ולכך אסור בהנאה בעלי מומין יוכיחו שאעפ"י שאין בהם כרת אסורים בהנאה אף אני אבי' חיה ועוף. לכך נראה דאביי הדר ביה מכל האמור למעלה וז"ש אלא אמר אביי מה שלי בשלך אסור וכו' אימא שלי בשלך ענוש כרת קשה דהא קיימא לן אין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ואפילו כרת אין עונשין כמ"ש התוספות פרק כל הבשר דף קט"ו ד"ה מה לחמץ בפסח וכו'

כלל א ונראה דמעיקרא ס"ל דהך ילפות' דמה שלי בשלך אינו כמו בנין אב אלא כעין גילוי מלתא דכיון דאמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך סתמא דמלתא הוא שאם שינה אסור ולהכי ליכא למימר אין עונשים מן הדין וכו' דדין הוא שיהא הדבר שוה ולהכי קאמר אי מה שלי בשלך ענוש כרת וכו' אבל כשמיעט קרא דאל פתח אהל מועד דדוקא על קרבן ענוש כרת ולא על חולין שנשחטו בעזרה מעתה אין הדבר שוה וליכא למילף שלך בשלי משלי בשלך אלא מבנין אב השתא איכא למפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת:

ובהכי ניחא לי תמיהה אחרת דאיכא למידק בהך דפריך מה לשלי בשלך דמה קושיא היא זאת דהא מדאיצטריך קרא דאל פתח אהל מועד למעט חולין שנשחטו בעזרה שמעינן דחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאם מותרין למה לי קרא למעוטינהו מכרת דמהיכא תיתי לן כיון דאיכא למפרך מה לשלי בשלך שכן אסורין בהנאה ונראה דאי לאו קרא דאל פתח אהל מועד הייתי אומר מסברא דבין שלי בשלך בין שלך בשלי שוים בדבר בין באיסור הנאה בין באיסור כרת ואתא קרא דאל פתח אהל מועד למעט לחולין שנשחטו בעזרה מכרת והשתא נתבטל השיווי. ותו ליכא למילף משלי בשלך איסור הנאה משום דאיכא למפרך שכן ענוש כרת. מה שלי בשלך וכו' לכאורה נראה דאין הדברים שוים דשלי בשלך כבר מעיקרא היה אסור בהנאה וצריך זריקת דמים להתירם וכיון שלא נזרקו דמם באיסורן קיימי וזה לא שייך למימר בחולין שנשחטו בעזרה ונראה שהדמיון הוא כך מה שלי בשלך נתבטל התירו בעבור שבא לרשותך שאם היה נשחט בשלי היה ניתר בזריקת דמו אף שלך בעבור שנכנס לתוך רשותי יהא אסור. כלל ב איכא למפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת קשה בכל איסורי הנאה דמתני' יוכיחו שאע"פ שאין בהם כרת אסורים בהנאה:

ונראה דבשלמא אם אותן איסורים דמתניתין היו אסורים בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פרכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסור אבל החולין שנשחטו בעזרה מנא לן דמשום שחיטתן בעזרה להוו אסורים. מנין לרבות את החיה אין לדקדק דלשתוק קרא מהקישא דחיה לפסולי המוקדשים לענין שחיטה וכמו שכתב רש"י ז"ל מדאיצטריך קרא לרבות החיה דהא איצטריכו לכמה דברים בפ"ק דחולין ע"ש:

ודע שאין נוסחת רש"י ז"ל בשמעתי' כנוסחת התוס' בדבריו ז"ל וכפי הכתוב בספרינו דברי רש"י מסכימות לכל מה שכתבו התוס' בפירושן:

אתה משליך לכלב וכו' הך דרשא איתמרא בפ' כל שעה אליבא דר"מ דדריש לגר ולכותי בין בנתינה בין במכירה דאי לר' יהודה אותו איצטריך לכל איסורים שבתורה שאסורים בהנאה ובהכי ניחא:

ואין לדקדק דלשתוק קרא מהנך תלתא קראי מדאיצטריך קרא דאותו דאי לאו הנך קראי הוה דרשינן לאותו כר' יהודה:

ולענין הלכה צ"ע בחולין שנשחטו בעזרה אי הוו דאורייתא אי דרבנן ובה' אישות כתב הרמב"ם כל האיסורים דמתניתין ולא הזכיר חולין שנשחטו בעזרה ובפ"ב מה' גניבה כתב ז"ל אעפ"י שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה הואיל ואסורים מדבריהם ה"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה' ע"כ. הנה כתב בהדיא דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הוו ומפרק מרובה דף ע"ב אין הכרח לומר דהוו דרבנן דהא אמאי דקאמר ר' יוחנן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פריך בגמרא לימא קסבר רבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט לה פורתה אסרה אידך לאו דמרא קטבח עד דמסיק מכח קושי' זו הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא כי קמחייב כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים ע"כ בגמרא והנה הך מסקנא אתא לקיומי דחולין שנשחטו בעזרה הוו דאורייתא באופן שאין מפרק מרובה הכרח דהוו דרבנן כלל ואדרבא משם משמע דהוו דאורייתא. גם בשמעתין דהכא הכי משמע דפריך אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא משמע דלרבנן פשיטא דהוו דאורייתא ולפי המסקנא דמוקי מלתא דרבי שמעון כגון שנשחטה ונמצאת טרפה נראה דבשאר חולין שנשחטו בעזרה הוו דאורייתא אפילו לרבי שמעון:

ונראה לתרץ דהרמב"ם ז"ל מפ' פרושה דשמעתין על דרך שפרשה הריטב"א ז"ל מכח ההיא קושיא שהקשו התוספות דבשמעתין משמע דבאיסורא דרבנן תופסים קדושין ובפרק כל שעה אמרינן דהמקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחטי דקרדונייתא אינן אסורין אלא מדרבנן אין חוששי' לקדושין ובתוס' תירצו כפי דרכם והריטב"א ז"ל כתב דיש מי שפי' דה"ק חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלא דרבנן וכי אסרו רבנן באכילה אבל בהנאה לא אסרו ולפיכך מקודשת ואקשי' עליה מדקתני באידך מתני' ישרפו אלמא אסירי בהנאה דאי לא ימכרו לכנענים מבעי' ליה ע"ש ולפי פי' זה אפשר לומר דחכמים נמי ס"ל דהוו דרבנן וסבירא להו דכי היכי דאסרום באכילה אסרום בהנאה ג"כ ור"ש פליג עלייהו ואמר דדוקא באכילה אסרום ולא בהנאה וניחא גם כן מתני' דתמורה דף ל"ג דחולין שנשחטו בעזרה נקברין משמע דהוו מדרבנן דלא מחמרי' כולי האי וכן פסק הרמב"ם סוף פ' הלכות פסולי המוקדשים איברא דמשם אין כל כך ראיה דאפשר לומר דרבנן לא גזרו אטו קדשים פסולין אפי' להוו חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מ"מ שיטת שמעתין יש מקום לפרשה דחולין שנשחטו בעזרה הוו דרבנן כ"כ הרמב"ם עצמו בפי' המשנה בפ' מרובה. גם בהלכות שחיטה פ"כ כתב ז"ל וכל השוחט חולין בעזרה וכו' מכין אותו מכת מרדות. וקשה דמדבריו ז"ל נראה שסותר דברי עצמו שהרי כתב בהלכות מאכלות אסורות פ"ח ז"ל כל מקום שנא' בתורה לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע עד שיפרוט הכתוב כדרך שפרט בנבילה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ע"כ וזאת היא סברת ר"מ בפ' כל שעה דף כ"א אבל רבי יהודה ס"ל דברים ככתבן לגר במתנה ולגוי במכירה ופריך בפרק כל שעה בשלמא לר"מ דאמר אחד גר וא' עובד כוכבי' בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה בהנאה אבל אסורים שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא אבל איסורין שבתורה מנא