עצי חיים על התורה קיז

שאנחנו עבדים לה' לעבדו ולשמור מצותיו וזה שרמז הכ' שש שנים יעבוד רמז עד ס' שנה שאדם בא בימים יעבוד עבודתו ובז' שבא לכלל ע' שנה ימי שנותינו יצא לחפשי נעשה חפשי מן המצות כי במתים חפשי והולך אל המנוחה ואל הנחלה ומי שאינו עושה רצונו ית"ש נמשך עבודתו גם לאחר מותו כי נמסר לשר של גיהנם ונמצא עבד עולם דומה לעבודתו של הכנעני ומתוך היסורים שבאו עליו נתמרקו עונותיו ק"ו מעבד כנעני ופודין אותו מלהיות עבד עולם ובמותו יצא לחפשי אל המנוחה ואל הנחלה עכ"ד. ובזה יש לפרש הכתוב בפ' תבא הנאמר בסוף התוכחה והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה אלה דברי הברית וגו' ע"פ הנ"ל דמתורה למדנו דיסורים ממרקין עונותיו של אדם מק"ו משן ועין שעבד יוצא בהן לחירות והיינו שאמר אחר דברי התוכחה היינו היסורים שבאו על העונות של אדם וממתמרקין בזה העונות ויצא לחירות ממה שנשתעבד גם אלאחר מותו והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה היינו דמשו"ה אין קונה כיון דע"י היסורים יוצא לחירות ממה שנמכר לעבד עולם ואמר הכתוב אלה דברי הברית ר"ל כמו שאמרו בגמ' שם דמתורה תלמדנו דבר זה ואמר כאן ג"כ אלה דברי הברית ר"ל הא דאין קונה אלה דברי הברית היינו התורה הזאת תלמדנו דבז' דיוצא לחירות ע"י היסורין ק"ו משן ועין. ועם זה יתבארו דברי המדרש הנ"ל כתבתי בתורה וכי יכה איש את עין עבדו וגו' אני שסמיתי שני עיניהם אינו בדין שיצאו לחפשי ולכאורה קשה כנ"ל הא רק עבד כנעני יוצא בשן ועין אבל לא עבד ישראל וא"כ מאי ק"ו איכא וע"ז השיב ר' ברכי' כתיב שש שנים יעבוד וגו' אבל אם אינו עובד להשי"ת נמשך עבודתו עוד עד לעולם ודומה לעבד כנעני שיוצא בשן ועין וע"כ בדין הק"ו הוא שיצא לחפשי. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו וגו' אפ"ל עפי"מ דאיתא בקידושין (דף מ') לפי שהעולם נידון אחר רובו ע"כ יראה האדם את עצמו ואת כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף חוב עיי"ש, ובגמ' זבחים (דף מ"א) תנא דבי ר"י מפני מה נאמר פרוכת הקודש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור משל למלך ב"ו שסרחה עליו מדינה אם מיעוטן סרחו פמלי' שלו קיימת אם רובן סרחו אין פמלי' שלו קיימת עכ"ל הגמ' וזש"ה וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה ר"ל במה שיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בזה יוכל ח"ו להכריע גם את חבירו לכף חוב דהעולם אחרי רובו נידון מעם מזבחי תקחנו למות שם רומז דאם רובן סרחו נוגע עד רום מעלה וע"כ לא נאמר פרוכת הקודש בפר העלם דבר של צבור מזה תקח להבין דאם ח"ו הפגם עד רובו עד היכן הדברים מגיעים שהכל תלוי ברוב המעשה להכריע את כל העולם לכף זכות. אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבא דבר שניהם וגו' ופרש"י ורז"ל דרשו כי הוא זה ללמד דאין מחייבין אותו שבועה אלא א"כ הודה במקצת, וקשה לי הא בגמ' בב"מ (דף ג') ועוד בכמה דוכתי' בש"ס אמרינן הטעם מודה במקצת אמאי ישבע משום דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וע"כ אין לו מיגו דכופר הכל ועוד דאישתמוטי קמשמיט עיי"ש, וא"כ קשה למה צריך קרא ע"ז הא איכא סברא וכהאי גוונא הקש' בגמ' בכמה מקומות הא למה לי קרא סברא היא, עוד יש לדקדק הלשון עד האלקים ופרש"י לעיל עה"פ ונקרב בעה"ב אל האלקים אל הדיינים וקשה למה לא כתיב בפירוש אל הדיינים או אל השופט כמ"ש בפ' שופטים אל השופט אשר יהי' בימים ההם. ונראה עפי"מ שחקר הר"י אלבו בס' העקרים מאמר ג' פ' כ"ח איך יהי' שלימות לנפש מחלק המשפטים שבין איש לרעהו הלא אינם אלא תיקון המדיני וישוב העולם והעלה כי הם נותנים שלימות לנפש מצד המחשבה והכוונה שמכוין בהשמרם לקיים מצות ה' לא בשביל תיקון המדיני לבד ועד"ז פ' הפ' (ישעי' ל"ב) והי' מעשה הצדקה שלם בקיבוץ המדיני ועבודת הצדקה שמכוין בשביל מצות ה' שזה העבודה בצדקה יגרום השקט ובטח, עד