עצי חיים על מועדים רנז

וזהו שמפרש רש"י משום דבדיקת חמץ דרבנן דהא אי בדיקת חמץ דאו' הוי אמרינן בודאי דעל המשכיר לבדוק ואע"ג שנתייאש המשכיר מהחמץ לא מיפטר מלבדוק דהא השוכר לא קנה החמץ דחוב הוא לו לאחר מיכן ובמילתא דאו' אמרינן דדבר שהוא נמשך אח"כ חוב הוא כחוב גמור ואינו נקנה לו שלא מדעתו אבל כיון דבדיקת חמץ הוא רק מדרבנן ומדאו' לא אתחייב השוכר לבדוק י"ל דאמרינן כיון דהשתא הוא זכות לו זכין לו שלא בפניו ומיושב שפיר קושי' הפנ"י דהא על זה שפירש"י על השוכר לבדוק שהרי עתה הבית שלו מוכרח עוד לומר דהוא מטעם דבדיקת חמץ מדרבנן דבלא זה אף דהבית שלו עכ"ז לא צריך לבדוק שהרי כיון דחוב הוא לו לא קנה חצירו שלא מדעתו ורק משום דבדיקת חמץ דרבנן הוי זכות וקנה חצירו להשוכר וצריך לבדוק ומובן שפיר ג"כ דברי המהרש"ל שכתב דאי הוי אמרי' דבדיקת חמץ דאורייתא על המשכיר לבדוק משום דעוד לא נקנה החמץ להשוכר משום דחוב הוא לו אבל משום דבדיקת חמץ דרבנן והחיוב הוא רק מדרבנן ע"כ לא מיקרי חוב וקונה לו חצירו החמץ להשוכר ומיושב ג"כ קושי' התוס' לפירש"י אמאי נקט בי"ד אפי' בי"ג נמי יהא חייב המשכיר לבדוק ולהנ"ל א"ש דיש לומר דבשלמא בי"ד קמיבעי' לי' שפיר דחיוב בדיקה יהי' על המשכיר דהא החוב של חיוב בדיקה הוא תיכף כשנקנה לו החמץ להשוכר והסברא נותנת יותר שתהא מיקרי חוב להשוכר וממילא לא נקנה החמץ להשוכר אבל בי"ג דעוד לא חל חיוב בדיקה עד אור לארבעה עשר ותיכף כשנקנה לו החמץ הוא רק זכות והחוב בא לו לאחר מיכן בזה פשיטא לי' גם לבעל האיבעי' דבמילתא דרבנן אמרינן דזכה השוכר החמץ והחוב הוא רק לאחר מיכן מכח החיוב בדיקה וכמו בפרוזביל דמזכהו לו קרקע כל שהוא וה"נ זכה קודם החמץ מטעם זכות ואח"כ ממילא חל עליו לבדוק אבל הכא לא דמי לפרוזביל דמזכהו לו קרקע כיון דהשכירו בי"ד א"כ החוב בא תיכף כשהשכירו ובזה מיבעי' לגמ' די"ל דבכה"ג שהחוב הוא תיכף לא אמרי' בכה"ג זכין לו שלא בפניו

סוגי' דאין חוששיו שמא גיררה חולדה

כ"ב) מסכת פסחים בגמ' דף ט' במשנה דאם כן אין לדבר סוף והקשה בפנ"י לעיל דף וא"ו בהא דאר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ופריך בגמ' מ"ט אילימא משום פירורין וכו' וקשה אמאי לא אמר בפשיטות דצריך לבטל דחיישינן שמא גיררה חולדה דהא דאין חוששין טעמא דא"כ אלד"ס משא"כ ביטול ודאי בעי משום חששא דחולדה דהא יש לדבר סוף לבטל עיי"ש ונראה לתרץ דהנה משמע דהא דאמר הבודק צריך שיבטל היינו אפי' בלא חזינן דשקל דהא בכל ענין מיירי ובלא חזינן דשקל לא צריך הטעם, דאלד"ס דהא הוי ספק וספק ואמרי' דספק אכלתי' מוצא מודי ספק אי שקל העכבר והא דאמרי' במתני' הטעם דאלד"ס כבר כתב המהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף ולא שייך הטעם דאכלתי' דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צריך לומר הטעם דאלד"ס ושפיר הקשה הגמ' מ"ט צריך שיבטל וכגון בלא חזינן דשקל דלא חיישינן שמא גיררה חולדה ואפ"ה צריך שיבטל

כג) שם בתוס' ד"ה כדי והקשו הא אפי' אי עביד להו כדר' אושעיא מ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וחשוב להו בחזקת מתוקנים וגבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא ודאי בדיקה דרבנן דמדאו' בביטול בעלמא סגי ונלע"ד לתרץ לפי מ"ש הר"ש בפ"ב דמקואות בפי' התוספתא שם והובא ג"כ במשנה למלך הלכות מקואות פ"י דאפי' היכא דאיתחזק איסורא כגון בנטמא בודאי טומאה דרבנן וספק אי טבל כדי לטהרו מטומאתו או לא דאמרי' גם בדרבנן ספיקו לחומרא היינו דוקא אם הי' מתחלה טומאה דרבנן דאז מעמידין אותו בחזקתו הקודמות אבל אם הי' טמא מדאו' וטבל והספק אם הטבילה מועלת מדרבנן ומן התורה נטהר בודאי לא שייך לומר בזה אוקמי' אחזקה דהרי מחזקתו הראשונה בודאי יצא שהי' טמא מן התורה ועכשיו אינו טמא רק מדרבנן שוב אמרי' ספק דרבנן לקולא עכ"ד עיי"ש ועי' בישועת יעקב או"ח