אתוון דאורייתא צז

וא"כ בהחמיץ בתלוש הא לא אמרינן סברא דכל שהימנה עלי' וכו' וכנ"ל ויש ליישב ואין להאריך בזה

ואולם אף הזה אשר רציתי לחדש דתבואה שנאסרה באכילה בעודה במחובר איננה טבל כלל מפאת שלא הית' מעולם ראוי' להפרשה כיון שאין השירים נכרין והבאתי ראי' לזה מש"ס בכורות י"ב ב' הנ"ל נתיישבתי דאינה ראי' כלל דשם כתי' לכם נתתי לאכלה בפירות שביעית וה"ז כאילו פטרתם התורה להדיא מדברים שאינם לאכילה שהתורה נתנה פירות שביעית רק לאכילה ופטרתם ממילא בזה מחלה שיש בה אפשריות שריפה ואין זה דומה כלל להיכא דא"א להפריש מפאת שאין השירים נכרין או מאיזה סיבה אחרת ודו"ק ועוד יש חילוק בזה דשם איננו דבר מקריי, רק כל תבואה של שנה שביעית היא כן וע"כ שפיר נחשבת תבואת השנה ההיא מין בפ"ע דכיון דלא משכחת בי' חלה שפיר חשוב פטור ואינו טבול לחלה כלל משא"כ היכא דא"א להפריש מפאת דבר מקריי שנאסרה התבואה במחובר מפאת חימוץ וכדומה זהו שפיר רק מניעת הפרשה אבל אין זה מסלק זיקת ההפרשה ושפיר חשוב טבל ותדע דאל"כ תיקשי בהך סוגי דבכורות י"ב ב' דאקושית הגמ' הנ"ל דפריך דתיפטר עיסת שביעית מחלה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה כיון דאילו מטמיא טעונה שריפה וכמו שבהמת שביעית פטורה מבכורה מטעם זה וכנ"ל משני דהתם עיקר לאכילה (חלה עיקרה לאכילה דטומאה היא רק אפשריות) הכא עיקרה נשריפה (בכור עיקרו לשריפה שהרי האימורים מצוותן וודאי בשריפה ע"ג המזבח) עכ"ל הגמ' ואי איתא אכתי תיקשי דעיסת שביעית שנטמאה לפני גלגול העיסה דהשתא החלה באה רק לשריפה תהי' העיסה הזאת מותרת להאכל בטבלה ולא תהי' מחויבת בחלה וחידוש כזה לא שמענו מעולם ועל כרחך דרק לפי הה"א דכל עיסות שביעית חשיב חלה דידהו לשריפה מחשש דשמא תוטמא ותצטרך שריפה ע"כ שפיר תבואת שביעית היא מין בפ"ע הפטורה מחלה ואינה טבולה לחלה כלל ושפיר פריך דהאוכל מעיסת שביעית בטבלה ראוי שיופטר משא"כ לפי האמת דעיסת סתמא אפי' דשביעית חייבות דסתם חלה לא חשיב לשריפה ע"כ שוב שפיר אפי' היכא דנטמאת העיסה לפני הגלגול דעתה הרי ההפרשה עיקרה לשריפה ולא הית' ראוי' מעולם איפוא להפרשת חלה עכ"ז אין זה פוטר אותה מזיקת ההפרשה ושפיר היא טבל והאוכלה שפיר חייב משום טבל כיון דטומאה הזאת המונעה מעודה מהפרשת חלה רק דבר מקריי היא ואין כל תבואות דשביעית כן ויש לדון בזה הרבה עוד ובאתי רק להעיר

והנה מה שרציתי לחדש למעלה דלר"ל בעי' בכל תרומה כזית ומשהו לכאורה יש לו סתירה מגמ' ע"ז דע"ג ע"ב ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ וכו' טבל מ"ט משום דכהיתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת וכו' ומוכח מזה דגם לר"ל חטה אחת פוטרת וכו' ואולם י"ל דלר"ל אין הטעם באמת בטבל משום כהיתירו כך איסורו רק משום דהוי דשיל"מ והא דנקט הש"ס טעמא דכהיתירו וכו' היינו משום דטעם זה עדיף מטעמא דדשיל"מ כמו שכתבו התוס' שם וכיון דלר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מה"ת והלכתא כוותי' נכון שפיר טעמא דכהיתירו וכו' וכנ"ל לכן נקט הש"ס שפיר טעם זה אף שהוא רק לר"י לבד ולא לר"ל וגוף הדבר הזה שתוצרך תרומה שיעור איננו זר כ"כ דבקידושין דף (נ"ח ע"ב) קאמר הש"ס בחד לישנא דתנאי פליגי בדשמואל אי חטה אחת פוטרת וכו' וע"ע בירושלמי תרומות פ"ד ה"ב עד כמה אדם פוטר טבלו ד"ת ר' יוחנן אמר א' ממאה כתרומת מעשר וכו' ר' ינאי אמר אפי' אחד מאלף א"ר מנא לית כאן שיעורא דכתי' ראשית דגנך תירושך ויצהרך אפי' כל שהוא ע"כ ומבואר דלר' יוחנן ור' ינאי בעינן מה"ת או א' למאה או א' לאלף והירושלמי בזה מחולק עם הבבלי דבבבלי בסוגי' דע"ז הנ"ל מפורש דלר' יוחנן חטה אחת פוטרת וכו' וכנ"ל ומיהו גם הנך אמוראי דלית להו דשמואל הם נותנים שיעור לתרומה רק לפי כמות התבואה אבל גם לדידהו אין שיעור עצמיי לתרומה דהא גם לדידהו אם יהי' לו רק ק' חטים או אלף חטים יהי' די בחטה אחת לתרומה ולא מצינו עדיין איפוא שיהי' שיעור עצמיי לתרומה כמו שרציתי לחדש דבעינן בכל תרומה כזית ומשהו:

ודע דגוף סברת המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דפשיטא לי' דאי הא דראשית ששירי' נכרין הכוונה הוא דבעינן שהתרומה תתיר את השירים אזי אם השירים הם רק ח"ש דבלא"ה מותר מה"ת לר"ל אין התרומה מועלת לענ"ד יש להסתפק בזה אם כוונת התורה הית' שהתרומה צריכה לעשות היתר השירים בפועל ואם לאו אינה תרומה או הית' כוונת התורה רק שהתרומה תעשה היתר השירים באם יצטרכו השירים להיתר כגון בטבל כזית שהוא אסור וצריך להיתר אז אין התרומה מועלת כ"א כאשר מתרת את הטבל משא"כ ח"ש שהוא מותר בלא"ה וא"צ להיתר אזי לא בעינן שהתרומה תתירנו כלל כיון שא"צ להיתר ומצינו ספק כזה בלשון בני אדם כמבואר בגיטין דע"ד ע"ב ההוא גברא דא"ל לאריסי' כולי עלמא דלו תלת דלוותא, (כל האריסים משקים את השדות שלש פעמים בשנה) ואכלי ריבעא (נוטלים רביע התבואה בשכרם) את דלי ארבעה ואכול תילתא לסוף אתא מיטרא (בזמן השקאה רביעית הי' מטר ולא הית' השדה צריכה להשקאה) א"ר יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא אצטריכא וכו' עכ"ל הגמ' הרי שרבה ור' יוסף נחלקו בזה בלשון בני אדם אם האומר את דלי ארבעה כוונתו להשקאה בפועל או הכוונה להשקאה רק כאשר תוצטרך וא"כ ה"נ בלשון תורה יש להסתפק ג"כ בזה אי הא דכתי' ראשית שהכוונה דבעינן שהתרומה תעשה את השאר שירים ותתירם וכנ"ל אם הכוונה בזה להיתר בפועל דייקא או הכוונה רק להיתר אם יוצרכו השירים להיתר ודו"ק ולקושטא דמילתא נראה דוודאי הית' כוונת התורה רק שהתרומה תתיר את השירים באם יצטרכו להיתר דאל"כ הי' להתורה להטיל תנאי בטבל דבעינן שיהי' הטבל אסור כדי שתבוא התרומה אח"כ ותתירנו והרי התורה לא הטילה תנאי בטבל בקרא דראשית ורק בתרומה הטילה תורה תנאי וע"כ וודאי דאין חילוק מה הוא הטבל לפני ההרמה אם אסור או מותר ורק כשהוא אסור ואין התרומה מתירתו אז יש חסרון בתרומה ואין התרומה ראשית אבל מה שהטבל הוא מותר לפני ההרמה וא"צ להיתר התרומה הרי אין זה חסרון בחוק התרומה והתרומה שפיר טובה ככל תרומה אלא שאין הטבל צריך להיתר שלה והרי לא התנתה תורה בטבל דבר שיוצרך שיהי' הטבל אסור ורק בתרומה התנתה תורה דבעינן שיהי' בכחה להתיר הטבל וזהו כאשר הטבל נצרך להיתר ודו"ק. ועוד נראה דח"ש שפיר חשוב שירים נכרים מפאת שיש שיור במציאות עכ"פ ואעפ"י שאיננו שיור שהותר ע"י התרומה ורק כשהשירים אסורים אזי כמאן דליתנהו דמיין ואפי' כשמותרים בהנאה כיון דעיקרו של מאכל לאכילה עומד וע"כ אם אכילתו אסורה כמאן דליתי' הוא ולא חשובה התרומה להיות לה שם ראשית אם אין שירי' מותרים באכילה אבל ח"ש שהוא מותר שפיר יש אל התרומה שם ראשית כיון ששירי' מותרים