עצי חיים על התורה קל

ו י ק ה ל ויקהל משה וגו' להבין למה נאמרה פרשה זו בהקהל עפימ"ש א"ז זלה"ה ביש"מ פ' חקת ותורף הדברים שמצינו כמה דברים שהם בעצמותן חריפים ומרים כמו מלח ותבלין ועם דברים אחרים הם טובים וכ"כ נמצא בבנ"א שבעצמותן נראים דלתי יפים אבל בכלליות כלך יפה אף נעים וע"כ לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל עד"ש בתוך עמי אנכי יושבת והקב"ה משגיח על כלל ישראל ולא בפרטן עכ"ד ועיין בייט"ל פ' בלק. ובזה יש לפרש הגמ' (יומא כ"ב) ר' יונתן רמי כתיב והי' מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ל"ק כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום, והקושי' ידוע האיך יתכן לומר דבזמן שעושין רצונו של מקום לא ימד ולא יספר והא בכל עת יכול להיות שיהיו עושים רצונו של מקום וא"כ האיך ברגע אחד יתרבו כ"כ עד אשר לא יספר מרוב וכי יולד גוי בפעם אחת, ולהנ"ל י"ל דה"פ דאם לא ימד ולא יספר היינו דאם לא יספר כל אחד לבדו ויראה את ישראל בכללן ולא בפרטן וע"כ עי"ז נקראים עושים רש"מ דהא בכללות הם טובים אבל אם יהי' מספר בנ"י היינו דאם נחשוב כאו"א בפני עצמו כדרך המונים שכל אחד יש לו מספר לבדו אז ח"ו הם מקרי אין עושין רש"מ דהא על כל אחד אם יהי' לבדו יוכל לראות חסרונו ומי יאמר זכיתי לבי וכו' ואין אדם צדיק בארץ וגו'. ועם זה יתבאר ויקהל משה וגו' דהנה בא כאן לצוות את ישראל שיעשו משכן להשראת שכינת עוזו בתוך בנ"י וזה מורה אשר ראויים הם לכך ואין בהם חטא כמ"ש להלן אלה פקודי המשכן משכן העדות ופרש"י עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם ולכן ויקהל משה את כל עדת בנ"י משום דבאופן זה הם ראויים להשראת השכינה אם הם בהקהל ואז בכללות כולם נאה אף יאה וראוי שתשרה שכינה. ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים וגו', א) להבין למה נאמר מצות שבת בהקהל כל העדה, ב) להבין פירש רש"י הקדים אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכבר הקשו ע"ז האיך ס"ד דמלאכת המשכן ידחה שבת הא אין עשה דוחה ל''ת ועשה, ג) אומרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש דקשה ששת ימים ליל דסגי לומר ביום השביעי וגו' שבת וגו', ד) אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם קשה הלשון הול"ל שלא לעשות דהא מצות שבת הוא אזהרה על שביתת המלאכה. ויתבאר לדעתי דהנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם בכל שאר מצות שבתורה חוץ מהג' דברים דהדין בהו דיעבור ואל יהרג אם אדם רשאי להחמיר על עצמו דהרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו ורבינו ירוחם וסייעתו שוברים דרשאי להחמיר על עצמו, אמנם מבואר ברמ"א וש"ך שם דאם הוא אדם גדול חסיד וי"ש כ"ע מודו דרשאי למסור עצמו על קדוה"ש אפי' על מצוה קלה, וביש"מ פ' תשא כתב דלכאורה יש להפליא וכי בשביל שהוא חסיד וי"ש ישתנה דינו הלא כתיב וחי בהם, ונראה דהאי וחי בהם יש לפרש בשני פנים הא' כפי' רז"ל ולא שימות בהם ב' שכל חיותו יהי' בהם שיהי' כל עשיותיו ועסקיו רק בתורה ומצות וזולתם לא יהי' לו חיות בעולם וכ"כ יהי' דבוק ונתעצם עם התורה ועבודה עד שאם ירצו להעבירו על אחת ממצות ה' יופסק חיותו וא"כ לפי"ז היא ההיפך דרשאי למסור עצמו דהנה ידוע דהתורה נתנה לפי מדרגת של כאו"א וא"כ אצלה ההמונים אשר כל עסקם בעניני עוה"ז פירוש הפ' הנ"ל כפשוטו ולא שימות בהם כפי' הגמ' אמנם אצל הצדיקים הדבוקים בו ית"ש תמיד ועיקר חייתם הוא רק בתוה"ק באלו יתכן פי' הפ' וחי בהם כפי' הב' הנ"ל ומחייבים למסור נפשם על כל דבר פשע כי הם חיותם ממש עכ"ד. ובזה נ"ל ליתן טעם בהא דאמרי' עשה דוחה ל"ת אעפ"י דלכאורה נראה דעשה קילא לי' לאינשי דהא על ל"ת יש עונש במלקות ארבעים ועל מ"ע לא מענשין ולהנ"ל ניחא דא"כ הוא דעיקר החיות