עצי חיים על מועדים רנח

סי' קנ"ט ויו"ד ה' מקואות סעיף ב' ולפ"ז יש לומר דגבי חמץ משו"ה לא אתי ספק ומוציא ודאי דהא אם ביטלו כבר יצא מידי חיוב דאורייתא וכל הבדיקה הוא מתחלה רק מדרבנן ומדאורייתא אין עליו שום חיוב וכיון דאיכא עליו חיוב בדיקה מדרבנן ואיתחזק איסורא דאף שבדק מ"מ אי חיישינן שמא גיררה חולדה עוד בו חזקת איסור וחיוב בדיקה כבראשונה וע"כ לא אתו ספק ומוציא ודאי דרבנן דהא בדאיתחזק איסורא אף בדרבנן ספיקו לחומרא אבל הכא בספק אי עביד להו כדר' אושעיא אף דאיתחזק איסורא דטבל כמו שהי' עד עתה מ"מ מוקמינן להו בחזקת מתוקנים כיון דיש ספק ג"כ אי עביד להו אפי' כדר' אושעיא ושמא יש בו עוד חיובא דטבל מדאורייתא אף דמדאו' כבר יצא מחזקת טבל משום ס"ס שמא עביד להו כר' אושעיא ושמא עישרן כראוי אף דגם אם עביד להו כר' אושעיא איכא איסורא דטבל מדרבנן מ"מ תו לא מיקרו איתחזק איסורא כיון דנכלל בספק גם אי אסור מדאו' וכבר יצא מאיסור דאו' ונשאר רק ספק דרבנן ובכזה אמרי' ספיקו לקולא משום דבכה"ג לא מיקרי איתחזק איסורא כנ"ל וא"ש וממילא דלא קשה קושי' מהרש"א ז"ל מאי פריך ממדורת הכושים אמתני' והא מדורת הכושים טמאים רק מדרבנן כמ"ש ברמב"ם ומתני' מיירו שלא ביטלו וצריך מדאו' בדיקה דאי ביטלו אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדיקה דרבנן ולהנ"ל הא באמת גם מתני' מיירו כשבטלו ומ"מ מקשה שפיר דבדאיתחזק איסורא אף בדרבנן ספיקו לחומרא

סוגי' דתשע ציבורין

כד) מסכת פסחים דף ט' ע"ב בגמ' תשע ציבוריו של מצה ואחד של חמץ וכו' היינו תשע חניות ופירש"י דלענין בדיקה מיירו אי צריך לבדוק הבית והתוס' חלקו דלענין בדיקה דהוי ספיקא דרבנן ולקולא והכא לענין שהביא העכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה או לאו והפנ"י הקשה על שיטת התוס' במאי פשיטא להו דאמרי' בבדיקה סד"ר ול קולא הא קי"ל ביו"ד סי' א' דכל היכא שאפשר לברר הספק לא מיקרי ספק כלל וא"כ יש להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה, [ב] בטור כתב דאם הככר קטן שיכול העכבר לאכלו תלינן להקל שאכלו משום דהוי ס"ס ספק מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו והקשה בטו"ז סי' תל"ט ממאי דאיתא במשנה ד"ט אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ולפ"ד הטור קשה ל"ל למיתני הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק לי' משום דהוי ס"ס ספק אם גררו ואת"ל גררו חמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס ע"ש [ג] לעיל ד"ו אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פירורין הא לא חשיבו והקשה בפנ"י מאי איצטרך לאהדורי אטעמא ואמאי לא קאמר בפשיטות דאע"פ שבודק צריך לבטל דחיישינן שמא גררה חולדה ואע"ג דתנן לקמן בהדיא דאין חוששין הא מסיק טעמא במתני' משום דא"כ אלד"ס משא"כ לענין ביטול ודאי דבעי משום חששא דגררה חולדה דהא יש לדבר סוף לבטל

ונראה לע"ד לתרץ דהנה במשנה דאין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום ומחצר לחצר וכתב במהרש"א דבמקום למקום יש לד"ס שיבדקו כמה בני אדם בשעה אחת כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר ועי' בפנ"י דלא זו אף זו קאמר דס"ד דמקום למקום חיישינן כיון שיש תקנה לדבר קמ"ל דאפ"ה אין חוששין ע"ש והנה לכאורה באמת צריך טעם כיון דבמקום למקום יש תקנה ול"ל אין לד"ס א"כ מ"ט אין חוששין, ונראה לע"ד לתרץ דהנה ביו"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק ס"ז הביא דעת הרשב"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס צריך לברר ע"י בדיקה היכא דיכול לברר בבדיקה וכתב בנוב"י יו"ד סי' נ"ו שאף הרשב"א לא החמיר כ"א באפשר לברר שני הספיקות שנעמוד על הבירור של שניהם ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר רק ספק אחד והספק השני א"א לברר אין אנו אחראין כלל לעמוד על הבירור ואנו מתירין מטעם ס"ס בלי שום בירור כלל וכה"ג כתב ז' זצ"ל בשו"ת השיב משה סי' י"ג דהא דאמרי' דאין סומכין על הרוב במקום דיכולין לבררו רק באם שאחר הבירור לא נצטרך לסמוך על הרוב משא"כ באם שאחר שנבדוק עדיין צריך