עצי חיים על התורה רט

דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל אבל אח"כ יבא לבחי' דוד המלך ע"ה שהרגו ליצה"ר שנאמר ולבי חלל בקרבי וכאברהם שהפכו לטוב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך כללו של דבר דבהתחלתו קי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם וזה הפי' סוף דבר הכל נשמע ר"ל דהאדם יש לו שתי שמועות יצה"ט ויצה"ר וסוף דבר ראוי להיות הכל נשמע אפי' היצה"ר כי זה כל האדם רק זה הוא תכלית השלימות משא"כ המנצח ולוחם עדיין הוא רק מקצת אדם עכ"ד ז"ל. ויש לפרש בזה דברי הגמ' נדרים דף ח' אר"ג א"ר מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשי', ונראה דהנה הנשבע לקיים המצוה בודאי הוא משום שירא לנפשו פן יתעכב ע"י סיבה ומניעה ע"י עצת היצה"ר העומד לשטנו לבטלו וע"כ הוא קופץ ונשבע שלא יוכל לו להפריע ממנו עבודתו ית"ש והנה אם הי' שלם בתכונתו ובמדתו שלא יהא לו שום נטי' לרע ממילא נשמע שלא הי' צריך לזרוזי נפשי' ע"י שבועה כי הוא מעצמו הי' זריז ונשכר לעשות רצון אביו שבשמים והנה כשעמדו ישראל על הר סיני ופסקה זוהמתן לא הי' בהם שום נטי' לרע רק אח"כ חזרו למומן כידוע וע"כ מאז כל אדם צריך לעשות פעלו לטובה להכניע את חומרו והיצה"ר אשר טמן בקרב איש ונולד עמו מבטן וזה שאמרו חז"ל והלא מושבע ועומד מהר סיני היינו כיון שכל אדם קבל תורה מסיני עד"ז כדי לקיים התורה בלי שום נטי' לרע וא"כ אמאי נשבעין לקיים המצוה הא צריך לקיים המצוה גם בלי שום התגברות על היצה"ר ומשני דשרי לזרוזי נפשי' היינו דאח"כ כן הוא בטבע שיש לאדם חומר ויצה"ר אשר זה כל עבודת האדם לשבר את הטבע וצריך להכניע היצה"ר והנה ידוע כי מעלת משה רבינו ע"ה שלא הי' שום נטי' לרע וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא והכי נקרא שמו משה איש א' וי"ל דע"כ משה התנבא בזה הדבר דהנה כל זמן שיש באדם צד הרע הוא המסך המבדיל ואינו בדביקות גמור כי עדיין יש לו רצון בפ"ע וזה החילוק בין מרע"ה לשאר הנביאים כי משה התנבא בזה הדבר מפני שלא הי' אצלו ענין נפרד וזה הדיבור עצמו הי' השכינה מדברת מתוך גרונו אבל כל הנביאים הגם אשר גם הם היו שלמים במדותיהם אבל מ"מ לפי מדרגותיהם אשר עלו למעלה כפי השגתם בכל עת לא היו בתכלית השלימות ולפיכך לא נתנבאו רק בבחי' כה כיון שלא הי' בכל השלימות כמו משה רבינו ע"ה ונמצא דהחילוק בין משה רבינו ע"ה להנביאים שהוא הי' בתכלית השלימות וע"כ גלה לנו זה הענין הכא בענין הפרשה איש כי ידור נדר לד' או השבע וגו' דהשבועה הוא לד' כדי לזרוזי נפשי' לקיים מצות השי"ת וכל זה אינו צריך רק למי שאינו בתכלית השלימות וצריך לזרוזי נפשי' והא קמ"ל דמעלת משה רבע"ה שהתנבא בזה הדבר מפני שהוא הי' בתכלית השלימות וזה תכלית האדם שלא יהי' לו אח"כ שום נטי' לרע רק כולו טוב. א"י על המדרש וגם הגמ' הנ"ל עפ"מ דמצינו בגמ' אין שבות במקדש משום דכהנים זרוזים הן וכמה פוסקים ס"ל דכל איסורי דרבנן אין נוהגים במקדש וי"ל הטעם משום דכל איסורי דרבנן הם משום גדר וסייג שלא לעבור על האיסור תורה ולא משום דהם בעצמם אסורים ועל כן במקום המקדש דקדושת המקום הי' מסייעו שלא לעבור על איסור תורה וגם דכהנים גופי' עם קדוש הם לא' וא"כ אפי' בלא גדר וסייג הם נזהרים ונשמרים מבלי נגוע בקצהו בחקת ה' ולכן במקדש אין צורך לגדרים וסייגים וע"כ אמרי' אין איסור שבות צריך במקדש ומובן ג"כ מה שכתב בס' ארעא דרבנן אות ז' שנלמד מדברי הרמב"ם ה' שופר דכשם שאמרו אין שבות במקדש כך י"ל אין שבות במקום ב"ד ע"ש וי"ל ג"כ דהא במקום ב"ד יש השראת שכינה וכל מקום שיש השראת שכינה הוא מגין ומציל מן החטא כמו שאמרו חז"ל במס' שבת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו ע"ש וכיון דבלא"ה במקום ב"ד אין בא לידי עבירה וע"כ אין צריך לגדרים וסייגים ועל כן אמרי' ג"כ אין שבות במקום ב"ד