אתוון דאורייתא צט

הרי השירים נכרין לחולה שיש בו סכנה ויש לחלק בין יוה"כ דאחרי ההפרשה מיד הוא מותר לחולה שיש בו סכנה הצריך לאכילה לבין הך דחמץ דגם אחרי ההפרשה אין מותר אל החולה שיש בו סכנה כ"א כשאין שם מאכל אחר שאינו חמץ וז"פ. ואולם יש להסתפק בגוף הדבר אי הותר לחולה שיש בו סכנה חשוב שירים נכרין די"ל דכיון דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ע"כ מה שהוא מותר רק באופן דלא שכיח לא חשיב היכר ודו"ק [וזה נראה ביישוב קושיה התוס' פסחים ל"ג ב' הנ"ל שהקשו דהא הוי שירים נכרים מפאת שמתיר הנאה של כילוי ולהנ"ל י"ל דכיון דבמידי דאכילה אין הדרך להנות ממנו הנאה של כילוי רק לאכלו דמשום זה ס"ל לקצת פוסקים דכל הנאות חשיבי שלכ"ה במידי דמיכל וא"כ הא הוי ההיתר למילתא דלא שכיחא וע"כ לא חשיב היתר ובלא"ה יש צ"ע בקושית התוס' הנ"ל שהרי בירושלמי שם והבאתי דבריו למעלה מפורש דכל תרומה שאינה מתרת את השירים לאכילה אינה תרומה הרי דבעינן היתר אכילה דווקא ואין די בהיתר הנאה] ודוגמת זה כתבו התוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה דלא אמרי' הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה להתיר מלאכת שבת ויו"ט משום דלא שכיח ע"ש וכוונתם נראה דמידי דלא שכיח לא מיקרי ראוי ויש ראי' לזה מש"ס בבא בתרא י"ט ב' דקאמר דתבן לח לא חשיב ראוי להסקה אע"ג דחזי להיסק גדול משום דהיסק גדול לא שכיח ע"ש

והנה עלה בידי עפ"י כלליות דברינו אלה ענין נחמד בעזה"י בהבנת פלוגתא דר' נחמן ור' ששת הנ"ל בשבת דצ"ד ע"ב דאמרי' התם דתולש סימני טומאה אחת משתים (אחת מב' שערות לבנות שהם סימן טומאה בנגע) חייב (משום קציצת בהרת דכאן נמי הרי הסיר הנגע דכשנשאר רק שערה אחת אינה מטמאה) אחת משלש ר' נחמן אמר חייב אהני מעשיו דכי משתקלא חדא אחריתי אזדא לה טומאה ר' ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתי' לטומאה (ולא עביד מידי) עכ"ל הגמ' וי"ל בטעם פלוגתתם ואציע דברי הגמ' דל"ג ע"א חזרא (ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כעין שפוד ולצלות בו) ר' נחמן אסר (לצלות בו ביו"ט) ור' ששת שרי וכו' ביבשתא כ"ע לא פליגי דשרי (אם הוא יבש וראוי לטלטלו להסקה כ"ע לא פליגי דשרי ג"כ לצלות בו) כי פליגי ברטיבתא מאן דאסר דלא חזי להסקה (וכיון דסתם עצים להסקה עומדין לכן זה שאינו ראוי להסקה מוקצה היא ואסור לטלטלו לצלות בו ע"י תקיעה בצלי) ומאן דשרי אמר לך הא חזי להיסק גדול עכ"ל הגמ' והנה רחוק לומר דנחלקו ר"נ ור"ש דביצה הנ"ל פלוגתא במציאות אם החזרא ראוי להיסק גדול כשהוא לח או לא ותו דלישנא דקאמר הא חזי להיסק גדול מוכח דזיפ וידוע דהוא חזי להיסק גדול וגם הסוג'] דב"ב י"ט ב' הנ"ל הרי אומרת בפשיטות דתבן לח ראוי להיסק גדול ועל כן נראה ברור דפלוגתא דר"נ ור"ש הנ"ל הוא פלוגתא בסברא דנחלקו בסברת הגמ' ב"ב י"ט ב' הנ"ל דקאמר דראוי להיסק גדול לא מיקרי ראוי משום דהיסק גדול לא שכיח ונחלקו פה ר"נ ור"ש בסברא זאת דר"נ ס"ל ג"כ כסברת הגמ' הנ"ל וע"כ חזרא לח לא חשיב ראוי להסקה אע"ג דראוי להיסק גדול משום דהיסק גדול לא שכיח וכגמ' ב"ב הנ"ל וע"כ שפיר החזרא מוקצה ושפיר אסר ור' ששת חולק ע"ז וסובר דגם מידי דראוי רק לדבר הבלתי שכיח ג"כ חשיב ראוי וע"כ שפיר חשיב הפזרא ראוי להסקה מפאת שראוי להיסק גדול ואינו מוקצה ושפיר שרי:

ולפי"ז נראה דהנך תרתי פלוגת' דר' נחמן ור' ששת הנ"ל היינו פלוגתא דשבת הנ"ל ופלוגתא דביצה הנ"ל שניהם בקנה אחד עולים וטעם אחד להן וזה דהרי כבר הבאתי ברייתא דפסחים ל"ג א' דהפריש חמץ תרומה אינה קדושה ושיש שם תרתי אוקומתי לברייתא זאת דר' נחמן בר יצחק אמר דטעם הברייתא מפאת תתן לו ולא לאורו ור' הונא ברי' דר' יהושיע אמר דטעמא משום דאין השירים נכרין דכיון דהחמץ נשאר איסור גם אחרי ההפרשה ולא התירתו ההפרשה ע"כ לא חשיב שירים נכרין ולא מהני ההפרשה ולפי"ז י"ל דר"נ ור"ש נחלקו ג"כ בהנך אוקומתי דאמוראי הנ"ל דר"נ ס"ל כר"ה ברי' דר' יהושיע דטעמא דברייתא משום שירים נכרין ור"ש ס"ל כר' נחמן בר יצחק דטעמא משום תתן לו ולא לאורו והנה כבר כתבתי דלטעמא דשירים נכרין יוקשה דא"כ איך משכחת תרומה לעולם דהא כיון דטעמא דברייתא מפאת שאין התרומה מתרת השירים ואע"ג דמתרת איסור הנאה של כילוי וכקושית התוס' הנ"ל ועל כרחך צ"ל דבעינן שתתיר איסור שיש עליו עונש מיתה וכמהרי"ט אלגאזי הנ"ל וכנ"ל (וכבר הערותי דהכי דייק בהדיא לישנא דירושלמי דאמר כל תרומה שאינה מתרת השירים לאכילה ומוכח דהיתר הנאה של כילוי לא חשיב שירים נכרים והיינו על כרחך משום דבעינן היתר דעונש מיתה וכמהריט"א הנ"ל) וא"כ שוב ח"ש לא חשיב שירים נכרין אפי' לר' יוחנן כיון דאין בו עונש מיתה וכמהריט"א הנ"ל וא"כ שוב צריך שיהי' בכל תרומה כזית ומשהו מטעמא דכל שהימנה עלי' וכו' וא"כ שוב איך משכחת תרומה לעולם דהא כיון דצריכה להיות כזית ומשהו א"כ אכתי איך מועלת נימא כל שהימנה עלי' אינה תרומה וכו' ואילו הפריש ממנה עלי' הרי לא הי' בתרומה כזית ומשהו ולא הית' מועלת וכן כל שיעור שתצריך בה הרי יוקשה דאיך מועלת דהא ליתא בהפרשה ממנה עלי' שאם יפריש ממנה עלי' הרי יופחת השיעור וא"כ איך משכחת תרומה לעולם וכנ"ל וא"כ על כרחך לומר דגם ח"ש חשוב שירים נכרין והיינו מטעמא דחשיבא התרומה מתרת גם עונש מיתה מפאת דאי טפי לי' ח"ש עוד לח"ש הזה לא יהי' בשניהם עונש מיתה משא"כ לפני ההפרשה הרי הי' עונש מיתה בשניהם יחד וא"כ כיון דאמרינן סברא דחשיבא ההרומה אהני מעשי' לגבי השירים מפאת דאי טפי לי' ח"ש וכנ"ל א"כ ממילא דחשיב ג"כ אהני מעשיו בתולש אחת מג' מפאת דאי משתקלא לה חדא דסברא אחת הם וכנ"ל וא"כ איפוא יש מהך בריתא דהפריש חמץ תרומה אינה קדושה (לפי הטעם דשירים נכרין) הכרח לסברת ר' נחמן דחשיב אהני מעשיו מפאת דאי משתקלא לה חדא והנה כבר הערותי עוד דלפי הטעם דשירים נכרין הרי יוקשה דהא מתיר שפיר את השירים לגמרי לחולה שיש בו סכנה דמאכילין אותו הקל הקל ואם יהי' חמץ אחר שאינו טבל הרי הי' אסור להאכילו החמץ הזה בעודו טבל משום דחמיר טפי דאיכא בי' תרתי איסורי דחמץ ודטבל ועתה אחרי ההפרשה הרי הוא ג"כ רק חמץ לבד ומותר להאכילו והרי שפיר השירים נכרים וכנ"ל (ויש לעיין בזה דלפי מאי דקיימינן השתא דבעינן שיתיר עונש מיתה א"כ י"ל דנהי דחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו הקל הקל תחלה עכ"ז אם עבר ואכל את החמור אינו חייב מיתה אע"פ שיש בו עונש מיתה דכיון דבלא"ה הי' צריך לאכול את הקל ממנו א"כ הרי לא עבר רק על העודף והחומר שיש בזה נגד האיסור הקל וזה העודף והחומר לבד יכול להיות דאין בו מיתה ורק כל האיסור בשלימות הוא בענשו מיתה וא"כ הרי אכתי לא התירה התרומה עונש מיתה ודו"ק היטב. וי"ל ג"כ להיפוך דכיון דדינא הוא דמאכילין אותו הקל הקל ע"כ כשיש איסור קל לא ניתן החמור לדחות אצלו כלל ואם אוכל את החמור