עצמות יוסף על קידושין קג

דמעיקרא אמרו דהא דאמרינן אין מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חברו ואז הוא מתכוין לגוזלה וכו' ובסמוך כתבו ז"ל אבל כשנתנו לחבירו לא מעל אלא הראשון וכו' דנהי דסבור שהוא שלו וכו' נראה דאפי' סבור שהוא שלו כיון שהוציאה מרשותו חייב ואפשר דגרסינן או היכא שנתנו וכו' והשתא הוי חדא מתרתי. תוספות קדשים קלים וי"ל וכו' אין לדקדק ויביא בהמה אחרת לבכור ויהיו ג' דהא הא' אינה נקרבת כדפרישית לעיל ונאכלת במומו וכו' השתא ס"ל לבעלי התוספות דליכא חילול כלל בקדשי קדשים ויש עוד תירוץ עיין בזה. ויש עוד לדקדק דהתוספות בד"ה ודילמא אשם כתבו דסמיכה לא מעכבא וכו' וקשה דכיון דטעמא דלא מעכבא אמרינן דאין צריך עוד להביא בהמה אחרת הדרא קושיית התוספות שהקשו כאן לדוכתא שהם תירצו דא"א לעשות כן לפי שיש ספק בכור ומעשר וכו' דלא הושוו מתנותיהם וכי לא הושוו מאי הוי הרי השלמים אף על גב דטעונים ב' מתנות אם נתן מתנה אחת מהם לבד אינה מעכבת וכמ"ש הרמב"ם פרק שני מהלכות פסולי המוקדשים ז"ל כל הדמים הנתניה וכו' אם נתן מתנה אחד לבד כפר ואפי' בחטאת מתנה א' היא העיקר ואפשר לחלק בין עכוב הסמיכה לעכוב מתנה א' כיון דבשאר מתנות דין הוא שלא להשוות לשלמים אבל הסמיכה אינו כ"כ הכרח ועוד צל"ע. תוספות דמייתי נמי וכו' וא"ת אמאי צריך להביא וכו' הרמב"ם ז"ל פרק ו' מהלכות פסולי המוקדשים פירשה בחד בהמה שכך כתב ז"ל יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא ע"כ. וקשה שהרי אין הלחם בא לבדו בנדבה וכך כתב פי"ז מהלכות מעשה הקרבנות ז"ל האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה והדבר פשוט במנחות ונראה דהיינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע"ג דלא הוי תודה ממש יכולין להקריב הלחם בלא תודה. תוס' אין לוקחים בהמה וכו' התוספות הקשו לרש"י מהגוזל קמא וק"ל שהיה להם להקשות לו קושיא עצומה ממסקנא דההיא דלולב הגזול דף מ"א דקאמר רב אשי במסקנא מחלוקת בפירי וכו' מאי שביעית דמי שביעית דאלת"ה מעשר מעשר ממש והכתיב וצרת הכסף בידך אלא דמי מעשר וכו' ופרש"י ודאי מתחלל אלא המטבע דבר שיש לו צורה וכו' נראה דהיינו דוקא במעשר אבל דמי מעשר מתחלל אף על דבר שיש בו צורה ונראה שזה נכלל בתירוצם באומר וה"נ אמרינן בלולב הגזול ומשם נראה ונשכיל סוגיית הגמרא זה שמעתי מתרצים בדוחק ואין דעתי נוחה בו. עוד כתבו דכוותה אמרינן בפרק הזהב אלא מאי רבנן וכו' בקשתיו ולא מצאתיו אבל דברי התוספות וראייתם היא מריש פרק הזהב דף מ"ה דפריך בשלמא להך לישנא דאמרת דאורייתא וכו' היינו דקתני יעשה ולא יעשה וכו' אלא להך לישנא וכו' מחללין ואין מחללין מבעי ליה וגליתי היות זה אמת שבקיאות זה הביאוהו התוס' בפרק לולב הגזול להקשות זאת הקושיא ולפ"ז על המעיין להגיה יעשה ולא יעשה מחללין מבעי ליה אך מה שנראה להקשות הוא דלמה לא אמרינן בההיא דהזהב לההוא לישנא דפליג בדרבנן שאפילו בדיעבד יהא אסור כיון שיש תקנה לומר שיחזרו הדמים למקומם ויתבטל המקח כי היכי דאמרי בההיא דלולב הגזול ולמה אמרו יעשה ולא יעשה דמשמע לכתחלה הא בדיעבד שרי וצ"ע ונראה לתרץ דגזירה דשמא ישהה עליותיו לא דמי להך גזרה דשמא יגדל עדרים דהא איכא לספוקי נמי אולי יעלה בלבבו להוליך מעשרותיו של שנה הבאה בפירות ולא למכרם הלכך אין כאן חששא כדי שיתבטל המקח אבל הגזירה דשמא יגדל עדרים גדולה לריעותא כנ"ל עוד צריך להרחיב הביאור אתירוץ התוס' כיון דמדאורייתא מחללין ואין הטעם אלא משום גזירה דרבנן למה קנסי' ליה שיחזרו הדמים למקומם דבכה"ג הקשו התוס' לקמן בדיבור אבל במתכוין לפי' רש"י. ונראה דכיון שאין כאן אלא דרך חילול שיחזיר הדמים ויתן לו בהמתו לא בדרך קנס אבל מה שהקשו לרש"י לקמן הוא שהוא אמר שמתורת קנס' אמרינן הכל לכן הקשו וכי משום קנס יחזרו וכו' ותדקדק בלשון התוס' דלקמן ויאירו עיניך. תוס' במזיד תעלה וכו' היינו יכולין לאוקמי מתני' כר"מ ואיירי בנקבות דכ"ע לא פליגי אלא דהיינו הך וכן הוא זה בתירוץ הדוחק שדוחקים לאוקמי כרבנן עם החילוק מבעל מום לתם. תוס' אבל במתכוין לפי' ר"י מ"ש בין שוגג וכו' אף ע"ג דהכא לא שייך שוגג כיון שהתנה הכונה לומר דזאת החלוקה דומה לשוגג דלעיל כפירש"י ואימא יחזרו דמים למקומם וכו' ק"ל שנראה שהמקשה הקשה ב' דברים הפוכים דמעיקרא הקשה יחזרו דמים שנר' שהסברא מחייב כן ואח"כ הקשה טעמא וכו' ונקנסי' ללוקח ונ"ל שהקושיא היותר ראוי' היא האחרונה דנקנסי' ללוקח אבל כח המקשה באומרו יחזרו דמים הוא לבלתי נשים חילוק מהנזכר למעלה בברייתא וזה דייק באומר כי התם נהי דהסברא ג"כ הוא שסתם ראוי לקנוס ללוקח כמו שיקשה ויש לתרץ עוד לזה ולזה דזה תיקן רש"י באומר ומתמהינן וכו' כלו' שהיא קושיית התלמוד נפרדת תוס' מסתברא וכו' וזה דוחק לפי' ריב"א יש להקשות מה דוחק הוא זה דהאי יחזרו הדמים קנס הוא למוכר כיון דבלאו חזרת המקח היינו יכולין לפוטרו מלעלות המעות לירושלים שהיינו מצריכים הלוקח לחלל מעות המעשר שביד המוכר מאחר שהמוכר לפנינו וזה כבתו התוס' בתחלת הסוגיא בדיבור ואם לקח בשוגג וכיון שכן מה דוחק הוא:

הלכה א מתני' המקדש בערלה וכו' מדברי התוס' נראה דשלא בדרך הנאתן שרי ליהנות אבל הר"ן ז"ל כתב דדוקא גבי חולה הוא דשרי הא בעלמא אסור ומדברי התוס' נראה דאם איכא ש"פ שלא בדרך הנאתן הוי ספק קדושין כיון שכתבו ב' תירוצים ולתירוץ הראשון הויא מקודשת ולתירוץ השני לא הויא מקודשת מטעמא דהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן ולא סמכא דעתא וכו'. ולענין הלכה נראה דהויא ספק מקודשת עם שבאמת לא ראיתי דבר זה מבורר בדברי הפוסקים גמרא בערלה מנלן דתניא וכו' פרש"י שלא יהנה ממנו כגון שלא יצבע וכו' כנראה מדבריו ז"ל דלא יהנה ולא יצטבע הוא חלוקה אחת ופרושי קמפרש ויל"ד דבפ' כל שעה נפקא ליה מדכתיב וערלתם ערלתו ערלים אלמא ג' עניינים נינהו וכן נראה מדברי התוס' בד"ה מנין שלא יצבע וכו'. ונראה דלרש"י חד ערלים איצטריך לגופיה דע"כ הוה ליה למכתב ג' שנים יהיה לכם ערלים. ומוערלתם ערלתו נפקא וזה שלא הוזכר בברייתא הזאת אלא וערלתם ערלתו ולא הוזכר ערלים פיסקא שור הנסקל וכו' ממאי דהאי לא יאכל וכו' פרש"י ובעל השור נקי לדרשה אחרינא אתא לחצי כופר ודמי ולדות כדלקמן רש"י לא פי' דאתא להנאת עורות כדמסיק לקמן דא"כ היכי פריך לקמן האי בעל השור נקי למאי אתא דהא להנאת עורו אתא כדהוה פריך ליה מעיקרא אלא ע"כ אכתי לא אסיק אדעתיה הך דרשה אלא דרשה דחצי כופר והא דלא מוקי לקמן בחצי כופר ופריך ליה למאי אתא אבאר לקמן בס"ד. עוד קשה מאי פריך ממאי וכו' דהא אימא לך דטעמא דמילתא הוי משום דס"ל דהך דרשה דבעל השור נקי לשחטו לאחר שנגמר דינו וא"ת דה"ק מנא לך דאתא להך דרשה ולא לחצי כופר ודמי ולדות א"כ לקמן דדריש ליה להנאת עורו אמאי לא פריך ליה ממאי דאתא לעורו דילמא לא אתא אלא לחצי כופר ודמי ולדות ונראה דהכא פריך ליה דילמא אתא בעל השור נקי לכופר וכו' כי היכי דקרא דלא יאכל להוי קאי אענייני דקרא דשור הנסקל אבל לקמן דדריש בעל השור נקי לגופיה דשור הנסקל ומוקי ליה בהנאת עורו מש"ה לא פריך ממאי וכו' דהא ניחא טפי לאוקומי קרא בעורו מלאוקמי בכופר ודמי ולדות וכדרבי אבהו וכו' אפי' מחזקי' דפליג אר' אבהו בפ' כל שעה מצי לאתויי וכמו שכתב הריטב"א ז"ל דהא אפילו חזקיה לא פליג אלא יאכל אבל בלא יאכל ס"ל דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע. ונ"ל דמייתי מרבי אבהו משום דהלכה כוותיה וכ"כ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות. והתוספות הקשו בפרק שור שנגח דף מ"א דבל' ר' אבהו הוה מצי לאקשויי דע"כ לאיסור הנאה אתא דאי לאיסור אכילה ממשמע שנא' סקול יסקל איני יודע דאסור באכילה. והנ"ל דבלאו רבי אבהו לא קשיא ולא מידי דהא בגמ' פריך ממאי דבעל השור נקי אתא להיכא שנגמר דינו דילמא לדמי ולדות דלא הוי מענייניה דקרא בגופיה דשור הנסקל לא הוי פריך ליה אי משמעותיה דלא יאכל הוה משמע אכילה דוקא משום יתורא לא הוה מוקמינן ליה לענין הנאה וניחא טפי לאוקומי בשחטו לאחר שנגמר דינו להכי מייתי מלתי' דרבי אבהו לגלות לנו שר' אבהו ס"ל דלא יאכל ג"כ משמע בו היתר הנאם ובזה מתוקן יפה מ"ש התוס' בפרק שור שנגח. ה"מ וכו' דאי ס"ד וכו' נימא קרא לא יהנה א"נ לא יאכל וכו' מכאן נראה דקיהיב טעמא לבעל הברייתא וקשה אמאי לא פריך מהך ברייתא לרבי אבהו דס"ל דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ומן הברייתא משמע הפך זה דקאמר אין לי אלא באכילה בהנאה מנין וכו' שוב ראיתי בהריטב"א שכתב דה"ק אין לי אלא