עצי חיים על התורה כ

יתבאר דהיש דורשין לשבח היינו כמ"ד מצות אין צריכות כוונה וא"כ אף שהי' צריך סעד לתמכו ועשה עמלק"פ עכ"ז שפיר קעביד דהא גם אם אינו מתכוין כלל לשם מצוה ג"כ עשה מצוה ויש דורשין לגנאי משום שהיה ע"מ לקבל פרס, והם בשיטתי' דמצות צ"כ ואין לעשות עמלק"פ. את האלקים התהלך נח ובבעה"ט הביא הרמז סו''ת חכם ויש להבין הכוונה בזה גם תיבת תמים למה, ובת"א בדחלתי' דה' הליך נח ונראה עפי"מ שאמרו במשנה אבות איזה דרך טובה שידבק בה האדם וכו' הרואה את הנולד דעיקר תכלית האדם שיחשוב בלבו בכל עת שהוא מוכן ועתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ואם לא יחשוב כן ח"ו בעודו בחיים חיותו כראוי וכנכון יתחרט ח"ו וע"כ בלבבו יבין ובעיניו יראה את הנולד מה שיהי' אחרי כן שלא יצטרך לעתיד לבא לדאוג על מעשיו ויאחז דרכו בקודש להתהלך עם ד' ויהא לבו נכון בטוח בה' וכן איתא ברש"י פ' הניזקין (דף נ"ה) א"ר מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' ופירש רש"י מפחד דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת ע"ש הרי דהאדם צריך להיות מפחד תמיד והיינו לראות את הנולד כנ"ל. והנה זהו דוקא במילי דשמיא צריך האדם בכל פעם לחקור על מעשיו ולראות את הנולד אבל לא כן במילי דעלמא מצינו בתורה תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לי ולא תחקור אחר העתידות, וא"כ מזה נשמע דבמילי דעלמא אין לראות את הנולד ואין לו אלא מה שעיניו רואות ותצפה לרחמי שמים בתמימות וזה כשני הפכים בנושא אחד דבמילי דעלמא לא יראה את הנולד ובמילי דשמיא צריך לראות את הנולד וזהו בחינת חכם, וכמו שפירש בעל קדושת לוי הפסוק וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הענין שדומה חכמה לאור כי מבואר בריש פסחים דאור משתמע יממא ומשתמע אורתא כ"כ החכם פעמים ישתמש בחכמה ופעמים בסכלות כדמצינו בדוד בשנותו את טעמו ועשה עצמו כפתי ומשוגע משא"כ כסיל הרי הוא כחושך שאינו אלא בלילה כמו כן אינו יכול להשתמש במדות החכמה בשום פעם עכ"ד המתוקים. וז"ש הכתוב נח איש צדיק תמים הי' שהלך בתמימות ולא חקר אחר העתידות והיינו במילי דעלמא שאסור לחקור אחר העתידות אבל את האלקים התהלך נח פי' כדברי התרגום בדחלתי' דה' הליך נח פי' בפחד ד' מהדר גאונו ולשון פחד מורה הרואה את הנולד כפירש"י אשרי אדם מפחד תמיד דואג לראות את הנולד וזהו הרמז בבעה"ט סו"ת חכם דהיא מדת החכם משתמש בשני הפכיים בנושא אחד פעם בחכמה ופעם בסכלות וכ"כ בבחי' הנ"ל פעם בתמימות שלא לחקור אחר הנולד ובמילי דשמיא לעובדו ביראה ופחד לראות את הנולד. א"י עפי"מ דאיתא במס' סוטה (דף י"ג) חכם לב יקח מצות, זה משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק בעצמות יוסף. וכ' המהרש"א בח"א על מה שתאר אותו בשם חכם, דלכאורה אינו ענין לכאן רק תואר צדיק דאיזה דבר חכמה יש בזה רק היא צדקה, ומפרש דשפיר היא דבר חכמה שחשב הפסד מצוה כנגד שכרה עכ"ד. וביש"מ פ' ואתחנן הקשה היתכן לומר כן דאם מחשב השכר ובשביל זה היא מחזיק במצוה א"כ הרי היא ע"מ לקבל פרס ודבר זה אסור וקשה ג"כ על אמרם ז"ל במס' אבות הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו' דזה מורה ע"מ לקבל פרס עיי"ש. וכתבתי שם לת' עפי"מ דאיתא סוף פ"ק דקידושין לפי שהעולם נידון אחרי רובו ע"כ יראה האדם את עצמו ואת כל העולם כלו חצי' זכאי וחצי חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר ח"ו עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב עכ"ד. ואאזצ"ל בייטב לב פ' ראה הביא בזה דאע"ג דאין רשאי לעשות ע"מ לקבל פרס עכ"ז בשביל שכר והעדר העונש של רבים להכריע את כל העולם לטובה בודאי ראוי ונכון לעשות ע"מ לק"פ למען לא יכריע את העולם לכף חוב כי אם לכף זכות כי השי"ת מקיר הטוב ורוצה להטיב וזה עצמו הוא מצוה להציל נפשות מישראל לדרוש שלומם וטובתם כל הימים וכש"כ שלא להיות גורם להרע ח''ו לרבים ולכל העולם עכ"ד שם באריכות ע"ש מה שמבאר בזה דברי הגמ' ב"ב בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו' ועד"ז י"ל מה שאמרו חז"ל הוי מחשב הפסד מצוה