אתוון דאורייתא צא

ואם כנים הדברים הנה יש לנו ראי' מוכרחת לפשוט בזה גוף ספיקו של המהרי"ט אלגאזי הנ"ל דנסתפק דגם לר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת עכ"ז ח"ש לא חשיב שירים נכרים כיון שאין עונש בח"ש דלפי מה שכתבנו א"א לומר כן דאי איתא א"כ בין לר' יוחנן ובין לר"ל תצטרך כל תרומה להיות כזית ומשהו וא"כ הא דאמר שמואל בכמה דוכתי והכי קיי"ל דחטה אחת פוטרת את הכרי כמאן אתיא ועל כרחך לומר דלר"י דח"ש אסור מה"ת והכי קיי"ל חשוב שפיר גם ח"ש שירים נכרים כיון דניתר האיסור שבו אעפ"י שאין עונש בח"ש וע"כ שפיר קיי"ל ג"כ כשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי ואולם עכ"ז נשאר לנו דבר מחודש דלר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ לא הוי לדידי' שירים נכרים בח"ש כיון שאיננו שיור שהותר כלל שאפי' איסור הרי לא הותר לדידי' וכדברי המהרי"ט אלגאזי הנ"ל וא"כ לר"ל שפיר יוצרך בכל תרומה שתהי' כזית ומשהו מטעמא דכל שהימנה עלי' אינה תרומה וכו' ויחלוק ר"ל איפוא אהא דשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי

ודע דמה שכתבנו למעלה דלר"ש דס"ל דכ"ש למכות חשוב בח"ש שירים נכרים כיון שהותר גם עונש ואפי' אי נימא דלר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת עכ"ז לא חשיב שירים נכרין כיון שלא הותר דבר שיש בו עונש וכנ"ל הנה יש לי לומר סברא מהופכת בזה ולחדש דאפי' אי נימא דלר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת חשוב ח"ש שירים נכרים מפאת שהותר איסור ואעפ"י שאין בו עונש וכנ"ל עכ"ז לר' שמעון לא חשיב ח"ש שירים נכרין ואע"ג דלר"ש איסור ח"ש עדיף מלר' יוחנן דהא אמרינן לדידי' דכ"ש למכות וזה לפי המבואר בריטב"א מכות בשם הרמ"ה ודבריו נודעים דהא דלר"ש כ"ש למכות היינו מטעם דאחשבי' באכילתו עש"ה. ולפי"ז נראה דאחשבי' הרי הוא רק בשעת אכילה וא"כ קודם האכילה הח"ש הוא היתר גמור ורק בשעת אכילה נעשה איסור ע"י מה שהוא מחשיבו עם אכילתו וא"כ לענין שירים נכרין שפיר לא הוי שירים נכרין בח"ש כיון שהח"ש בעצמותו היתר הוא ולא התירתו ההפרשה כלל דגם מתחלה הרי היתר הי' ושירים נכרים לא הוי רק כשהי' הדבר בעצמותו איסור תחלה וע"י ההפרשה נעשה מאיסור היתר משא"כ כאן שגם מתחלה היתר הי' אלא שהי' אפשר להעשות איסור ע"י האכילה אבל כל זמן שלא נאכל הרי הי' היתר ולא היפכה ההפרשה איסור להיתר ע"כ שפיר לא חשוב שירים נכרין ודו"ק כי סברא זאת ניתנה להאמר לענ"ד ועוד אם גם תרצה לומר דכיון דסוף סוף האכילה היא איסור לפני ההפרשה כיון שבהכרח יש האחשבי' עם האכילה ע"כ חשוב שפיר שההפרשה התירה את האיסור וחשוב שירים נכרים עכ"ז זהו רק אילו לא הי' מציאות לאכילה בלתי שיהי' שם אחשבי' עם האכילה אבל כיון שיש מציאות לאכילה באמת בלי אחשבי' שהרי כשאוכל בשוגג הא לא אמרינן אחשבי' כיון דאחשבי' בטעות כמבואר בריטב"א הנ"ל דמהאי טעמא ס"ל לר"ש דלענין חטאת דבשוגג בעינן כזית וכן מבואר ברש"י נדה ד"נ ע"ב ד"ה טומאה חמורה דבמתעסק באכילה כגון שלא ידע שזה הוא לא אמרינן דאחשבי' באכילתו עש"ה וא"כ כיוון דמשכחת לאכילה בלי אחשבי' באכילת שוגג ומתעסק א"כ שוב שפיר אין עצם האכילה עביר' ורק אילו יארע מקרה שיאכלנו בזדון ויחשיבנו באכילתו אז הוא שיעשה איסור אבל כל זמן שאין אוכלו בזדון שפיר הח"ש היתר גמור הוא ולא חשיב שירים נכרים אעפ"י שההתירה ההפרשה את האכילה כיון שאין האכילה בעצמותה איסור כלל גם קודם ההפרשה כיון דמשכחת אכילה בלי אחשבי' ודו"ק הוטב:

ואין להקשות דמאן לימא לן דר"ש לית לי' דרשא דכל חלב כמו רבנן לאסור ח"ש אלא שהוא הוסיף דכ"ש למכות מטעם אחשבי' וא"כ אפי' בלא אחשבי' עכ"פ איסור הוא מכל חלב כמו לרבנן והאחשבי' מועיל רק למכות וא"כ הוי שפיר שיריים ניכרין במה שנעשה מאיסור היתר כמו לרבנן דז"א דר"ש על כרחך לית לי' דרשא דכל חלב דאל"כ תקשה דל"ל קרא דכל חלב לאסור ח"ש הא בלא"ה אסור מטעם אחשבי' כמו שהאחשבי' מועיל למכות אף שאין קרא למכות וא"ל דלהא מילתא גופי' אתא קרא לאשמעינן דח"ש אסור משום דיש נ"מ לענין שיריים ניכרים וכדכתיבנא דז"א דא"כ מדוע נכתב קרא בחלב הא בטבל הי' לו להכתב אי אתי לאוריי הך דינא דח"ש חשיב שיריים ניכרים ועל כרחך דקרא אתי לחדש גוף האיסור דח"ש דלולי קרא ה"א דמותר לאכול ח"ש וא"כ לר"ש הרי אין צריך קרא לזה ובלאו הכי אי אפשר לאכול ח"ש מטעם אחשבי' ועל כרחך דר"ש לית לי' כלל דרשא דכל חלב וסברא דאחשבי' לבד הוא האוסר את הח"ש לר"ש וגם מחייב עליו מכות וא"כ כ"ז שאין אוכלו ואינו מחשיבו באכילתו שפיר הח"ש בעצם היתר גמור הוא ולא הוי שיריים ניכרים [ואולם י"ל דגם לר"ש איצטריך קרא דכל חלב דיש נפקותא להיכא דאכל ח"ש בשוגג או מתעסק דיוצרך כפרה כיון דבשוגג ובמתעסק ל"ש אחשבי' וכנ"ל ואמנם לדעת הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' ויקרא דשגגת לאו אין צריך כפרה א"כ כ"ש דשגגת ח"ש אין צריך כפרה אולם י"ל דשגגת לאו דאכילה צריך כפרה גם לדעת הרמב"ן הנ"ל דשוגג דאכילה גרע משאר שגגות כמו דאמרינן דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אע"ג דשאר מתעסק פטור ואמנם הא אנן לר"ש קיימינן וכבר כתבנו בכלל הקדום דר"ש לית לי' הא דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה] ואל תשיבני מדברי החכם צבי בתשובותיו שכ' דהא דח"ש אסור מה"ת לר"י הוא מטעם אחשבי' וא"כ ראוי לומר גם לדידן דח"ש לא חשיב שיריים ניכרים כיון דכל זמן שאינו אוכלו ומחשיבו היתר גמור הוא דז"א דדברי החכם צבי הנ"ל תמוהים באמת דלמה לנו לתת טעם לדבר שטעמו מפורש בגמרא שהרי בגמ' מפורש הטעם דח"ש אסור מדרשא דכל חלב וטעמא דחזיא לאיצטרופי (ותרוייהו איצטריכי כמ"ש התוס' וראשונים ז"ל והארכתי בחידושי ואכ"מ) וא"כ מניין לנו לתת טעם אחר וכבר תמהתי עליו בקונטרס ע' פנים לתורה והליצותי בעדו שם קצת ואכ"מ ועכ"פ אין דבריו מוכרחים ושפיר י"ל דלדידן ח"ש אסור בעצם מדרשא דכל חלב וטעמא דחזי' כו' כשטחיות לשון הגמ' לא מטעם אחשבי' ורק לר"ש דאמר דכ"ש למכות ולא פירש טעמו שפיר י"ל דטעמא דידי' הוא מסברא דאחשבי' וכדברי הריטב"א הנ"ל

והנה אם כנים הדברים דח"ש לא חשיב שיריים ניכרים לר"ש א"כ ימצא דר"ש לית לי' ג"כ בא דחטה אחת פוטרת את הכרי ורק יוצרך לר"ש בכל תרומה שתהי' כזית ומשהו מטעמא דכל שהימנו עלי' לא הוי תרומה הימנו על מקום אחר נמי לא הוי תרומה וכנ"ל ויתיישב בזה הא דבנדרים דנ"ח ע"ב איתא תניא ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור כו' והתוס' בע"ז פ' השוכר הקשו דלמה לו לטעמא דדבר שיש לו מתירין בטבל תיפוק לי' דטבל לא בטיל מטעמא דכהיתירו כך איסורו כדאמרינן שם בפ' השוכר בגמ' ע"ש ולפמ"ש ניחא דר"ש לטעמי' הרי שפיר הוצרך לטעמא דדשיל"מ דהא הא דכהיתירו כו' היינו משום דחטה אחת פוטרת את הכרי ואילו לר"ש הרי בעינן שתהי' התרומה כזית ומשהו וא"כ ממילא פחות מכזית ומשהו ג"כ לא יאסור