עצמות יוסף על קידושין קד

במילתא דאכילה כגון בשר בהנאה מנין כלומר מילתא דלא שייך אלא הנאה כגון עורו מנין ת"ל וכו' והנאני ולפ"ז צ"ל דכי קאמר לקמן והשתא דנפקא לן איסור אכילה האי בעל השור נקי למאי אתא לעורו והשתא תתיישב פרושה דברייתא להנאת עורו כנ"ל דאי ס"ד לאיסור הנאה נכתוב קרא לא יהנה פי' ואת בשרו איצטריך לשום דרשא א"נ לכתוב לא יאכל מאת בשרו נפקא לן כעין בשרו ואפשר דגם לשני תירוצים אלו אמרו התוס' בפרק כל שעה דלחד סברא איצטריך לשום דרשא וניחא השתא מאי דקאמר בגמ' לקמן להנאת עורו סד"א לא יאכל את בשרו כתיב בשרו אסור ועורו מותר וא"כ לשתוק מבשרו ולא איצטריך למכתב בעל השור נקי ולחד תירוצא איצטריך לכעין בשר ולאידך דרשא איצטריך לשום דרשא זהו שיטת התוס'. ונ"ל דלקמן אפי' לאידך תירוצא בלא בשרו נמי אמרינן דוקא בשרו דכתיב בקרא לא יאכל דהיינו דבר דשייך ביה אכילה דהיינו בשר אבל עור דלא שייך ביה אלא הנאה בדוקא אמינא לך דמותר ולהכי איצטריך בעל השור נקי ולעולם דבלא בשרו אמרינן דעורו היה מותר והא דקאמר בגמרא סד"א לא יאכל את בשרו קאמר הכי משום דכתיב בשרו בהדיא בכתוב אבל אה"נ דבלא בשרו נמי הוה מצי למימר הכי. עוד יש להקשות בשלמא להך תירוצא קמייתא דקאמר בגמרא אי ס"ד לאיסור הנאה נכתוב קרא לא יהנה ניחא שפיר הברייתא דקתני ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל כלומר אי לאיסור הנאה נימא לא יהנה ומדקאמר לא יאכל משמע איסור אכילה אלא ע"כ אתא להיכא דנגמר דינו והשתא הוי בין איסור אכילה בין איסור הנאה דהא השתא איסור אכילה נמי מלא יאכל נפקא לן אבל למאי דקאמר א"נ לא יאכל את בשרו למה לי וכו' ולא דריש היכא שנגמר דינו ושחטי' אלא מיתורא דאת דסגי שיכתוב לא יאכל ולשתוק א"כ היכי קאמר הברייתא ממשמע שנאמר וכו' איני יודע וכו' לא יאכל את בשרו ל"ל והכונה מאת בשרו הוא דקאמר למה לי וכיון שכן היכי שייך הך קושיא עם מאי דקאמר ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע וכו' דהא הך קושיא דאת בשרו למה לי באפי נפשה קיימא. ונראה דה"ק איני יודע וכו' וא"כ לא יאכל לא איצטריך וגם את בשרו ומשני דאיצטריך לאחר שנגמר דינו והשתא איצטריך לא יאכל לאיסור הנאה היכא שנגמר דינו וכ"ש היכא שנסקל ובאמת הוא דחוק בדברי הברייתא והשתא דנפקא לן איסור אכילה וכו' האי בעל השור נקי למאי אתא וקשה כיון דהמקשה פריך לקמן ולהנך תנאי דמפיק ליה בעל השור נקי וכו' לחצי כופר א"כ כיון דידע הך דרשא מאי פריך למאי אתא. ונראה דפריך אתנא דברייתא דלעיל דנפקא ליה לענין הנאה ולהכי פריך מנא ליה ומשני להנאת עורו והשתא תהיה פי' הבריית' כדפרישית לעיל בהנאה מנין דקאי אעור דלא שייך ביה אכילה אלא הנאה לחודא: עוד קשה מה ראה בעל הברייתא למדרש מבעל השור נקי לעורו ומיעט משמעות בשרו דהוי דוקא נימא דבשרו מיעט עורו ובעל השור איצטריך לכופר ודמי ולדות. ונראה דניחא טפי למעט בשרו מבעל השור נקי כי היכי דלא נשדי בעל השור נקי לולדות שאינו מענייני דקרא דקאי אגופיה דשור הנסקל

פיסקא בעגלה ערופה מנלן וכו' כפרה כתיב בה כקדשים פרש"י ולא פרכינן אי מה קודש וכו' דאין משיבין על ההיקש קשה דהא קי"ל דאין היקש למחצה טפי הוה לן למימר דנילף מקדש דמה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין והיכי שייך למימר הכא אין משיבין על ההיקש. עוד קשה דהא קי"ל דקדשי מזבח תמימים לא יפדו כדאסיקנא לעיל תהי בה ר' יוחנן וכי אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה וכתב הריטב"א ז"ל דפודה תמימים אין פדיונו כלום ודחק בפירושא דשמעתין ובהקדש בדק הבית הוא דיש לו פדיון וכיון שכן היכי כתב רש"י ז"ל ולא פרכינן אי מה קודש תופס וכו' דהא בקדשי מזבח דכתיב ביה כפרה לא יש לו פדיון והיכי מצי למימר אי מה קדש וכו' ונראה דמאי דקאמר בגמרא כפרה כתיב בה היינו מקדשים תמימים דלא שייך בהו פדייה ומהנהו ילפינן דאסורים בהנא' ורש"י כתב ולא פרכינן אי מה קדש וכו' לפי שאין משיבין על ההיקש שמקישים עגלה לשאר קדשים תמימים דנילף מהיכא דנפל בהם מום דזה הוא תשובה על ההיקש ויותר כולל הוא ההיקש כשלמדים מכל שאר קדשים תמימים משנלמוד מהיכא שנפל בהם מום. עוד נראה לתרץ דבקדשים תמימים נהי דאינם נפדים תמימים ואינם יוצאים לחולין כלל אבל אם פדאן בבהמה אחרת תפסי קדושה בתרוייהו וז"ש אי מה קדש וכו' ועל עיקר לשון רש"י נראה לתרץ דהכא כתיב וערפו שם דמשמע שם תהא קבורתה ומשמעות הדבר הוא דוקא גופה דעגלה הוא דתקבר אבל לא ממונה והוי כאילו משמעותיה דקרא דוערפו קממעטי' מיניה שלא תהא ממונה אסורה בהנאה ובהכי הוקשה לו לרש"י בהך הקישה דילפינן איסור הנאה מהקדש דאיכא למפרך מה להקדש שכן תופס את דמיו מה שאין כן הכא וזהו שכתב ולא פרכינן אי מה קדש כלומר זה א"א דהא הכא אית לן קרא וכיון שכן הך הקישה דילפינן מיניה הנאה פריכא הוא ותירץ רש"י ז"ל לזה שאין משיבין על ההיקש ואף על גב דאיכא פירכא מענין הדמי' מ"מ לא פרכינן על הקישה ולא מידי. עוד יש לדקדק בלשון רש"י במ"ש ולא פרכינן דע"כ לא פרכינן הכי דא"כ למאי איצטריך מעוטא לקמן למ"ד ב' כתובים הבאים כאחד מלמדים דתרי מעוטי כתיבי וכו' ולמה איצטריך מעוטא הא בעגלה ערופה הוו ג' כתובים ונראה דכונת רש"י ז"ל היא לומר דלא פרכינן ולשתוק מהנהו מעוטים א"ל כי היכי דהקדש לא חשיב קרא בהנהו תרי קרא כמו כן עגלה ערופה דיליף מקדשים לא חשיבי קרא דהא מקדשים לא מייתי כלל אלמא דאינם שוים כלל ולהכי הוקשה לו לרש"י והוצרך לתרץ

דף נז פיסקא דצפורי מצורע מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל וכו' לפי הנראה דרבי יוחנן דצפורי מצורע משעה שחיטה לא דרי' כי הך תנא דרבי ישמעאל דאם כן הוה ליה למילף מעגלה ערופה דהוי בין מחיים בין לאחר מיתה וז"ש לקמן תנאי היא וכו' וריש לקיש דקאמר דאסורה מחיים הוי אליבא דר' ישמעאל ור' יוחנן לא מעגלה ערופה כלל ולהכי איצטריך קרא דאת זה אשר לא תאכלו וכו' לרבות את השחוטה והא דלא קאמר לרבות מחיים כשאר קרבנות הטעם לרבי יוחנן הוא דכיון דאי לא היה קרא לא הוה שמעינן מידי דאיסור השתא דכתיב קרא שדינן ליה אמלתא דאית ביה סברא טפי דהיינו לאחר שחיטה לרבי יוחנן הוא יותר סברא בשחוטה יותר מחיים דהכי פריך לריש לקיש השתא מחיים אסירא וכו' ולריש לקיש דאסורא בין מחיים בין לאחר מיתה ויליף מכפר מבפנים וכו' יש לדקדק אמאי איצטריך קרא לרבות את השחוטה בין מחיים בין לאחר מיתה נילף ממכשיר מבחוץ דהא עגל' הוי בין מחיים בין לאחר מיתה. ונראה דאי לא הוה קרא הוה ילפי' טפי משעיר המשתלח דדוקא מחיים אסור ולא לאחר מיתה דהא לענין טרפה יליף מיניה בפ' שלוח הקן דהוי נמי מכשיר בחוץ והא דילפינן מיני' טפי מעגלה ערופה משום דבעגלה חידוש הוא שחדשה תורה שיהא אסור בין מחיים בין לאחר עריפה וטפי ילפינן מכל שאר קרבנות דעלמא להכי איצטריך קרא לרבות את השחוטה דלרבי אפילו אחר שחיטה. ובהכי ניחא קושיא אחריתי דהוה ק' דלשתוק מוערפו דשמעי' לאחר עריפה ונילף מכפר ממכפר בחוץ דהיינו צפורי מצורע דכתיב בהו קרא בהדיא אלא דהייתי לומד משעיר המשתלח דהוי מכפר בחוץ ולאחר הריגתו מותרת בהנאה כמ"ש הרמב"ם בסוף ה' עבודת יום הכפורים ועוד דהוה דמי לשאר קרבנות דעלמא וטפי ילפינן מכל הנך מלמדים משנלמוד מצפורי מצורע לחודי' כנראה ומה שהקשו התוספות לקמן אליבא דחזקיה קמקשי' התוספות אליבא דר' יוחנן דלית ליה תנא דבי רבי ישמעאל כדפרישית ולהכי הוצרכו לתת טעם למה אסורים בהנאה. איתיבי שחטה ונמצא טרפה וכו' פרש"י אמאי מותרת בהנאה דילמא דשעת לקיחה וכו' לשון דילמא שכתב ק' להולמו ולפי הנראה מלשון זה שמפ' כפי' התוספות ולא כן כתב ז"ל בתחילת לשונו דקאמר קס"ד דנטרפות בעת השחיטה גם לדברי התוס' שכתבו דפריך אמאי מותר שמא אחר שחיטה ולקיחה: קשה מאד להולמם דאם אחר שחיטה נטרפה קשה מאי פריך רבי יוחנן לר"ל ואי ס"ד מחיים וכו' ולדידך מי ניחא דאי אחר שחיטה נטרפה אמאי מותרת הא בהתר' נטרפה ונראה דשחוטה לאו דוקא והכונה היא דאחר שחיטה איגלאי דמשעת השחיטה נטרפה וניחא השתא דנקטי בלישנייהו שחוט קודם לקיחה ולענין הלכה קי"ל כרבי יוחנן דמשעת שחיטה וכ"כ הרמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת ולרבי יוחנן כפי הנראה לא ס"ל כתנא דרבי ישמעאל כפי המסקנ' דמסיק אליבא דריש לקיש תנאי הוא ותמהתי מהרמב"ם בפי' המשנה שכתב צפורי מצורע משעת שחיטה כרבי יוחנן וכתב הקיש' דרבי ישמעאל בדרך סתם וק"ל ובעגלה ערופה אסורה בין מחיים בין