עצמות יוסף על קידושין קב

מתני' דהפודה מעשר שני וכו' כרבי יהודה ולא דחקינן לאוקומי כרבי מאיר. עוד הקשו מפרק חלק ותירצו דאף על גב דלרבי יהודה ממון הדיוט הוא אפילו בגבולים מ"מ קאמר רב חסדא דלאו עשה הוא הואיל ואינה ראויה לאכול. וקשה דאם כן היכי פריך רב יוסף אמלתי' דרב חסדא דקאמר דדברי הכל פטור ממתני' דעיר הנדחת דמשמע דהוי ממון הדיוט דלעולם אימא לך דפטור דרב חסדא לא הוי משום דהוא ממון גבוה ולרבי יהודה משום דאינה ראוי לאכול ולעולם דהוי ממון הדיוט ולא פריך מעיר הנדחת לרבי יהודה ולא מידי וכ"ת דפריך לר"מ משום דבעי לאוקומי ההיא בריית' כר"מ ג"כ הא במסקנא דבעי לאוקומי במעשר שנטמ' ודחיק לאוקומי כרבי יהודה ואמאי קדחי' בכל הנך דוחקים ולא תירץ ע"ד שכתבו בעלי התוס' וצ"ע ושמא טעמם הוי דאינה ראויה לאכול פי' ולא מקרי כאן עריסותיכם דלענין זה עריסת גבוה מקרי ולכך פריך התם כיון דיש צד זה למקרי ממון גבוה לא הוה לן למימר בענין הנדחה שיגנז המעשר ודוק:

דף נד ת"ש דתניא וכו' אבני ירושלים שנשרו וכו' לא דמי אבני ירושלים שנשרו לכתנות כהונה שבלו דכתנות כהונה שבלו אינם ראויים עוד לעבודה אבל אבני ירושלים שנשרו ראויות הן לחזור לסדרם בבנין וק"ל. וכ"ת משום דלא אמר כירושלים פי' והשתא נאמר דפרושי קמפרש רבי יהודה לדברי ת"ק ונאמר דלא נימא דבירושלים דקאמר ת"ק הוא הדין אם אמר הרי זה עלי ירוש' אלא אפי' ת"ק ס"ל דהאומר ירושלים לא אמר כלום וכולה רבי יהודה קאמר לה וכן משמע במסכת נדרים דף י' וק"ל. תוס' בכתנות כהונה וא"ת א"כ היכי קאמר וכו' וגם במזיד אליבא דר"מ הרי לא נתחללו וכו' ק' דהא לקמן לא מוקי דיש מועל אחר מועל כי אם לרבי יהודה לא לר' מאיר. ונראה דהיינו דוקא למאי דקס"ד מעיקרא אבל לרבי יוחנן דמוקי לה שמעתין עד תומם שוב לא מוקמי' מתני' דלעיל כרבי יהודה ואפי' כר"מ אתיא דיש מועל אחר מועל ואין יוצאין לחולין ובהכי ניחא דסתים תנא כרבי יהודה בהקדש אע"ג דהך מתניתין דבהמה שנמצאת מוקמי' סתמא כרבי מאיר דאמר הקדש במזיד מתחלל וכו' דלפי המסקנא אתיא ככ"ע וק"ל. אמר יוסף אעפ"י שארז"ל בכמה מקומות הלכתא למשיחה וכו' שמתי חותם על לבי דברי חכמים באומר כל העוסק בתורת קרבן כאילו הקריבן לכן ראיתי כי טוב לדקדק השמועה בדברי הרמב"ם ז"ל בדרך קצרה כתב בפ"ד מהלכות שקלים ז"ל חומות ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באים משיורי הלישכה ע"כ נמשך מזה דלמ"ד מועלין בשיורי הלישכה ירוש' קדשה אבל למ"ד אין מועלין בשיורי הלישכה ס"ל דירוש' אינה קדשה ולכך פריך בגמרא על מאי דמוקים הך ברייתא דאבני ירוש' שנשרו מועלים בהם כרבי יהודה אי רבי יהודה ירוש' מי מקדשה והתניא באימרא וכו' וצריך לדחוק ולומר תרי תנאי אליבא דרבי יהודה ובודאי דהך מילתא לא שאני לן בכל התירוצים הנאמרים בגמרא בין אליבא דרבי יוחנן בין אליבא דרב דאמר חזרנו על צדדים וכו' דלא תלי הא בהא. והרמב"ם בסוף פ"ו מהלכות מעילה כתב ז"ל ולעולם אין מועלין בשיורי הלישכה נראה דס"ל כר"מ דקפסיק הכי ולפ"ז לענין ירושלים ודאי דלא מקדשה ונמשך מזה דאם נדר ואמר כירוש' לא אמר כלום ולא כן פסק בפ"ח מהלכות נדרים שכך כתב התם ז"ל וכן האומר הרי הן עלי כהיכל כירושלים הרי אלו אסורין עכ"ל. ונראה דמאי דפריך בגמרא היינו למאי דתריץ ש"מ רבי יהודה היא דקאמר דמועלין בהם דמשמע כיון דמועלין פשיטא דמקדשה ולכך פריך מי מקדשה וכו' אבל לרבנן דס"ל דאומר כירושלים אסור אפשר דס"ל דאע"ג דאין מועלין בה נהי דאין מועלין בה איסור מיהא איכא והא דדחיק בגמרא לאוקומי תרי תנאי היינו דוקא לרבי יהוד' כי היכי דלא תקשי דהוא אמר דמועלין באבני ירושלים והוא אמר דירוש' לא מקדשה דזה ודאי הוו תרתי דסתרי אהדדי וזה פשוט בעיני

דף נד אמר עולא וכו' הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא וכו' פרש"י וב"ה כסתם משנה חשיב להו דהלכה וכו' הנה משמעתין נראה דאפילו ב"ש מודו במעשר דהא לא קאמר בגמרא אלא דלא גמרי קדש ממעשר אבל לעולם דמודו במעשר דהוי ממון גבוה אלא שאין הכרח ממנו דכבר אפשר דסבירא ליה. דגם במעשר ס"ל דהוי ממון הדיוט ואין הכרח לומר דאיכא סתמא הר"מ אבל מב"ה איכא ודאי ראיה כיון דיליף ממעשר ודאי דס"ל במעשר הדין כך וק"ל, וראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק כר"מ דמעשר ממון גבוה הוא בה' אישות והדין עמו דהכי אפסיק הלכתא ומתני דקתני הפודה מעשר שני שלו וכו' כיון שנתן לו במתנה וכן מתני' דהפודה נטע רבעי שלו מוסיף חומש בין משנתן לו במתנה לר"מ לא מתוקמא אלא דיהיב ניהליה בטבליה במעשר ובנטע רבעי דיהיב ליה. כשהוא סמדר ודלא כרבי יוסי. וכן פסק בהלכות מעשר שני ונטע רבעי סוף פ"ט ז"ל העלין והלולבין והסמדר מותר בערלה עכ"ל. פסק דלא כרבי יוסי כמסקנת שמעתין ומלשון זה נראה דדוקא סמדר מותר הא בוסר אסור ולהכי מוקי לה בגמרא דיהיב ליה כשהוא סמדר ולא קאמר כשהוא בוסר וכ"כ בפ"ק דערלה בפי' המשנה ע"ש וקשה שהרי בתחילת פרק זה כתב הרמב"ם ז"ל לפי' אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר והוא דבר סותר למה שכתב בסוף הפרק ולא היל"ל אלא אם נתנו סמדר. והרב מוהרי"ק זלה"ה בפירושו תמה ז"ל י"ל למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר וע"כ לא שרי אלא סמדר ולא בוסר ואין לומר דטעמא דשרי סמדר משום דאינו פרי ובוסר נמי אינו פרי שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה עכ"ל והי"ל ז"ל להקשות להרמב"ם מדידיה אדידיה וכמו שכתבתי. ומה שכתב דכשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה אינו דבורא פרי העץ מברכין וכמ"ש התוספות והרא"ש בכיצד מברכין והרשב"א ג"כ כ"כ וכ"כ ז"ל בביאורו לאורח חיים סי' ר"ב. גם מפרק כיצד מברכין נראה שיש חילוק בין בוסר לסמדר והם דברים צ"ע ונראה שהרמב"ם ס"ל שבוסר וסמדר דינם שוה וסמך לו על מאי דאמרינן בפרק הכונס גבי אכלה סמדר על דברי ר"ש כרוך ותני בד"א בזמן שאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים אבל אכלה סמדר פגין או בוסר רואים אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר ע"כ בגמ' הרי דהשוה בוסר לסמדר והתם רבי שמעון הוא דקחשיב להו כפירות גמורים הא לאו הכי הכל שוה בוסר וסמדר ותרוייהו לא חשיבי פירי ומר"ש בן יהודה דהשוה אותם נשמע לדידן דתרוייהו חשיבי לענין דלא הוי פירי לענין מעשר זה נראה בדוחק עוד קשה דבפ"ה כתב הרמב"ם דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ואילו הך אוקימתא דאוקימנא על הך מתניתין דפסקא הרמב"ם לענין הלכתא בהך דניתן במתנה לא יתיישב אלא למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. וראיתי להרב מוהרי"ק בפ"ג מהלכות מעשר נתעורר בזה וכתב בשם הר"י קורקוס שסובר רבי' דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע"כ לא קאמר ר"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשתורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם נקרא מעשר משמע עכ"ל מסוף לשונו משמע דמלישנא דקרא נפקא לן הכי ומתחילת דבריו כתב דדוקא להך מילתא וכו' לשונו מגומגם ביותר ועוד דהא במעשר ג"כ כתב הוא ז"ל בה' אישות ובפ"ו מהלכות מעשר דכמי שהורמו דמיין ואפשר הייתי לתרץ ולומר דלענין להחמיר על המקבל מתנה שיפריש חומש אמרינן הכי עם שהוא חוץ מן הדין. איברא דבקדושין גם כן ראוי היה לחוש ולהחמיר סוף דבר הענין אצלי בספק ואילו היה נוהג זה בזמנינו הייתי אומר שהענין נשאר בספק וראוי לחוש להחמיר. תוספות קרבן מי מחייב וכו' הנה כדפריך בגמ' קרבן מי מחייב אכתי לא אסיק אדעתא לא אמרו שוגג מתחלל אלא לענין אכילה ונראה דהתוספות הוקשה להו דמאי פריך קרבן מי מחייב דהא בהמה וכלי שרת דאין מתחלל דהא יש מועל אחר מועל ואפי' הכי מחייב קרבן לכך תירצו דלא היה חייב בהנאה אלא באכילה ובהנאת גופו ובהמה וכלי שרת איירי דנהנה מהם דומיא דמשקלות שאמרו התוס' למעלה ועדיין יש גמגום דמאי משני לענין אכילה וכו'. בבא לחוב וכו' פרש"י דמייתי ב' בהמות ואין לומר שיביא בהמה א' לבד ויאמר אם זאת עולה תהיה מחוללת על זאת והיא תקרב שלמים ואם היא שלמים שפיר מקרבים אותה שלמים והאחרת יהיה עולת נדבה דהא איכא נמי למספק בבכור ומעשר וכיון שכן לא מצי למקרבינהו ולכך מניחים אותה עד שתומם ואוכלים אותה במומה כדי להוציא מספק בכור ולכך צריך ב' בהמות להקריב עולה ושלמים אימור דשמעת לר"מ וכו' אע"ג דר"מ מודה אפי' בקדשי קדשים מ"מ לא פליג במקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים איכא מעוט דמה אשם לאכילה מ"מ כיון דגילה הכתוב בקדשי קדשים ילפינן קדשים קלים

מינייהו תוס' אין מועל וכו' התו' בתירוצם נראה דסותרים דבריהם